כדי ליהנות מ"סוס בלי שם", סרט הביכורים של אסף אסולין שגם משחק בתפקיד ראשי, ולהעריך אותו - צריך להיכנס לראש המעט-ילדותי של הסרט, שמתחזה למסה פילוסופית שעניינה זהות, מציאות מול חלום, עיר מול מדבר ועוד, במחילה, מחשבות הגות ברמה של גיל ההתבגרות. במהלך הצפייה תהיתי אם אסולין, שגם כתב את התסריט, אכן מאמין בעומקם של הדברים שהגיבורים שלו נושאים, ספק ברצינות ספק בשובבות, או שהוא מהתל בהם. באיזשהו שלב, הפסקתי לתהות ופשוט נתתי לסרט ולדימוייו לעבוד עליי, והתייחסתי אליו כאל סרט סטודנטים באורך כמעט מלא (אורכו של הסרט הוא 72 דקות) שהוא משעשע וטרחני בו-זמנית.
ננסח זאת כך: "סוס בלי שם" לא גרם לי לחשוב על משמעות קיומי בעולם הזה, בהנחה שזו אכן אחת ממטרותיו. מה שכן, הוא מוכיח עד כמה סרטים שנעשים באפס תקציב יכולים לאתגר קצת את הקולנוע הישראלי, נקרא לו, הממוסד. מתי בפעם האחרונה ראיתם סרט שנפתח בטפטוף של תפוחים, טרנזיסטור חורק, וגבר מפרכס באמצע המדבר? סרטו של אסולין מתאר מסע של שתי דמויות בלב המדבר, ומבחינה זו הוא מזכיר כמה מהסרטים היותר חריגים בתולדות הקולנוע הישראלי: "חור בלבנה", למשל, של אורי זוהר מ-1964, שצמד גיבוריו הסהרוריים (זוהר ואברהם הפנר) משחקים בנדמה לי ובקולנוע בין חולות המדבר. או "אוונטי פופולו" של רפי בוקאי מ-1986, סרט מסע אבסורדי העוקב אחר שני חיילים מצריים אבודים בסיני, מיד עם תום מלחמת ששת הימים.
סרטו של אסולין עוקב אחרי שתי דמויות נטולות שם ועבר הנפגשות ונודדות במדבר. הוא (אסולין) והיא (יסמין עיון). בהתחלה לא לגמרי ברור אם היא פנטזיה שלו - כפי שהייתה הדמות הנשית בתחילת "חור בלבנה" - או זיכרון חי, אבל בכל מקרה הם מעניקים זה לזו שמות מקוריים: סוס וגלידה. אגב, הייתה כבר בקולנוע דמות של גבר בשם סוס - בסרט "איש ושמו סוס" מ-1970, מערבון רדיקלי שבו גילם ריצ'רד האריס אריסטוקרט אנגלי הנשבה על ידי שבט הסו והופך למנהיגו. סוס וגלידה מסתובבים במדבר עד שעל דרכם נקרה אחיה המחפש אחריה (יואל רוזנקיאר), שאכן נראה קצת כאילו הגיח ממערבון. באחת הסצינות היותר משעשעות בסרט הם עורכים לו מסיבת יום הולדת מאולתרת רק כדי להימלט מפניו.
מפעם לפעם הסרט עובר לעיר הגדולה שבה משוטטת גלידה. ייתכן שהיא יודעת מיהו סוס, שנמצא במעין ערפול של זהות. משהו שנוסח באופן קולע בדילמת קונילמל המפורסמת: "כי אם אני אינני אני, אז מי אני בכלל". בהמשך, יצטרף אפילו יוסי סיאס הזכור מתוכנית שיחות הלילה הרדיופונית לחיפוש, לפחות ברמה הווקאלית. האם לכל אורך הסרט היה אכפת לי באמת מיהו סוס זה? לא ממש. האם המעברים נוסח דיוויד לינץ' ממציאות שהיא הזיה להזיה שהיא אולי כזו היו משמעותיים? גם לא באמת. אבל נעים לראות סרט, בוסרי ככל שיהיה, שלפחות מנסה לעצב נרטיב שונה בנוף - תרתי משמע, גם זה המדברי - הקולנוע הישראלי. הסרט מעלה אופציה לפיה כל הסיפור הוא בעצם התמודדות של האישה הצעירה עם טראומה משפחתית, מה שיכול להסביר את הנרטיב האקספרימנטלי שלו, אבל לטעמי אחד מיתרונותיו הוא שלא באמת צריך לחפש בו משמעות. זהו סרט מסע מעגלי ואבסורדי שמפעם לפעם מצליח להפתיע (ולעיתים גם מותיר תחושה שמיצינו), וזה בהחלט לא מעט.
קשה שלא להיזכר בזמן הצפייה בסרט ב"נקודת זבריצקי" (1970) של מיכאלנג'לו אנטוניוני, אחד הסרטים המזוהים עם תרבות הנגד בארצות הברית, שגם הוא התמקד בשני ילדי פרחים המהלכים במדבר ומחליפים ביניהם תובנות קיומיות. אבל בעוד סרטו של אנטוניוני ייצג את תקופתו, "סוס בלי שם" נדמה קצת תלוש. מה הפנטזיה הזו אומרת על ישראל של היום, או על צעירים חסרי זהות החיים בה (ברגע מסוים בסרט אף נרמז שהוא מתרחש בעתיד)? כמובן שגם מקור שמו של הסרט, השיר של להקת אמריקה משנת 1971 A Horse with No Name, מתייחס למסע מהורהר במדבר, אבל גם החיבור הזה נראה יותר אקראי מאשר כזה שמעניק מובן ומשמעות לסרט.
אסולין מתגלה כאן כבמאי בעל עין ויזואלית ופיוטית, וישנה בסרטו איזו תחושה של שחרור הנובעת מהתקציב הנמוך ומרחבי המדבר. כדאי לציין גם את המוזיקה המצוינת של יובל וילנר והצילום שאחראים לו שלושה צלמים מתחלפים – גיא סחף, עומר לוטן וזיו ברקוביץ'. "סוס בלי שם" הוא סרט שמותיר אותך תמה, אבל אם מחליטים להצטרף אל גיבוריו שנעים סביב הזנב של עצמם, אפשר לחוות במחיצתם לא מעט רגעים חביבים ומקסימים.
