יום למחרת 7 באוקטובר נפגשו נטע וינר היהודי וסמירה סרייה הפלסטינית ברחוב שבטי ישראל ביפו והסתכלו זה לזה בעיניים. הם מכירים כבר שנים ארוכות והיחסים ביניהם כבר מזמן לא מסתכמים בשיתוף פעולה אמנותי הדוק, עוד מימי הרכב ההיפ-הופ החלוצי סיסטם עאלי: זאת חברות עמוקה ובעיקר תחושה של שותפות גורל, במאבק נגד כוחות שרוצים לקחת את עצם האופציה ולרסק אותה בפטיש.
אבל באותו יום היה נדמה לרגע שאולי הכאב והצער פשוט חזקים מדי. ובכל זאת, מהמבט הזה בעיניים יצאה המילה שאותה חיפשו כדי להגדיר מה בדיוק הם צריכים עכשיו כדי להמשיך הלאה: בית. "היה מאוד-מאוד ברור", אומר וינר בריאיון, כשסרייה לצדו, "שאם יש בית איפשהו בעולם הזה הוא בתוך העיניים האלה, ובעיקר במצב שבו הבית ממשית ומטאפורית עולה באש. הבית שהוא בתוך העיניים, האמת הזאת, שמרה עלינו שנתיים ויותר".
בשביל לשרוד ביחד תקופה שבה נדמה שהכול מתפורר עקב חשיפת יתר לחומצה רדיואקטיבית, האמת של וינר וסרייה הייתה צריכה להיות מאבטח בגודל של מקרר: בעודם שרויים באבל ובמצוקה אחרי הטבח בנגב המערבי, הם נקראו במפתיע לעודד מפונים יהודים, פלסטינים ורוסים במלון בנצרת, ומצאו שם קהל שבוכה, צוחק ורוקד איתם. משם יצאו לסיבוב הופעות בחו"ל, "גלות", הם קוראים לזה, שבו פגשו סטודנטים שמבחינתם סרייה היא משת"פית, ואילו נציג של משרד התרבות נטש הופעה בגלל שהמסרים ששמע לא היו לרוחו. באמצע היה קהל שרצה להקשיב. "אנחנו מתעקשים על השיחה עד מוות", אומר וינר, "אין מצב לא לדבר. זה מה שיש לנו".
ואתם לא מותשים מזה? אני יודע שאני מותש.
סרייה: "המקום שאנחנו פועלות ממנו שונה לגמרי. אין לי את הפריבילגיה לא לעשות, חיים שלי. אין לי את הפריבילגיה להפסיק לחתור כי היבשה לא פה. שתדע לך, אני מעריצה את נטע: תראה את הג'ינג' האשכנזי הזה, איזה חמוד רצח, היה יכול להיות בטופ של המצעדים. מה שאחרים עושים בשנה, הוא עושה את זה לפני שהתעטש בבוקר. אבל הוא בחר אחרת. לי אין ברירה".
את השיחה שלהם מביאים עכשיו וינר וסרייה למוזיאון תל אביב לאמנות, שם הם יעלו הערב (שני) וגם ב-21 ו-24 בנובמבר את המופע המיוחד "אֵם הזרים", שבו הם יוצאים למסע מוזיקלי-אמנותי-היסטורי בעקבות העבר, ההווה והעתיד של יפו, מרכז החיים והיצירה של שניהם. הקהל ינדוד בעקבותיהם ברחבי המוזיאון, יגלה שכבות נסתרות בסיפור היפואי וייחשף לשירים חדשים בשלל שפות – כולל יידיש! – ואולי ייצא משם עם חומר למחשבה על האפשרות של חיים אחרים מאלה שהמציאות הנוכחית מציעה, שאף הוטחה בפניהם אפילו במהלך החזרות: "עשינו חזרה על שיר בערבית, מה לעשות זה חצי מהמופע", משחזרת סרייה, "ואיזה חמור שהסתובב שם צעק לנו 'אוסקוט'".
מה?!
וינר: "זה היה מדהים, רצינו להביא אותו שיופיע איתנו כל פעם. כי זה בדיוק הסיפור".
תראו, עם כל הצער, אני צופה בראיונות עם חטופים שחזרו, והם ממש נרתעים מהשפה הערבית בגלל מה שעברו. זאת טרגדיה, אבל בציבור רואים בערבית קודם כל שפת אויב, ועכשיו גם שפת המנהרות.
וינר: "הקלקולים הכי גדולים בעולם קורים דרך מילים, והתיקונים הכי גדולים בעולם קורים דרך מילים. אם חוזרים ליפו, היא תמיד נתנה הצעה למשהו אחר: לקיום לשוני ותרבותי ובין-אישי שהוא לא מנכס ולא מנצל, הוא לא מתוך עליונות ולא מתוך השתקה. הוא מתוך מרחב שיש בו מקום וכבוד. לצערי זה רחוק מאיתנו שנות אור כרגע, אבל ההצעה קיימת על השולחן והיא תמיד הייתה יפו".
סרייה: זאת אפילו לא 'הצעה' במובן שמישהו כתב משהו על דף. לא חיים שלי, זה מה שהיה דה-פקטו במרחב עד לפני שלוש וחצי דקות. לי קוראים סמירה, אני חיה במרחב הזה ודוברי העברית שמסביבי תמיד היו מעליי, אבל אני מסרבת בתוקף להסתכל על העברית ככלי שסותם לי את הפה. אני זכיתי לדבר גם ערבית וגם עברית. תאר לך שהאנשים היו פוגשים את הערבית ברחוב, בגן הילדים ובבית הספר, ולא רק בבתי הספר שאומרים ש'צריך לדבר ערבית' כי 'בתחבולות תעשה לך מלחמה'. אם הערבית הזאת לא הייתה רק ערבית של המנהרות, אז היא לא הייתה כזאת טראומטית, ואולי לא היינו מגיעים לשם מלכתחילה".
2 צפייה בגלריה
"אז אתה לא מכיר ערבים, לך תשב בפינה ותשאל את עצמך שאלות". נטע וינר וסמירה סרייה
(צילום: דניאל חנוך)
גם בדיאלוג ביניכם היו עליות וירידות בשנתיים הללו?
סרייה: "המשפט שאנחנו אומרות אחת לשנייה לפני שעולות לבמה זה 'בהקשבה ואהבה'. אני יכולה להקשיב לדברים שמעצבנים אותי שהוא יכול להגיד וההפך, ואנחנו יכולות גם לא להסכים. אנחנו שתי ישויות שונות עם זיכרון חווייתי שונה עם חוויות קולקטיביות שונות אנחנו מכירות בשוני שלנו אך פשוט הבדל הוא לא שם אחת מאיתנו מעל השנייה. מדהים כמה זה רדיקלי".
אבל גם לפני המלחמה זה היה ככה. עכשיו זה נהיה אפילו יותר חמור.
סרייה: "נכון, ובגלל זה יש תנאים בשביל שזה יתקיים. אתה יודע כמה בשנתיים האלה כתבו לי שחסר להם איזה ערבייה להקליט ורס? אז אתה לא מכיר ערבים, לך תשב בפינה ותשאל את עצמך שאלות. אני יושבת ליד נטע וינר כי הוא זכה בזה ביושר ואני זכיתי בזה שהוא יושב לידי. זה לא בן אדם שנוטש אותי ברגע האמת.
"אתמול", היא מספרת, "פגשתי חבר אהוב, אחרי שנים של עשייה, שיום אחד בחר לצדד במיליטריזם. אמרתי לו שאני כועסת עליו והוא אמר 'את יודעת איפה הלב שלי מונח'. אז אני אומרת לו שהגיע הזמן שהלב שלנו והפה שלנו יהיה במקום אחד, כי מה תגידו לדורות הבאים? מבינה את הפחד שיבטלו הופעות, אבל מה, אני לא צריכה לשלם שכר דירה? מיליטריזם פוגע בכולנו, גם נגדך ונגד הילדים שלך".
אבל גם אם אין סימטריה, כל המרחב עבר מיליטריזציה. האם אתם מבחינים בזה גם לגבי השותפים הפלסטינים שלכם?
סרייה: "אגיד לך משהו: הרמת הקול הראשונה שלי בהקשר של אוקטובר, זה היה איזה שבועיים משהו כזה אחרי, כשביקרתי את המשפחה. אחד הגיסים שלי העלה את עניין האונס וביטל אותו. רבתי איתו על זה, כי אני יודעת מה גברים עושים לנשים ואני יודעת מה גבר שרוצה לבזות גבר אחר עושה לכוס של האמא שלו, סליחה על המילה, ואני יודעת מה קורה במלחמות. מה שכן, לא צריך לדבר על אירועים שלא קרו, כמו תינוק שהוצא מהעובר והוכנס לתנור, כדי להצדיק את מה שעושים בעזה. זה מבזה את האירועים שקרו".
וינר: "מה שקרה היה חמור מספיק".
גם במערב התפתחה תפיסה שאסור לסמירה לשתף פעולה עם נטע.
סרייה: "עינב חיים שלי, אם היה אכפת לי איך רואים אותי לא הייתי פה".
"מי שרוצה לפוצץ הופעה – בוא, זה יהיה מעניין"
במקרה של סרייה, זאת בהחלט לא סיסמה: להיות לסבית פלסטינית ואמנית רב-תחומית (שחקנית, אמנית ספוקן-וורד, ראפרית) בישראל זה לא בדיוק מתכון לחיים שמורכבים מטיסות בביזנס ושנ"צים. גם וינר מלהטט בין מוזיקה, תיאטרון ומחול כיוצר ומרצה, כשמאחוריו הצגת הקאלט "שמואל" (זוכה פרס קיפוד הזהב) ושני אלבומי סולו, האחרון שבהם הוא "פינוי בינוי" הנפלא מ-2023.
המסע המשותף שלהם החל כאמור לפני כ-20 שנה בהרכב סיסטם עאלי, שם הם גם צברו ניסיון במתיחת גבולות והתחככות בחוסר הסובלנות לקולות אלטרנטיביים במרחב רגיש ונפיץ, שעוזר להם מאוד להתמודד עם סיטואציה רותחת פי כמה. "פוצצו לנו הופעות בתיאטרון וגם הופעות מוזיקה, זה חלק מהחוויה בשנתיים האחרונות", מספר וינר, "אנחנו מתעסקים בחומר נפץ ולא מפחדים מזה. היינו שם עם סיסטם עאלי עוד בהופעות בשייח ג'ראח".
שמע, אתם מופיעים במוזיאון תל אביב, מוסד במימון ציבורי. יש לכם דעות שהמיינסטרים לא ממש סובלני אליהן. בימינו זה מספיק כדי לנסות לבטל ואם לא – לפוצץ.
וינר: "מי שרוצה לפוצץ הופעה – בוא, זה יהיה מעניין".
סרייה: "להיפך, זה מביא את התוצר בעקבות מה שאנחנו מדברים עליו: ההשתקה, הדיכוי, והכיבוש והאלימות. ב-2014 היה צוק איתן, ואז עברנו מחברה אזרחית מיליטריסטית למיליטריזם אזרחי. אז התחילו כל ההתארגנויות של הקבוצות בוואטסאפ, של הצל, לדכא מפגינים, לפוצץ אותנו באלות. ברחנו בפחד מוות, ירקו עליי, זרקו עליי דברים והמשטרה עומדת בצד. הפיצוץ הוא Ongoing, זה בדיוק מה שאנחנו מדברים עליו: המקום הופך להיות ג'ונגל. באיזה עולם אתם חיים, עם הספר שכמותכם?".
אז למה להמשיך לנסות לשכנע?
סרייה: "אני לא מרגישה שאני מנסה לשכנע אף אחד, אני פשוט מנסה להביא את האמת שלי ואולי דרך זה מישהו יכול ללמוד ממנה על האפשרות של הגאולה האמיתית בין הים לירדן".
וינר: "אנחנו לא מוותרים על השיחה הזאת. כן, זה מאוד אלים, אבל מהחוויות האלו נולדו הדברים שאנחנו כותבים".
הבעיה שיש לכם חומרים לעוד 200 שנה לפחות.
סרייה: "אינשאללה מתישהו נהיה לא רלוונטיים".
