אחחח, האוסקרים, מוסד שממצה את תמצית האיכות הקולנועית בהוליווד ובעולם כולו. כן? ובכן, לא. לצד יצירות המופת הבודדות שבאמת זכו בפסלון - היי, "הסנדק" ו"שתיקת הכבשים" - פלוס קבוצת זוכי-אוסקר קצת יותר גדולה שעונים לתואר "סבבה לגמרי" (נניח "נער החידות ממומבאי" ו"ארגו"), רשימת זוכי-האוסקר בכל הזמנים כוללת סרטים עלומים לגמרי. אנחנו אפילו לא מדברים על כאלו שנשכחו בתהום הנשייה ומעמקי ההיסטוריה, אלא גם סרטים נשכחים שיצאו בעשור האחרון וזכו בפסלון. מישהו זוכר במקרה את "קודה", הרימייק החיוור לסרט צרפתי שקבור באפל TV פלוס שמשום מה הוכתר לסרט הטוב ביותר ב-2021? ומה עם "ספוטלייט", שאולי מככב פה ושם בימי עיון על חשיבות העיתונות ו/או על פדופילים בכנסייה? ואנחנו נשבעים ש"זיכרונות מאפריקה" זה סרט אמיתי עם מריל סטריפ ורוברט רדפורד ולא פארודיה על סרטים שזוכים באוסקר.
15 צפייה בגלריה
רייף פיינס ב"מלון גרנד בודפשט", מרילין מונרו ב"חמים וטעים" וג'ף ברידג'ס ב"ביג לבובסקי"
(צילום: באדיבות yes)
אז לפני שמגיעים לטקס הנוכחי, ומתחילים לקטר מראש על אוי ואבוי מה יקרה אם "אמיליה פרז"/"הברוטליסט"/"אנורה" יזכו ואיך הדבר יביא לקץ הקולנוע והאנושות, בואו נתרכז בלוזרים. ובאמת, אם יש דבר מרגיז יותר מרשימת הזוכים באוסקר זה עיון ברשימת אלו שבכלל לא הגיעו למעמד, שלא לומר מועמדות. נתמקד באופן טבעי בשחקנים, כי זה הכי נוצץ, והכי כיף, למרות שהרשימה למטה כוללת כמה דוגמאות מהמרתיחות שאפשר לחשוב עליהן.
רייף פיינס, "מלון גרנד בודפשט"
אחת התופעות העלובות ובדיעבד המעליבות באוסקר היא "פסלון הפיצוי"/"מפעל חיים". אתם מכירים את הפורמט: שחקן כביר ומוכשר עד מאוד חווה התעלמות מהאקדמיה ועוד אחת, מפסיד פסלונים לשחקנים אחרים שחייבים לקבל הכרה על קריירה ענפה, ואז לומד לשחק את המשחק, להתחנף בקוקטיילים ולקבל את הפסלון כנראה על התפקיד הכי פחות טוב שלו. בקיצור, ליאונרדו דיקפריו.
השנה, חתיך פחות אבל מוכשר יותר, זה עשוי להיות רייף פיינס. אין ספק פיינס, אמון גות'/וולדרמורט לנצח בשבילכם, הוא מהשחקנים הטובים ביותר בעולם בשלושת העשורים האחרונים. הוא מספק הופעה שאין לנו אלא לתאר כ"בסדר גמור" בתור כומר שמארגן את הבחירה באפיפיור החדש בסרט החיוור "עד שייצא עשן לבן" וקצת מתייסר בדרך. זה סרט בריטי מאוד, משוחק מאוד ופיינס עוד עשוי לזכות בזכות התמיכה של הפלג האנגלי שדומיננטי באקדמיה. למרות שלכולם ברור היה האמת צריך לזכות כבר בשביל תפקיד הבכורה הגדול הראשון שלו ב"רשימת שינדלר" של ספילברג, לפני 32 שנה, בתור הנאצי המצמרר בתולדות הקולנוע.
15 צפייה בגלריה
חכה חכה, הארי פוטר עוד יקרע אותך. רייף פיינס ב"מלון גרנד בודפשט"
(צילום: באדיבות yes)
יותר מרגיז מזה: פיינס אפילו לא היה מועמד על מה שהוא כנראה תפקידו הבאמת גדול ביותר, ב"מלון גראנד בודפשט", בתור הקונסיירז' המצפוני ורך-הלשון ביצירת המופת של ווס אנדרסון מ-2014, שחיה מאז באינספור חיקויי אינסטגרם של בת הדודה הבריסטה שלכם. ואי אפשר לפטור את האקדמיה על סעיף "מה אתם רוצים, זה היה מוזר מדי": הסרט היה מועמד לתשעה פרסי אוסקר (כולל לווס כבמאי, מפיק ותסריטאי) וזכה בארבעה, ורק פיינס נותר מקופח ולא מועמד בכלל, למרות שכבר אז זו הייתה עדות לאיזה שחקן ענק הוא. איך פרפורמר ענק כמותו שמזוהה, מה לעשות, בעיקר כנאצי, יכול לגלם באותה מידה אדם עדין, כמעט צ'פליני, שמתנגד לנאציזם. בוז.
צ'רלי צ'פלין - "הדיקטטור הגדול"
ואם כבר שחקן שיכול לגלם נאצי וגם אנטי-נאצי, קבלו במבצע את מי שעשה את זה באותו הסרט: צ'פלין מגלם בצורה מושלמת וקורעת את היטלר (סליחה, אדנואיד הינקל) ואת הנווד היהודי והביישן שאותו מבלבלים עם הדיקטטור האכזר. צ'פלין הוא מהמקופחים המפורסמים בתולדות האוסקר, עם אוסקר אחד לשם כבוד ב-1929 על "הקרקס" (לא תחרותי, לא נחשב), עוד אוסקר לשם כבוד שהיה מהמעמדים הסנטימנטליים בתולדות הפרס ב-1972, כשהגיע לטקס רועד ודומע, ואחד אחרון ודי ביזארי ב-1973 על הפסקול ל"אורות הבמה" (כן, הוא גם כתב את הפסקולים לסרטיו, הגאון), שהופץ מחדש בארצות הברית. אבל כמפיק, במאי ושחקן אלמותי? טפו, זו קומדיה, כאן האוסקרים, לא באנו ליהנות.
האמת ש"הדיקטטור הגדול" כן היה מועמד לפרס השחקן והסרט (כופפנו קצת את הכללים), אבל לא היה סיכוי שיזכה. הוליווד ממש לא רצתה שיפיקו אותו: הוא יצא ב-1940, לפני שארצות הברית בכלל נכנסה למלחמה והדולרים עוד זרמו מגרמניה הנאצית, וכל האולפנים לחצו על צ'פלין שיקפל את האירוע. הוא צפצף עליהם, והתוצאה היא שילוב מושלם של קומדיה מצחיקה עד דמעות, נבואה מצמררת ופנטזיה מוחלטת על איך אפשר לנצח את הנאציזם עם קצת אנושיות. ומה שעושה שם צ'פלין פשוט לא יאומן.
טום קרוז, "איש הגשם" + "צבע הכסף"
בואו נשים את זה על השולחן: טום קרוז מעצבן. בין אם זה הסיינטלוגיה, המגלומניה, הקפיצות על הספות והיוהרה של להאמין שהוא לבדו בגיל 62 עדיין יכול לרוץ בסרטי אקשן, להיראות חתיך-על ולהציל את הקולנוע פעם אחר פעם. יש כאלה שמוסיפים: והוא בכלל לא שחקן טוב.
לחמוצים האלה אנחנו מזכירים שקרוז בכל זאת השתדל לעשות פעם דברים אחרים מלבד עוד "משימה בלתי אפשרית" ו"אהבה בשחקים", וגם שיתף פעולה בקביעות עם כמה מהבמאים הטובים בעולם. הוא היה מועמד כמה פעמים והיה כנראה הכי קרוב לזכות על תפקידיו הנהדרים ב"נולד ב-4 יולי" (שובר-לב) וב"מגנוליה" האיקוני של פול תומאס אנדרסון, בתור מעין מדריך ב"מרכז לאומנות הפיתוי" (והפסיד, יחד עם היילי ג'ואל אוסמנט ב"החוש השישי" למייקל קיין על "תקנות בית השיכר", ואנחנו יוצאים לריצה טום-קרוזית אם מישהו זוכר משהו מהסרט הזה).
15 צפייה בגלריה
קרוז עם האגדות הקולנועיות דסטין הופמן ופול ניומן - ומשניהם הוא היה טוב בסרטים הללו. מימין "איש הגשם", "צבע הכסף"
(צילום: באדיבות yes)
אבל האמת שהיו זמנים שקרוז היה בעצם שחקן מעניין עוד יותר כי הוא הרשה לעצמו להביא למסך את הדבר האחרון שמזוהה איתו: צניעות. באייטיז קרוז עדיין לא היה "הכוכב", אלא סתם עוד כוכב עולה מלא בקסם וצ'ארם, וככזה הוא התמחה בהופעה לצד אגדות הוליוודיות מבוססות ממנו. ב"צבע הכסף" של סקורסזה הוא היה החניך של פול ניומן, ב"איש הגשם" האח של האוטיסט הגאון דסטין הופמן. בשני המקרים האגדות הכסופות עלו בסוף ערב האוסקר לקבל את פרס השחקן. בשני המקרים, קרוז הוא בעצם הגיבור הנסתר של הסרט וטוב מהם בהרבה. והוא אפילו לא היה מועמד.
ג'ים קארי, "המופע של טרומן" + "איש על הירח"
המקופח מספר אחד של האוסקר, ועוד הוכחה ליחס המחפיר של האקדמיה לקומיקאים. קארי, הגאון הקומי שבמשך שנים קיבל מהמבקרים בארצות הברית רק רצף קללות על תפקידי ה-20 מיליון דולר שלו ב"אייס ונטורה" ו"טיפשים בלי הפסקה", ניסה בשלב מסויים בסוף הניינטיז לשחק את המשחק, והאמת היא שבמקרה שלו הוא עשה את זה במופתיות. ב"המופע של טרומן" הוא גילם את הגיבור בסרט מד"ב נבואי להפליא, והיה נוגע ללב בלי לאבד משהו מהאיכויות הקומיות שלו, ב"איש על הירח" של מילוש פורמן הוא הביא מחדש לחיים את אנדי קאופמן, ובאחת הביוגרפיות הטובות בכל הזמנים, הצליח להיות יותר חד ומצחיק מהקומיקאי עליו הוא התבסס.
15 צפייה בגלריה
אה...אוהב לגלם דמויות שמניפות את היד? ג'ים קארי ב"המופע של טרומן" (מימין), וב"איש על הירח"
(צילום: באדיבות yes)
קארי זכה בגלובוס הזהב פעמיים ברציפות, לא התאפק והתבדח על זה על הבמה, ואז האקדמיה עשתה לו זובור. על תפקידו ב"שמש נצחית בראש צלול" הוא אפילו לא ניסה לעשות קמפיין (הקולגה קייט ווינסלט הייתה מועמדת כי היא מועמדת תמיד, הוא לא כי הוא אף פעם לא מועמד לכלום). תנו לו אוסקר כבר, ולא למפעל חיים.
אדם סנדלר, "יהלום לא מלוטש" + "מוכה אהבה"
יחס מבזה של האקדמיה לקומיקאים, מוצג ב': הנה עוד מצחיקול מיתולוגי של הקולנוע שלא מסוגל לקבל אהבה מהאקדמיה גם אם הוא עושה משהו אחר. לנו אישית אין בעיה היה זוכה באוסקר על "בילי מדיסון" ו"נער המים", אבל אנחנו מבינים שבגבולות הסנוביזם של האקדמיה זה בלתי אפשרי. אבל מה לעזאזל התירוץ לא לתת אפילו מועמדות לסנדלר על שני התפקידים הבאים: בארי איגן, הצעיר רך-הלבב ב"מוכה אהבה", אולי הסרט הכי רומנטי ומתוק של העשורים האחרונים בבימוי פול תומאס אנדרסון (שהתקבל בפסטיבל קאן ב-2002 בקריאות תדהמה, "וואו, פול תומאס אנדרסון האיכותי עושה סרט עם נער הפלוצים סנדלר", מה הם מבינים).
"יהלום לא מלוטש" – טריילר
וישנו גם סוחר היהלומים היהודי להפליא שמתכונן באותה אינטנסיביות לסדר פסח ולהימורי כדורסל ב"יהלום לא מלוטש" הנטפליקסי מלפני חמש שנים, הרבה זמן אחרי שכולם כבר מבינים איזה שחקן טוב הוא סנדלר. הוא אפילו שם שם שיניים תותבות, הטריק מספר אחד לזכיות בפרס, ובניגוד לכל מיני ניקול קידמן - הוא אשכרה משחק טוב.
פאם גריר, "ג'קי בראון" + אומה תורמן, "קיל ביל"
האמת שטרנטינו די אס בכל מה שקשור לסידור מועמדויות וזכיות לאוסקר לצוותים שלו. כריסטוף וולץ זכה אצלו פעמיים בתפקידי משנה, ג'ון טרבולטה למועמדות ולקאמבק, ג'ניפר ג'ייסון לי גם, רק בלי הקאמבק, סמואל ל. ג'קסון למועמדות ולקללת "שיט" כשהפסיד (הוא היה אולי צריך לזכות, אבל בואו, ג'קסון סידר לעצמו קריירה יפה תוך כדי בתור השחור הכי מגניב בהוליווד). ובכל זאת מעניינים הפספוסים הצורמים לא פחות מההישגים.
15 צפייה בגלריה
הו, אקדמיה, למה את כה עלובה? מימין: פאם גריר ב"ג'קי בראון", אומה תורמן ב"קיל ביל"
(צילום: באדיבות yes)
פאם גריר עשתה תפקיד יפהפה ונפלא ב"ג'קי בראון", הסרט הכי בוגר וצלול של קוונטין, אבל ניגפה אולי כי לא צעקה מספיק חזק כל מיני וואן-ליינרים של המאסטר. זה לא היה סרט כזה. אומה תורמן באמת עשתה תפקיד איקוני ב"קיל ביל" והייתה צריכה לזכות למועמדות לפחות על חלק ב'. היה דיבור, אבל זה לא יצא לפועל, והמועמדות היחידה של אומה היקרה בקריירה הענפה נותרה על מיה וואלאס המרקדת ב"ספרות זולה". גם אייקונית.
קארי גרנט, "נערתו ששת"
מקופחי אוסקר סדרתיים הם לא תופעה חדשה, ולעיתים קרובות היא פשוט לא מוסברת. יש שחקנים שיש להם מוג'ו וכל סרט הכי שטותי שלהם זוכה למועמדות - מריל סטריפ למשל - ויש כאלה שלא יזכו לכבוד גם אם יגלמו את בנם האבוד של צ'רצ'יל ונלסון מנדלה שנאבק בנכות כנגד כל סיכויים. מקרה אחד מוזר הוא של קארי גרנט, מלך הצ'ארם של הוליווד הקלאסית ואחד הכוכבים הגדולים בעולם. ג'ורג' קלוני של שנות ה-40 וה-50 זכה במהלך כל הקריירה הארוכה שלו רק לשתי מועמדויות על סרטים לא חשובים, אבל מתפקידים איקוניים כמו "מזימות בינלאומיות", "לתפוס גנב", "נודעת" (השניים האחרונים של היצ'קוק, עוד מקופח סדרתי), "חידון בחרוזים", "צער גידול בנות" ו"סיפור פילדלפיה", האקדמיה התעלמה.
15 צפייה בגלריה
ג'ורג' קלוני של שנות ה-40 וה-50. קארי גרנט לצד רוזאלינד ראסל, מתוך "נערתו ששת"
(צילום: באדיבות yes)
המקרה האחרון של "פילדלפיה" תמוה יותר, כי כמובן ששותפיו למסך שפחות טובים ממנו - ג'יימס סטיוארט וקתרין הפבורן, שניים מבניה האהובים של האקדמיה - קיבלו מועמדות בעוד שהוא קופח. אבל ההתעלמות המרגיזה ביותר היא מתפקידו ההיסטרי של גרנט כעורך ב"נערתו ששת", שם הוא יורה בקצב דיאלוגים ושנינויות כעורך עיתון שנאבק/סונט/מתאהב מחדש בכתבת שהיא גם האקסית שלו (רוזאלינד ראסל, שגם הייתה צריכה להיות מועמדת). גרנט אילתר חלק מהדיאלוג על הסט שהוא מה שהוא ממילא אחת הקומדיות הרומנטיות הגדולות בכל הזמנים, והאקדמיה הייתה צריכה לשים לב.
מרילין מונרו, "חמים וטעים"
עוד מקופחת סדרתית שמעולם לא הייתה מועמדת, למרות שבמקרה שלה ה"סדרה" הייתה קצרה במיוחד. בעשור פלוס של פעילות עד למותה/התאבדותה בגיל 36 בלבד, מונרו מעולם לא הצליחה לנער מעצמה את תדמית "סמל המין"/"הבלונדה הטיפשה", למרות שאינסופית הקלאסיקות בהן כיכבה באותה תקופה קצרה הן עדות לכמה נבונה היא הייתה. רוב הקינות עליה כשחקנית הוא סביב תפקידה האחרון והעדין כל כך בדרמה "יוצאי הדופן" שכתב עבורה הבעל בהליכי-גירושין, המחזאי ארתור מילר. אנחנו עדיין חושבים שתפקידה ב"חמים וטעים" היה פשוט אידיאלי לזכייה לאוסקר תפקיד משנה, בתור האהובה הצחקנית שגונבת את ההצגה. אם מירה סורבינו ("אפרודיטה הגדולה") ומריסה טומיי ("בן דודי ויני") יכולות, למה לא מרילין?
15 צפייה בגלריה
באמת, למה לא מרילין? מרילין מונרו, טוני קרטיס וג'ק למון, מתוך "חמים וטעים"
(צילום: באדיבות yes)
סטנלי קובריק, "הניצוץ"/"מטאל ג'אקט"/"עיניים עצומות לרווחה"
סטנלי קובריק והאקדמיה זה מקרה מוזר. על פניו, מבחינת זכיות, עוד מקופח סדרתי שזכה רק פעם אחת (על האפקטים, ב-"2001 אודיסאה בחלל"). אבל לאורך רוב הקריירה, קובריק זכה לאיזשהו כבוד ולפחות למועמדויות וייצוג של סרטיו ושלו כבמאי בטקסים. הוא היה מועמד על "ד"ר סטריינג'לאב", "2001", "תפוז מכני" ו"בארי לינדון". והנה נכנסו האייטיז, ולכאורה קובריק הגיע לשלב שהוא גאון נערץ ואפשר לתת לו פרסים על כל מיני סרטים מסכמי-קריירה סטייל "אופנהיימר" וכריסטופר נולאן או ספילברג ו"שינדלר".
15 צפייה בגלריה
ה-מקופח הסדרתי של דברי ימי האוסקר. סרטיו של סטנלי קובריק - (מימין) "מטאל ג'אקט", "עיניים עצומות לרווחה" ו"הניצוץ"
(צילום: באדיבות yes)
קרה לו בדיוק ההפך: האקדמיה ניתקה מגע. "הניצוץ", אולי סרט האימה המבויים הכי טוב בכל הזמנים זכה להתעלמות מוחלטת וקובריק היה מועמד בכלל לפרס "הבמאי הגרוע ביותר" (!!!) בפרסי הראזי ההיתוליים והנה-ברור-כמה-דביליים. "מטאל ג'אקט" האדיר על מלחמת וייטנאם קיבל מועמדות צנועה בפרס התסריט ולהתעלמות מעבר לכך, בעוד שעל "פלאטון" של אוליבר סטון, שבדיעבד נשכח הרבה יותר, הורעפו כל הפסלונים. ואילו מול "עיניים עצומות לרווחה" הכביר - שוב, התעלמות מוחלטת.
זה שקובריק הוא כנראה הבמאי הטוב בכל הזמנים, הוא בחוגים מסויימים קונצנזוס (גם אם קשה לכם עם סרטיו, קשה לא לראות כמה הם ענקיים ופורצי-דרך), זה שהגיע לו אוסקר במאי על כנראה כל סרט שעשה מאז "ספרטקוס" כנראה נכון גם. אבל לאור מנגנוני הפיצוי של האקדמיה לבמאים בסוף דרכם, היחס החמוץ דווקא לסרטיו האחרונים והלא-פחות-טובים מהראשונים, מצליח לתסכל במיוחד.
ג'וני גרינווד, "זה ייגמר בדם"
מכיוון שחרגנו לרגע משחקנים, זה המקום להזכיר שלאקדמיה יש רקורד אדיר של שטויות בשלל קטגוריות. לא נשחית את זמנכם על כל מיני אינטריגות בקטגוריות הסאונד והסרט הזר (הו הו, כמה יש שם), ובכל זאת ניתן כאן דוגמה בולטת אחת, גם כי מדובר במקופח כמעט חצי-ישראלי. ג'וני גרינווד, הגיטריסט של "רדיוהד" ואורח קבוע בהפגנות של קפלן, נכנס לראשונה בסערה לעולם הפסקולים עם הפסקול המופתי והמצמרר שלו ל"זה ייגמר בדם" של פול תומאס אנדרסון, שזכה במלא מועמדויות וגם העניק את הפרס השחקן (בצדק) לדניאל דיי לואיס.
המוזיקה שם היא חלק מרכזי מהטקסט המופתי, אבל מישהו נודניק בוועדת הקטגוריה החליט שאין מה אפילו לשקול מועמדות, כי בכמה מקטעי הכינורות שם "נעשה שימוש בחומר קודם" - שגרינווד עצמו כתב. גרינווד חזר לאוסקר כמועמד על "חוטים נסתרים" (גם פסקול מעולה) ו"כוחו של הכלב", אבל תכלס, הלב שלנו עם "זה ייגמר בדם", כנראה הפסקול המשפיע ביותר בעולם הקולנוע והטלוויזיה בעשור וחצי האחרונים.
אנדי מקדואל, "ארבע חתונות ולוויה אחת" וג'וליה רוברטס, "נוטינג היל"
15 צפייה בגלריה
עוד מקופחות. בעצם, בעיקר השמאלית. מימין: ג'וליה רוברטס ב"נוטינג היל", אנדי מקדואל ב"ארבע חתונות ולוויה"
(צילום: באדיבות yes)
האקדמיה שונאת קומדיות, פרק 3829. במקרה של "ארבע חתונות ולוויה אחת" - הסרט הראשון מצמד הקומדיות הבריטיות האלמותיות בכיכוב יו גרנט וכתב התסריטאי המיתולוגי והמגמגם ריצ'רד קרטיס, שגרנט ביסס את כל המניירות שלו עליו - זה אפילו לא היה אמור להיות כך. הסרט כן זכה בזמנו לאהבה עצומה ואפילו לשתי מועמדויות לאוסקר - לסרט ולתסריט. מה כאב להם להוסיף למיקס את השחקנים שגורמים לכל הרומנטיקה הזו תחת הגשם לעבוד, ובראשם לאנדי מקדואל המקסימה כאמריקאית שבאה ומסובבת לגרנט/קרטיס את הראש? כנראה שהמבטא הדרומי היה קשה להם מדי. הוא הדין לגבי האמריקאית השנייה שגורמת לבריטים חנונים להתאהב בה, ג'וליה רוברטס ב"נוטינג היל" שדי מגלמת בו את עצמה, ככוכבת קולנוע שמגיע ללונדון לצלם סרט ונשארת שם כשהיא מתאהבת בליימעך הבריטי המקסים גרנט. במקרה של רוברטס, לפחות, היא עשתה פיבוט מוצלח לחביבת אוסקרים החל מהתפקיד שלה ב"ארין ברוקוביץ'" שנה אחרי, שגם זיכה אותה בפרס. מקדואל מעולם לא הייתה מועמדת.
יו גרנט, "פדינגטון 2"
היינו מן הסתם יכולים לזרוק לקלחת בסעיף הקודם את גרנט, אבל האמת ששמרנו אותו (והוא את עצמו) למשהו טוב בהרבה. גרנט הצעיר, הכוכב המגמגם והרומנטיקן, זה טוב ויפה עד שעוצרים אותך בשדרות הוליווד קונה שירותי זנות. גרנט העכשווי, המרושע והכל כך בריטי וציניקן זה הרבה יותר טוב. היה דיבור השנה שגרנט אולי סוף סוף יזכה למועמדות ראשונה על תפקידו הקצת מנייריסטי בסרט האימה "פחד אלוהים", אבל האמת שהוא היה עסיסי ומענג הרבה יותר בתפקידו הטוב ביותר אי פעם שגם פתח את הצ'אקרות ל"גרנט הרשע" בתור השחקן הנוכל ב"פדינגטון 2".
"פדינגטון 2 " - טריילר
(יחסי ציבור)
כן, סרטי ילדים ואוסקר זה כמעט אף פעם לא הולך ביחד - עוד פחות מקומדיות או מד"ב - וכולם מעקמים מולם את האף (על מועמדויות לסרטים כמו "בחזרה לעתיד", "הגוניס", או "שכחו אותי בבית" אין מה לדבר. אם זה לא דיסני וזה לא "אי.טי", לכו לישון בשש, ילדודס). "פדינגטון 2", מעבר לכך שהוא אגדה נפלאה עם תסריט מבריק שראוי ללמוד בבתי ספר לקולנוע, הציג כמה מתצוגות המשחק הנהדרות בסרטים בעשור האחרון - ואנחנו לא מתכוונים לדוב. בראשם גרנט, שפשוט מעולה שם.
היילי ג'ואל אוסמנט, "AI: אינטליגנציה מלאכותית"
ואם כבר יחס מחפיר לסרטי ילדים, גם למה לא לתעליין על שחקנים ילדים. סטיבן ספילברג נחשב לבמאי מעולה במיוחד בבימוי ילדים והוצאת הופעות אותנטיות מהן, למשל הנרי תומאס ודרו ברימור ב"אי.טי" שגם היו צריכים להיות מועמדים, אבל בניגוד לשחקנים המבוגרים שעברו תחת שרביטו (מדניאל דיי לואיס ועד ליאם ניסן) זה מעולם לא נגמר בזכייה ואף לא במועמדות. המקופח מספר אחד הוא מי שנודע כשחקן-ילד שדווקא כמעט כן הגיע לאוסקר - היילי ג'ואל אוסמנט מ"החוש השישי".
15 צפייה בגלריה
אני רואה אנדרואידים מתים. היילי ג'ואל אוסמונט, מתוך "AI: אינטליגנציה מלאכותית"
(צילום: באדיבות yes)
אבל שנתיים אחרי, אולי הרבה פחות מוצלח מבחינה קופתית אבל הרבה יותר מורכב קולנועית, הגיע הפרוייקט שבו אוסמנט הדהים באמת. בתור ילד רובוט ב"AI", אפוס המד"ב שספילברג ירש מחברו המנוח קובריק, אוסמנט פשוט מושלם ולא מזייף פעם אחת (וגם לא ממצמץ פעם אחת, מילולית, תבדקו), בין אם הוא רובוט מצמרר שיצא מחנות המפעל או ילד עזוב שרק רוצה לאמא. הגיע לו אוסקר.
דבי ריינולדס, "שיר אשיר בגשם"
"שיר אשיר בגשם" הוא עוד תוצר של סטיגמות קלוקלות. מה שהיום נתפס כקאלסיקה על-זמנית והמיוזיקל הטוב בכל הזמנים, נחשב בזמן יציאתו ב-1952 לסרט שובר-קופות שיצרו בעיקר בשביל מעמד הכוכבות והאגו של ג'ין קלי, אחד מכוכבי MGM, וכדי להריץ על המסך כמה שירים ישנים שלאולפן היו זכויות עליהם שעמדו לפקוע. הסרט הצליח, זכה לביקורות טובות ולשתי מועמדות עלובות לאוסקר (לשחקנית המשנה ג'ין הייגן, שמעולה בתור הכוכבת הנפוחה, ול"סידור המוזיקלי"). האמת שלסרט מגיעות מועמדויות לאלה ולכל פרס אפשרי נוסף: מהסרט ועד התסריט הגאוני ממש, דרך הבימוי המבריק, וכמובן לקלי ולשותפו-חברו על המסך דונלד או'קונור, שמקפצים ומזמרים בגשם ומחוצה לו במיומנות ובחן שגם היום מדהימים צופים, 73 שנה אחרי שהסרט יצא. אבל בינינו, למי שהכי מגיע זו דבי ריינולדס, הלב והנשמה של הסרט, ומי - שעל פי הודאתה וגם הודאתו של קלי - הכי סבלה על הסט.
15 צפייה בגלריה
למה התעללת בה, טמבל? דבי ריינולדס, ג'ין קלי ודונלד או'קונור, מתוך "שיר אשיר בגשם"
(צילום: באדיבות yes)
קלי רדה בשחקנית הצעירה דאז, בקושי בת 19, ולעג לה שהיא לא יכולה לרקוד, לשיר או לשחק. מאחר והיא עושה את שלושתם בסרט די באופן מושלם (כפיים לקלי כבמאי, בוז לקלי כאיש) אפשר לקבוע שהוא יצא דוש וגם טעה. ובלי קשר המבט הדומע שלה בסוף הסרט הוא עדיין הרגע הכי מרגש בתולדות הקולנוע. ריינולדס, שהייתה מועמדת לאוסקר רק פעם אחת בשנות ה-60, הלכה לעולמה ב-2016 ימים ספורים אחרי מות בתה, הנסיכה ליאה - הלא היא קארי פישר.
ג'ף ברידג'ס, "ביג לבובסקי"
כמו טרנטינו ונולאן, גם האחים כהן הפכו משוליים למיינסטרים בכל הקשור לאוסקרים, ולפחות בחצי השני של הקריירה שלהם אפשר לראות אותם מסדרים מועמדויות וזכיות מוצדקות לאישה פרנסס מקדורמנד ("פארגו") ולחאווייר בארדם ("ארץ קשוחה"). ובכל זאת, רשימת ההתעלמויות מהופעות דגולות בסרטיהם בחצי הראשון של הקריירה שלהם זועקת לשמיים: ג'ון גודמן וג'ון טורטורו ב"ברטון פינק", גבריאל בירן ב"צומת מילר", סטיב בושמי על "פארגו". ארבעת אלה, קשה להאמין, מעולם לא זכו ולו במועמדות אחת בודדת לאוסקר - ואם לוקחים בחשבון שמדובר בארבעה משחקני האופי הטובים בכל הזמנים, זה כבר ממש מרתיח. לבושמי היה דיבור על סרט הקומיקס למבוגרים "העולם שבפנים" וגודמן היה גם אמור לקבל סופסוף הכרה ממסדית על "ארגו" (והועדף עליו אלן ארקין), אז נקווה שיבוא היום וכל אחד מהם יקבל תיקון.
ובכל זאת, דמות אחת מהאחים כהן שלא קיבלה אפילו בדל של דיבור על מועמדות, בטח שלא מקום במירוץ ובאולם - היא ה-Dude. ג'ף ברידג'ס גילם באופן מושלם את הסטלן האולטימטיבי, הפך אותו למצחיק ואהוב ונוגע-ללב - ולאחת הדמויות המצוטטות בתולדות הקולנוע.
לכאורה יש כאן נסיבות אובייקטיביות למה האקדמיה שהייתה אז שמרנית בהרבה לא שמה לב: הסרט יצא שנה אחרי "פארגו" הרציני יותר, בעונת האביב שבה לא כל כך חושבים על אוסקרים, ותויג מיד ושלא בצדק כ"סרט משני" וקליל יותר של האחים. לא עזר שהוא לא הצליח מדי בקופות בזמן אמת ומעמד הקאלט שלו נצבר בהדרגה במשך שנים, קודם כל מחוץ לארצות הברית (בישראל אהבו מיד את הסרט הזה). ובכל זאת, איזה פספוס. ג'ף ברידג'ס היה צריך להניף עליו פסלון ולא על סרט הקאנטרי הנשכח "לב לא שפוי" שאיש לא ראה מאז, ותכלס גם איש לא ראה אז. כנראה שפשוט רצו לתת פרס ל-Dude.
