סוף אוגוסט הוא כנראה התקופה היבשה ביותר בשנה בהוליווד. סרטי הקיץ הגדולים באו והלכו והסרטים החולמים על עונת הפרסים מחכים לסתיו. פה ושם עולה סדרת טלוויזיה חדשה, אבל באופן כללי האנשים העסוקים היחידים בהוליווד של סוף הקיץ הם המועמדים לפרסי האמי שנמצאים בקמפיין בלתי פוסק לקראת הטקס שייערך ב-14 בספטמבר.
The Studio - טריילר
(באדיבות אפל TV פלוס)
כשרואים את המועמדים האלה מתראיינים בכל מקום, מגיעים לשתי מסקנות: יש עדיין הרבה טלוויזיה טובה, וקטגוריית הקומדיה ממשיכה להיות מורכבת מסדרות לא מצחיקות במיוחד. הן מתוחכמות, מנסות - גם אם לא תמיד מצליחות - להגיד משהו חשוב, פה ושם מעלות חיוך ואולי אפילו צחוק רם אחד בפרק - אבל אין קומדיה של צחוק מלא, מהבטן, כזה שגורם לדמעות בעיניים וחנק במעיים. אפילו The Studio של סת' רוגן, שכנראה תזכה בפרס השנה, הצחיקה בסופו של דבר הרבה פחות מכפי שנדמה היה בהתחלה.
זה לא חדש. ערוצי הכבלים והסטרימינג שינו לגמרי את הטלוויזיה. בצד הדרמטי הם הפכו אנטי-גיבורים לגיבורים, הציבו בפני הקהל דילמות מוסריות שמעולם לא עמדו בפניו, ומילאו את הטלוויזיה בכתיבה מבריקה אבל גם בציניות גדולה. הקומדיה הלכה אחריהם, מנסה ליצור סוגה עילית בסגנון שהגשש החיוור כנראה היו אומרים עליו: העולם עצוב, אז לפעמים צוחקים וגם כשצוחקים זה בעיקר כדי לא לבכות.
כמעט אף אחת מהקומדיות הגדולות של המאה ה-21 לא הצליחה לפצח את הנוסחה של גם תחכום מאתגר וגם צחוק מהבטן. "30 רוק" עשתה זאת, "ויפ" בוודאי, אבל בינג' של שתיהן בשנה האחרונה הבהיר כי כבר עכשיו הן לא עומדות במבחן הזמן. "ויפ" הייתה סאטירה על הפוליטיקה האמריקאית שבשלב מסוים כבר הרגישה יותר כמו סדרה תיעודית; ולמרות ש"30 רוק" כקומדיית מצבים עדיין מצחיקה, הקפיטליזם הרפובליקני הליברלי של ג'ק דונגי מרגיש עכשיו כמו משהו מימי דווייט אייזנהאואר.
"קומיוניטי", "מחלקת גנים ונוף", "משפחה מודרנית", "שחור כזה", כולן סדרות קומיות חביבות. "טד לאסו" היא הרבה דברים טובים, אבל העצב מרחף מעל כל סצנה בה. "בארי" המופתית הוגדרה כקומדיה כשבפועל הייתה יותר מדכאת מ"עמוק באדמה". "פילדלפיה זורחת", "שיט'ס קריק" ו"תרגיע" הן כנראה הסדרות הקומיות היחידות במאה הזו שכיוונו למעיים בכל סצנה.
4 צפייה בגלריה
היחידה שגם מתאימה למועקה הקשה של זמנים נוראים וגם לא שוכחת שהיא קודם כל רוצה להצחיק. מתוך "האקס" - עונה 4
(צילום: באדיבות HBO)
רוב הסדרות המועמדות השנה נמצאות באותה סירה: "אבוט אלמנטרי" - חמודה, מקסימה, משעשעת, זהו. "רק לא זה" היא סוג של קומדיה רומנטית, רק בלי הרבה קומדיה. את "רק רוצחים בבניין" אני מאוד אוהבת, אבל היא מצחיקה שלוש פעמים בפרק. "שרינקינג" סדרה נפלאה ממש, אבל היא אפילו יותר עצובה מ"טד לאסו". הסדרה היחידה ברשימה הזו שיודעת איך לעשות קומדיה טלוויזיונית שגם תתאים למועקה הקשה של זמנים נוראים וגם לא שוכחת שהיא קודם כל רוצה להצחיק, זו "האקס".
להגיד שפעם זה לא היה ככה זו אמירה בומרית מרגיזה, אבל לטעון ש"הקהל היום הרבה יותר מתוחכם, הוא לא רוצה רק לצחוק, הוא רוצה לחשוב תוך צחוק", זו התנשאות בלתי נסבלת. והיא גם לא עומדת במבחן המציאות. לא במקרה יש דור של צעירים שעוד לא נולדו בשנות ה-90 וגומעים את "סיינפלד" ו"חברים". גם 30 שנה אחרי, הניינטיז הוא עדיין העשור הכי מצחיק של טלוויזיה קומית אי-פעם. זה נכון לא רק לגבי "סיינפלד", "חברים" ואפילו "פרייז'ר" המוערכת יתר על המידה. זה נכון עוד יותר לגבי הצלע הרביעית במרובע ביצת הרייטינג המוזהבת של NBC משנות ה-90: Mad About You.
"משתגעים מאהבה", כפי שקראו לה בעברית, הייתה להיט גדול ולכמה דקות הפכה את הלן האנט ל"מריל סטריפ הבאה", אבל נשארה מאחור בזיכרון הכללי. היא לא הייתה גאונית כמו "סיינפלד" ולא מהלכת קסם כמו "חברים", היא הייתה סדרה על זוג נשוי, זה הכול. בעוד "סיינפלד" ו"חברים" מגלים שוב ושוב קהלים חדשים, את "משתגעים מאהבה" אי-אפשר בכלל למצוא באף פלטפורמת סטרימינג. אבל בקיץ הזה מצאתי אותה, לגמרי במקרה, גמעתי את שבע העונות בבינג' מביך במהירותו, אבל גם בעיניים פעורות.
חוץ מכמה בעיות שלהן שותפות כל הסדרות הגדולות של הניינטיז: שלוש מהן התרחשו בניו יורק ומשום מה היו בהן רק דמויות לבנות, ולכולן הייתה חיבה מוזרה לצחוק על אנשים עם משקל עודף - היא עומדת באופן מדהים במבחן הזמן. יותר מכך, במבט לאחור היא הייתה סדרה פורצת דרך שעשתה דברים שלא נעשו קודם בטלוויזיה: המורכבות והניואנסים שהעניקה לדמות נשית, הצורה שבה טיפלה בקשיי כניסה להיריון, בדיכאון לאחר לידה, במשפחות לא מתפקדות, ובחיים שנוגסים אפילו בזוגות מאוד מאוהבים וכמעט שוברים אותם.
היא עסקה בכל הדברים שהיו גורמים למבקרי טלוויזיה עכשוויים להתענג עליה, אבל סירבה להיות צינית ולרגע שלא שכחה שהיא קודם כל רוצה להצחיק. מל ברוקס כל כך אהב אותה שהגיע לשלוש הופעות אורח שכל אחת, גם היום, מצחיקה עד קריעת טחול, ועליהן זכה בשלושה פרסי אמי. גם קרול ברנט, סינדי לאופר וברוס וויליס הם רק חלק מרשימה מפוארת של כוכבים אורחים.
4 צפייה בגלריה
גם קומדיה שמגיעה ממקומות כואבים צריכה להצחיק. מתוך "הדוב", עונה 4
(צילום: באדיבות דיסני+)
ב-2019 חזרה "משתגעים מאהבה" לעונה אחת מיותרת. היא נראתה מיושנת ולא מצחיקה, אבל הסדרה המקורית, זו משנות ה-90, היא, מסתבר, אחת הרגליים שעליהן עומד כל הרצף המתוחכם הנוכחי. הקלישאה אומרת שקומדיה היא טרגדיה + זמן, אבל גם קומדיה שמגיעה ממקומות כואבים צריכה להצחיק. עידן שבו סדרה כמו "הדוב" נמצאת בקטגוריה הקומית בטקס פרסי האמי, בעוד "משתגעים מאהבה" הפסידה באופן קבוע כי התחרתה ביצירות מופת קומיות, הוא עידן מאוד מאוד עצוב.
