לפחות בשלב זה, קמפיין "אין מוזיקה לג'נוסייד" משקף שוב, בפעם המי-יודע-כמה מאז 7 באוקטובר, את הפער בין האופן שבו המערב הפרוגרסיבי תופס את החברה הישראלית לבין האופן שבו רוב החברה תופס את תפקיד התרבות. מחד, האמנים והאמניות שהצטרפו לקמפיין והסירו את הקטלוגים שלהם משירותי הסטרימינג, החליטו שהם לא מכירים יותר בקיומה של קהילה אזרחית שמתנגדת למלחמה, משמיעה את קולה וגם נוטלת סיכונים בשל כך. השלב הזה במערכת היחסים, שבו החרם היה בעיקר על הופעות בישראל ושיתופי פעולה, הסתיים.
העובדה שאותה קהילה היא זאת שמאזינה למוזיקה הספציפית מלכתחילה (בהכללה גסה אך סבירה) גם לא משנה כלום: ממדי הסלידה ממה שמתחולל בעזה ומהרטוריקה הג'נוסיידית של גורמי שלטון (חלקם בכירים) גוברים על כל דבר אחר, לרבות המאזין שוחר-השלום. הנחת המוצא של הקמפיין היא שגם ברוסיה יש מתנגדי משטר והם נוטלים סיכונים גדולים בהרבה – ובכל זאת שלוש חברות התקליטים הגדולות חדלו מלפעול שם. זה עוד לא קרה בישראל, וספק רב אם יקרה תחת השלטון האמריקני הנוכחי. כל זה רק חיזק את הרצון של אמנים ואמניות שהזכויות מצויות בידיהם לנקוט בפעולה חריפה. אגב, נוכח התמיכה המדינית, הפוליטית והכלכלית של הבית הלבן בישראל, נשאלת השאלה: למה לא להסיר את הקטלוג שם? גם בסן פרנסיסקו, ניו יורק ושיקגו מעבירים כספי מיסים לצבא הישראלי: למה ששם ימשיכו להקשיב לביורק בנחת?
מאידך, גם השאלה הישראלית הנפוצה, "מה זה ישיג", מפספסת את הנקודה: המלחמה בעזה נתפסת בקרב רבים בעולם כולו, כולל בתוך ארצות הברית, כאחד האירועים החמורים והאפלים במאה השנים האחרונות, והמראות שלה רודפים כל אדם עם זוג עיניים מחוץ למסך הברזל הישראלי. "מה זה ישיג" היא כבר סוגיה שאמנים ואמניות, רובם ממילא תמיד היו פוליטיים בצורה כלשהי (בוודאי בהקשר של הכיבוש בגדה המערבית), לא משקיעים בה יותר מדי מחשבה, תחקיר היסטורי, דיונים על האתיקה של החרם ובקיאות בדרכים להחליף שלטון בישראל.
להבדיל אלף אלפי הבדלות, גם חלקים נרחבים בציבור הישראלי איבדו את כל העכבות לאחר הפשעים הנוראיים שביצעו מחבלי חמאס וגם אוכלוסייה אזרחית ב-7 באוקטובר, ולעזאזל ההשלכות המוסריות, המדיניות והכלכליות. לאירועים מטלטלים יש את הכוח לחולל רעידת אדמה אימתנית ואחריה עוד אינספור רעידות-משנה. עשרות אלפי ההרוגים וההרוגות מפעולות צה"ל בעזה, רובם נשים וילדים, בזמן ששרים ושרות בממשלה מצהירים על כוונות העולות לכדי פשעי מלחמה, הם גם הרגע שבו ללהקה כמו פראמור פחות אכפת כמה מעריצים ומעריצות (ויש לא מעט כאלה) מרגישים נבגדים ואומללים. מבחינת הלהקה, עם כל הכבוד, המוזיקה היחידה שיש בעזה כרגע היא של הפצצות והפגזות.
ועם זאת, הנטייה בשמאל הרדיקלי ללגלג על הביקורת נגד הקמפיין מחמיצה משהו גדול יותר: תחושת הבדידות האיומה שמרגישים ישראלים וישראליות (וגם יהודים ויהודיות), שכבר שנתיים מוצאים את עצמם נמחקים תרבותית, אקדמית ואפילו רומנטית (לפי לא מעט סיפורים מהנעשה באפליקציות הדייטינג) עוד לפני שהצליחו להגיד "הפסקת אש עכשיו". אמת, הרבה יותר קשה להיות ילד רעב בעזה מאשר מוחרם על ידי Fontaines DC, אבל תפקיד ההומניזם הוא לכל הפחות להקשיב לצער של אנשים שפעלו ופועלים בחייהם למען השלום קצת יותר מהרכבים כמו גריזלי בר. אפשר להסתדר בלי All Is Full of Love באוזניות: זאת האטימות מבית ומחוץ שמייאשת.
