היו זמנים שבהם נורבגיה שימשה כסרגל קנה מידה עבור ישראל בכלכלה, ספורט, פוליטיקה, תרבות. המדינות שונות כל כך, אבל עם אוכלוסיות של כמה מיליונים בודדים, המספרים הסתדרו ושימשו כבסיס כמותי להשוואה. עם זאת, בעשורים האחרונים קצב הגידול הטבעי בארץ הקודש נתן את אותותיו, וכיום אוכלוסיית ישראל, על עשרה מיליוני אזרחיה, כמעט כפולה ביחס לארץ הפיורדים ותושביה הקרירים. אבל בתחומי החיים האחרים נראה שנורבגיה פרצה קדימה כאחת המדינות העשירות בעולם, עם שירותים חברתיים מפותחים ומערכת רפואה מתקדמת. גם בספורט, אומת הוויקינגים הצמיחה בשנים האחרונות כוכבים בינלאומיים בשלל ענפים: ארלינג האלנד בכדורגל, יאקוב אינגבריגטסן וקרסטן וורהולם באתלטיקה, וקספר רוד בטניס. ובינתיים בקולנוע, הבמאים המקומיים משאירים אבק ופתיתי שלג למקביליהם הישראלים, וכמעט לכל מדינה אחרת בעולם.
"אין ארץ אחרת" – טריילר
מאז טבח 7 באוקטובר, ישראל ונורבגיה התרחקו גם באופן מהותי, והיחסים בין הממשלות הנוכחיות הגיע לשפל חסר-תקדים על רקע המלחמה בעזה. שתי המדינות שנקשר יחדיו מבחינה פוליטית בפלונטר של הסכם אוסלו, הפכו לעוינות זו לזו בזירה הבינלאומית ויש ביניהן נתק. אפילו משחק הכדורגל שאמור להתקיים בין שתי הנבחרות הלאומיות ב-25 במרץ במסגרת מוקדמות המונדיאל נמצא פתאום במחלוקת, עם איומי חרם מצד ארלינג הולאנד, מרטין אודגור, חבריהם והציבור שהם מייצגים.
למרות הנתק המופגן, האומה הסקנדינבית הקפואה - שתמיד הביעה עניין במזרח התיכון הלוהט - ממשיכה לעשות כן גם בערוצים תרבותיים, ובמיוחד דרך המסך הגדול. הפוליטיקאים אולי איבדו מכובד משקלם, אבל לא כדאי לזלזל בהשפעתם של היוצרים מנורבגיה, שעליה אפשר להכריז כיום כמעצמת קולנוע עולמית. ארבעה סרטים שיצאו ממנה נכללו ברשימות הקצרות לאוסקר השנה. המועמד המוביל בקטגוריית הסרט התיעודי הארוך, "אין ארץ אחרת", אומנם צולם כל כולו בדרום הר-חברון על ידי קולקטיב פלסטיני-ישראלי, אך נוצר בחסות ובמימון חברת הפקות מאוסלו.
"אין ארץ אחרת" נוצר כשיתוף פעולה בין העיתונאים-פעילים יובל אברהם ורחל שור הישראלים ובאסל עדרה וחמאדן בלאל הפלסטינים, שתיעדו את המתרחש באזור מסאפר יטא שבדרום הר חברון בצל הכיבוש הישראלי. הסרט מגולל לאורך שנים את מה שהיוצרים מכנים גירוש שיטתי ומתמשך של התושבים המקומיים, באמצעות התעמרות יזומה של הרשויות והמתנחלים. מן הסתם, הסרט לא מומן בכספי קרנות מישראל, והיוצרים מלכתחילה לא היו מעוניינים בתמיכת הממסד בארץ. ובכל זאת, למרות שהיוצרים צילמו את החומרים מהשטח בכוחות עצמם ובאמצעות ציוד שהיה ברשותם, הפקה של סרט מצריכה מקורות תקציביים - וחברת אנטיפוד מאוסלו ברשות פביאן גרינברג ובארד קיוגה רונינג נחלצה לעזרם. עם מענק של 375 אלף קרונות (כ-120 אלף שקלים) מטעם מכון הקולנוע הנורבגי, עלה בידי היוצרים להשלים את הדוקו ולצאת לדרך עם בכורה עולמית בפסטיבל ברלין אשתקד, וזכייה בשלל פסטיבלים ופרסים מאז, שמשרטטים את המסלול הברור של "אין ארץ אחרת" לאוסקר.
ככל שאפשר להתרשם עתה, כחודשיים לפני טקס האוסקר בלוס אנג'לס, “אין ארץ אחרת" צפוי להניב פסלון אוסקר ראשון אי פעם לפלסטין, ושלישי בתולדות נורבגיה (אחרי "קון-טיקי" של תור היירדאל שזכה בפרס התיעודי ב-1952, ו"המשורר הדני" של טוריל קובה שזכה בפרס סרט האנימציה הקצר ב-2007). זכייה בפרס ונאום תוכחה של היוצרים שבוודאי יגיע בעקבותיו מעל הבמה מול עיני העולם כולו, יחזקו את תדמיתה השלילית הנוכחית של ישראל בדעת הקהל הבינלאומית על רקע האסון ההומניטרי בעזה. הרעשים המשניים שייצור הסרט - החושף את שגרת חייהם הבלתי-נסבלת של תושבי מסאפר ייטה כפי שהיא מתחוללת יומיום - בוודאי לא יתרמו לאיחוי הקרע בין הממשלות בירושלים ואוסלו. אבל ההתייצבות של תעשיית הקולנוע הנורבגית לצד הפלסטינים לא צריכה להפתיע. זה לא משהו חדש.
ב-2010 ויבקה לוקברג ערכה יחדיו חומרי ארכיון שצולמו ברצועת עזה וקיבצה אותם כדי להציג את זוועות המלחמה כפי שהם נתפסות מנקודת המבט של הילדים המקומיים. סרטה של הדוקומנטריסטית הוותיקה, "הדמעות של עזה", זיכה אותה בשבחים רבים ואף הוקרן בפסטיבל ירושלים. תרחיש שנראה דמיוני בימים אלה. כמו לוקברג, גם ליבה של טונה אנדרסן יצא אל ילדי עזה והיא עצמה צילמה בשטח סרט קצר בשם "תסתכלו עליי - ילדי עזה" ב-2009. שלוש שנים לאחר מכן הוציאה את "כשהילדים חוזרים" המלווה נערים פלסטינים במהלך התאקלמותם מחדש אחרי שחרורם ממעצר.
הבמאי מאטס גרורוד ליהק את מוחמד בכרי, סלאח בכרי, מכרם חורי, מונה חווא ושאדן קנבורה כמדבבים בסרט האנימציה "המגדל" ב-2018, המגולל את קורות משפחתה של פליטה פלסטינית צעירה מתוך סיפורי אבותיה. התמיכה של כספי משלם המסים הנורבגי ביוצרים הפלסטינים-ישראלים של "אין ארץ אחרת", אולי תמוהה. במקרה של הבמאי מוחמד ג'באלי, היא דווקא מתקבלת על הדעת. שני סרטיו - "אמבולנס" (2016) ו"החיים יפים" (2023) - אומנם עוסקים במציאות במזרח התיכון ובחוויית הפליטות, אולם הוא יצר אותם כקולנוען מקומי, לאחר שנדד לפני כעשור כסטודנט מעזה המיוזעת לעיר טרומסו הצפונית והשתקע בה.
מעטפת המימון הזו מתאפשרת דרך מסלול תמיכה ייחודי מטעם מכון הקולנוע הנורבגי לפרויקטים מחוץ לגבולות המדינה, שיש בו מעורבות כלשהי של מפיקים מקומיים. כבר בשנה הראשונה לייסודה של התוכנית Sor Fond (הקרן הדרומית) ב-2012, היא השתתפה במימון סרטו של הבמאי העזתי ראשיד משראווי "פלסטין סטריאו", לצד יוזמות מפקיסטן ובוליביה. בהמשך תמכה הקרן גם בסרט התיעודי Chopped של קארים פתחי מוחמד עלי, על גנבי רכב פלסטינים (2018), ובדרמה "וואג'יב" של אנמארי ג'אסיר (2017) עם מוחמד וסאלח בכרי. "המתווה שלנו לקו-פרודוקציות כמשקיעי מיעוט פתוח לכל המדינות, וזה מאפשר לקולנוענים נורבגים לתרום להפקות מרחבי העולם. 'אין ארץ אחרת' קיבל מימון בהתאם לתוכנית זאת בתחום הדוקומנטרי", מסביר ל-ynet קייטיל אומברג, האחראי על שיתופי פעולה בינלאומיים במכון הקולנוע הנורבגי.
שוברים מוסכמות וגם קופות
בשלב הזה יש ביניכם מי שכבר זועקים, שהנה היוצרים הנורבגים, כמו כל העולם שכולו נגדנו, נטפלו אלינו הישראלים ומנצלים את הסבל שלנו (ושל הפלסטינים) כדי להתחנף לקהילה הבינלאומית ולזכות בתהילה. זאת לא אשמתנו שהם משועממים במדינה עשירה, עם מערכות תמיכה סוציאליות, רפואיות ותרבותיות מתקדמות ונופים עוצרי-נשימה, ושאין להם מספיק צרות משלהם לצורך השראה. ובכן, לאומה הנורבגית יש גם פיגוע טרור משלה בדמות הטבח המזעזע שביצע פעיל הימין הקיצוני אנדרה בהרינג ברוויק באוסלו ובמחנה קיץ באי אוטויה בקיץ 2011, שעלה בחייהם של 77 קורבנות, רובם נערים צעירים. הבמאי הוותיק אריק פופה אף שחזר את האירוע הטראומטי בדרמה המצמררת "אוטויה: 22 ביולי" מ-2018.
ולמרות זאת, ככל שמדובר במציאות כפי שמתבטאת על המסך, הפריצה המוקדמת של הקולנוע הנורבגי נשענה בעיקר על זוועות בדיוניות ולרוב על-טבעיות בסרטי אימה מקומיים שמבוססים על פולקלור, וגם על העבר האפל של המדינה תחת שלטון הנאצים. כשאין זוועות במציאות היומיומית, אין ברירה אלא לדמיין אותן על המסך, כמו למשל הזוועתון "טרף קר" של רואר אוטהאוג (2006), קומדיית הזומבים הנאצים "שלג מת" של טומי ווירקולה (2009), והמותחן העל-טבעי "צייד הטרולים" של אנדרה אוברדאל (2010). בעקבות הצלחתם בזירה המקומית, שגלשה לזו הבינלאומית, הוליווד אספה לחיקה את יוצרי האימה הנורבגים והפקידה בידיהם הפקות גדולות באנגלית, שמשלמים עליה בדולרים.
אבל הם לא לבד, כפי שנהוג לכתוב בתקצירי זוועתונים. משהו בחשיפה לצפון משכה את תעשיית הקולנוע האמריקנית. אריק שוילדברג למשל הבריק עם המותחן "אינסומניה" ב-1997 שזכה לרימייק בבימויו של כריסטופר נולאן חמש שנים לאחר מכן, בכיכובם של אל פאצ'ינו ורובין וויליאמס. עוד לפני כן, שוילדברג עצמו קיבל הזדמנות לביים סרט אמריקני משלו - "אומת הפרוזאק" בכיכובן של כריסטינה ריצ'י ומישל וויליאמס (2001), לפני שהחליט שזה לא בשבילו וחזר הביתה. מורטן טילדם לעומתו, עבר לארצות הברית כדי להישאר, ואחרי "משחקי החיקוי" שביים והיה מועמד לאוסקר ב-2015, ההצעות לא הפסיקו לזרום, כמו במקרה של דרמת החלל "הנוסעים" עם כריס פראט וג'ניפר לורנס. בהמשך, טילדם עבד גם כבמאי טלוויזיה בסדרות מבית אפל TV פלוס "להגן על ג'ייקוב" ו"סילו".
יואכים רונינג ואספן סנדברג הגיעו יחדיו להוליווד כבמאי אקשן והרפתקאות מיומנים, כפי שאפשר היה להתרשם ב"מקס מאנוס" (2008) ו"קון-טיקי" (2012), שהיו מבוססים על סיפורים היסטוריים מדברי ימי נורבגיה, והוזמנו לביים את הסדרה האמריקנית "מרקו פולו" - וגם את "שודדי הקאריביים: תיבה של איש מת" (2017). משם נפרדו דרכיהם. סנדברג חזר למולדת כדי להוביל ביוגרפיה קולנועית על הגיבור המקומי, מגלה היבשות רואלד אמונדסן והמסע שלו לכיבוש הקוטב הדרומי, רונינג לעומת זאת נשאר בהוליווד, בעודו מתנחם בזרועות אשתו הדוגמנית אמנדה הירסט, והפך לאחד הבמאים העסוקים בסביבה בזכות עצמו. הוא נשכר על ידי דיסני לביים את "מליפיסנט: אדונית הרשע" בכיכובה של אנג'לינה ג'ולי (2019), כמו גם את דרמת ההישרדות "האישה הצעירה והים" עם דייזי רידלי (2024). בשלב זה הוא מתרכז בשוברי-הקופות הבאים שהופנו אליו: סרטי המשך ל"טרון" ול"שודדי הקאריביים", עיבוד לרב-המכר "מיקרו" מאת מייקל קרייטון, וגם לסיפור מדע בדיוני שכתב עם אחיו.
6 צפייה בגלריה
שובר-קופות עם תקציב של מאות מיליונים? אין בעיה. מתוך "שודדי הקאריביים: תיבה של איש מת"
(באדיבות yes)
האנס פטר מולנד אמנם לא זכה לאותה מידה של הצלחה בהוליווד, אבל הוא היה שם לפניהם ותרם רבות לגל הנורבגי שממשיך כיום כצונאמי. הזוגיות הפורה שלו עם אשתו הקולנוענית מריה סודאל ושיתוף הפעולה ארוך-השנים עם השחקן סטלן סקארסגארד השבדי הניב כמה סרטים נהדרים כמו "זירו קלווין" (1995) ו"ג'נטלמן בנשמה" (2010). "בקצב ההיעלמות" (2014) המופתי שלו אף זכה לרימייק אמריקני בבימויו, עם ליאם ניסן בתפקיד האב הנוקם שגילם סקארסגארד במקור. ניסן מככב גם במותחן האקשן החדש של מולנד "מרדף קר". יש כאלה שבוודאי לא ימחלו על התפנית שהבמאי הוותיק לקח בכיוון הוליווד המסחרית, אבל לא מדובר בתופעה חדשה, ובמיוחד בין בני דורו כמו הראלד זוורט, בנט האמר ונילס גאופ שעבדו כולם עבור האולפנים הגדולים של לוס אנג'לס.
ממש כמו מסעות הכיבוש הימי של אבותיהם הוויקינגים, גם הזליגה של קולנוענים נורבגים להוליווד היא לא תופעה חדשה, ולפי העיתונאי אלכסנדר הוסר היא נובעת מיחסי הגומלין בין התרבות המקומית והאמריקנית: "השינוי התחיל עם ההצלחה של סרטי הז'אנר המסחריים, ששילבו בין ההיבטים השונים של הטבע הנורבגי בתוך התשתית הז'אנרית של סרטי אימה ואסונות אמריקניים ובינלאומיים. ההכרה טיפחה ביטחון עצמי בקרב היוצרים המקומיים". אבל ההתפתחות של השנים האחרונות לא נוגעת להון האנושי אלא לסרטים בפני עצמם. היצירות שמקורן במדינה התקבלו בהתלהבות בפסטיבלים ברחבי העולם, והם זוכים גם להצלחה קופתית לא מבוטלת מעבר לים. נקודת הציון הבולטת בהתפשטות הגלובלית הזאת הגיעה ב-2021 בדמות הדרמה "האדם הגרוע בעולם" של הבמאי יואכים טרייר, ששבתה את לבם של רבים מקאן ועד לוס אנג'לס, מאוסלו ועד תל אביב.
האדם הגרוע בעולם - טריילר
יצירת-המופת הצנועה והרגישה הזו הוכתרה על ידי הבמאי פול תומאס אנדרסון כסרט הטוב של השנה, והייתה מועמדת לשני אוסקרים, לפרס הסרט הטוב ביותר ולתסריט המקורי. טרייר והתסריטאי המוכשר שלצידו אסקיל ווגט כבר עוררו תשומת-לב עם סרטיהם "אוסלו, אוגוסט 31" המדכדך ו"תלמה" עוכר השלווה (2017), ואף יצאו לסיבוב לא מוצלח בארצות הברית עם "השקט שבפנים" המאכזב בכיכובו של ג'סי אייזנברג (2015). אבל "האדם הגרוע בעולם", שהוקרן בבכורה בפסטיבל קאן, היה בגדר פריצת-דרך יצירתית למרכז הבמה עבורם - וגם עבור התגלית המדהימה רנאטה ריינסווה, שזכתה בפרס השחקנית בריביירה הצרפתית ולוהקה לשלל הפקות מאז במולדתה ובארצות הברית. חברת ניאון האמריקנית שהפיצה את הסרט עומדת מאחורי היצירה הבאה והמסקרנת של הטריומווירט טרייר-ווג-ריינסווה: "ערך סנטימנטלי", אותה יכבדו בנוכחותם סטלן סקארסגארד ואל פאנינג.
תשומת-הלב האדירה שקיבל "האדם הגרוע בעולם", והתגובות הנלהבות שהוא עורר בתחרות הרשמית של פסטיבל קאן, טשטשו את ההישג האדיר של התסריטאי ווגט, שבמקביל הציג בבכורה כבמאי את סרטו "התמימים" במסגרת המשנית אך היוקרתית של מבט מיוחד. המותחן העל-טבעי המטלטל הזה מציג ילדים קטנים כגיבורים בעלי כוחות-על, שחלקם בוחרים לעשות בהם שימוש לרעה כנבלים זדוניים. שנה אחת לאחר מכן, הוזמן קריסטופר בורגלי לאותה מסגרת ממש עם "חולה מעצמי" השערורייתי על אישה שבוחרת להיות חולה מדומה כדי לעורר תחושות אשם אצל בן זוגה כלפיה ולחזק את מחויבותו כלפיה. הסאטירה החולנית הזו הפכה ללהיט בינלאומי וזיכתה את הבמאי הצעיר בהזדמנויות פז בתמיכת חברת A24, תחילה ב"האיש מהחלומות" בכיכובו של ניקולס קייג', ובקרוב עם סרטו השני בארצות הברית - "דרמה" בכיכוב זנדאיה ורוברט פטינסון.
"לאורך השנים, לתעשייה הנורבגית והקולנוענים המקומיים הייתה תחושת נחיתות ביחס לשכנים בדנמרק ושבדיה, מהם יצאו מאסטרים כמו אינגמר ברגמן ולארס פון טרייר", אומר הוסר, שמציין שבית הספר הראשון לקולנוע במדינה נוסד רק בסוף שנות ה-90, והבוגרים שלו מתחילים לתת את הפירות עכשיו. "בשנים האחרונות יואכים טרייר היה הקולנוען הנורבגי היחיד שקיבל, ובצדק, הכרה עולמית והיה לליגה משלו, והיה לראשון שהתקבל לתחרות הרשמית בקאן מאז 1979. והוא עשה זאת פעמיים. בורגלי צץ מיד אחריו ומבקרים בינלאומיים זיהו נקודות השקה ביניהם. ייתכן שהדפוס הזה עזר לסרטים הנורבגיים כמכלול, ואלו זכו להכרה והוזמנו לפסטיבלים גדולים - ועם זה הגיע הביטחון העצמי".
בנג'מין רי בן ה-35, שנודע כיום כיוצר דוקומנטרי מחונן, פרץ עם "הציירת והגנב" (2020) וחדר לליבם של המוני צופי נטפליקס עם "החיים המדהימים של איבלין" - דיוקן של צעיר חולה בניוון שרירים, שבדיעבד התגלו חיי החברה העשירים שלו כאווטאר במרחבים הווירטואלים של משחקי המחשב. "התחלנו מאוחר, אבל זה כל כך חשוב שיהיו לך דמויות להשראה. הספורטאים הנורבגים המצליחים היו כאלה עבורנו, וגם אמן השחמט מגנוס קרלסון שהיה אלוף העולם", אמר רי בראיון ל-ynet, "זה כך גם במקרה של הקולנוענים. כשצפיתי ב'האדם הכי נורא בעולם', הבנתי שאפשר לעשות סרטים מעולים בנורבגיה. לא פגשתי את טרייר אבל הוא השראה עבורי ונתן לי תקווה ביצירה שלי. הגישה של הפוליטיקאים לתרבות ולענף הקולנוע תרמה לרוח של קהילת יוצרים אדיבה ומשתפת, ולמרות שלא הייתה לנו - התחלנו לבנות אותה. זה לוקח זמן, אבל אפשר לראות את התוצאות עכשיו".
"החיים המדהימים של איבלין" - טריילר
(קרדיט: באדיבות נטפליקס)
מהו אותו דפוס שקושר את הסרטים הנורבגיים החדשים? אם יש אחד כזה הוא כנראה נוגע לנכונות להתריס בציניות מעודנת אך לא מתנצלת כנגד הפוליטיקלי קורקט המקובל בהוליווד, ובאופן שהוא תוסס ומרענן ביחס לקהילות קולנוע אחרות באירופה שנשענות על מורשות ארוכות-שנים. מורשות ארוכות-שנים עלולות לנוון יוצרים צעירים, שלא לדבר על סד התקינות הפוליטית. הדור החדש של הקולנוענים המקומיים לא נצמד לתבניות הללו וסיגל לעצמו תעוזה וכישרון, חוצפה ובעיקר כנות. "תמיד היו בנורבגיה סרטים חזקים אבל הם לא זכו להכרה בינלאומית, ואני מרגיש שהקולות החדשים יותר מובחנים וזה נובע מהביטחון העצמי שגבר", אומר הוסר.
את הדור החדש הזה מוליכים טרייר, ווגט, בורגלי ואיתם תיאה הוויסטנדאל עם הפנטזיה המורבידית "שובם של המתים" (בכיכובה של ריינסבה), הלפדן אולמן טונדל עם המותחן המצמרר "ארמנד" (בכיכובה של ריינסבה), הנריק מרטין דאלסבאקן עם סרט הספורט X (גם הוא בכיכובה של ריינסבה, כפרוצה שזוכה להצלחה בזירת ההיאבקות), לילי אינגלופסדוטיר עם הדרמה הנשית גלויית-הלב "נאהבת", טלולה שוואב עם הרפתקת האבסורד הקפקאית Mr K, אגיל פדרסן עם קומדיית ההתבגרות My Father's Daughter, ואמילי בליכפלט שמותחן האימה שלה The Ugly Stepsister - עיבוד לסיפור סינדרלה - יוקרן בפסטיבל סאנדנס.
הצעירים המוכשרים הללו גדשו בהמוניהם את הפסטיבלים הבינלאומיים הגדולים בעולם - מקאן ועד טורונטו, והם נשאו איתם גם את הוותיקים שזכו לעדנה מחודשת כמו דאג יוהאן הוגרוד בן ה-60 עם טרילוגיית היחסים שלו ("דרמה", "סקס" ו"חלומות"), או אריק פופה שהציג בפסטיבל טורונטו האחרון את הדרמה התקופתית המצוינת שלו "קוויזלינג: הימים האחרונים", שאמנם נטולת תנופה סגנונית אך מתעקשת לחדור לרגשות האשם הקולקטיביים של האומה דרך דמותו של ויטקון קוויזלינג, משתף-הפעולה עם הנאצים.
6 צפייה בגלריה
התנופה הסגנונית נעדרת, אבל כל היתר שם. מתוך "קוויזלינג: הימים האחרונים"
(צילום: באדיבות TIFF)
הדור החדש של הקולנוענים הנורבגיים יכול להוות השראה של ממש לאלו הישראלים, אבל כאמור הבסיס להשוואה בין שתי המדינות כבר לא קיים. וזה בא לידי ביטוי גם בתנופה היצירתית של העשייה הדוקומנטרית שבאה מהאומה הסקנדינבית והועשרה משמעותית דווקא על ידי יוצרים מהגרים, רובם מהמזרח התיכון. כמו ג'באלי הפלסטיני, כך גם הגולה האיראנית פיירוז חוסרובאני עם "רדיוגרפיה של משפחה" (2020) או זרדשט אחמד העיראקי עם "אין איפה להסתתר" (2016). הוסר טוען שהיוצרים הזרים שנקלטו בנורבגיה תרמו מאוד למה שנתפס כתור זהב דוקומנטרי. "הם הביאו סיפורים מחוץ לנורבגיה, והסיבה העיקרית היא שהם מהגרים שרוצים לספר סיפורים על מדינות המוצא שלהם, וזוכים לתמיכת מכון הקולנוע הנורבגי", הוא מבאר.
אז האם בכל זאת ניתן לאחות איכשהו את הקרע המדיני בין ישראל ונורבגיה, ולהמיר את חילופי המהלומות הפוליטיות בתקשורת תרבותית? "אין ארץ אחרת" כנראה לא יתרום לקירוב הלבבות, אבל אפשר לספר על שיתוף פעולה בין המדינות בעבודה על הסדרה Blindspot שפותחה יחדיו על ידי חברות ההפקה מאיפו מאוסלו וספירו פילמס מתל אביב, בראשות איתן מנצורי. התסריט חוזר לפרשת לילהאמר מ-1973, וישחזר את התנקשות המוסד במלצר המרוקאי אחמד בושייקי בעקבות טעות בזיהוי. "הסדרה תצלול למחיר האנושי של מבצעים שכאלה וההשלכות על האינדיווידואלים שנקלעים לאש הצולבת של ריגול בינלאומי", מסרו החברות בהצהרה לפני שנה וחצי. כמובן שיש מי שלא יאהב את זה שאחרי עוולות הכיבוש הנוכחי שנחשפות "אין ארץ אחרת" בחסות הנורבגים, הם גם מזכירים נשכחות, ומציפים את המחדל מן העבר שלרוע המזל, נותר אקטואלי גם היום.
