במתחם השומם של קולנוע רב חן התל אביבי - פעם בית הקולנוע המצליח בישראל - החלו ביום חמישי האחרון הקרנות טרום הבכורה של "ההילולה 2" שעתיד להיות אחד הלהיטים של הקיץ הקרוב. קדימון של הסרט הזה הוצג גם באולם שבו נפתחו הקרנותיו של "כסף קל" - קומדיה מטורפת, כפי שמציינת כרזת הסרט, שביים דובר קוסאשווילי לפי תסריט מאת ישראל ברייט. בקדימון של "ההילולה 2" נראה קוסאשווילי בתפקיד אורח - אחרי הכול, עלילת הסרט החדש מתרחשת בגאורגיה - ובמהלך הצפייה ב"כסף קל" תהיתי מה ההבדל, בעצם, בין שני הסרטים. גם "ההילולה 2" אמור להיות קומדיה מטורפת, וגם הוא, אם לסמוך על הקדימון, נשען על בליל מיושן של מבטאים שאמורים לסמן אותו כקולנוע "עממי". בעיקר תהיתי אם הקהל שנכח באולם השכן שאג מצחוק. שכן תגובת מה שאפשר לכנות קהל באולם שבו הייתי אני לא הייתה זו שמצפים לה מקומדיה מטורפת.
״כסף קל״ - טריילר
(באדיבות טרנספקס הפקות)
"כסף קל" היה בעבר "מיומנו של מפצל דירות", ואני מודה שהשם המקורי מצא חן בעיני יותר. לפחות הוא לא נשמע גנרי. יש לי גם חיבה רבה לסרטיו של קוסאשווילי, ו"התגנבות יחידים" (2010) בבימויו, לפי ספרו של יהושע קנז, היה ונותר אחד הסרטים הישראליים היפים מאז פרוץ המאה הנוכחית. האכזבה מסרטו החדש נובעת מהתחושה שקוסאשווילי לא באמת ניסה להציל את התסריט החלש של המוזיקאי ישראל ברייט, שביסס אותו על טורי "הכיוון דרום" שפרסם במקומון "העיר" המנוח. זהו סרט שנראה כאילו הגיח משנות ה-80, עם דמויות שכבר לא האמנו שנראה בקולנוע הישראלי והומור עדתי מיושן.
הסרט נפתח בזוג צעיר (אורי פפר ויעל רוחקינד) שרוכשים בית ישן בדרום תל אביב. בחיפושיהם אחר שיפוצניק זול בשם יעקב הם נופלים על נוכל ומתחזה (יהונתן דוד סודאי) שמציע להם לפצל את הבית ואת הלול שבחצר ולבנות ארבע דירות להשכרה - התשלום כמובן במזומן. כדי לעשות זאת הוא שוכר חבורה מפוקפקת של פועלים פלסטינים, סינים וסודנים, וגם חשמלאי רכב מפליץ (אורי הוכמן) כשהכוונה היא לעקוץ את הזוג הצפונבוני ולהשאיר אותם עם דירה מפוצלת מהגיהינום. רק מה? הנוכל מאוהב בביתו הנאווה (עדן פינס) של האופה הבוכרי, שמכונת הגוז'גיזה (סמבוסק) הרועשת שלו היא אחת הבדיחות החוזרות בסרט, והאהבה תוכיח לו - כפי שלמד אחד מאבות-אבותיו הקולנועיים, צ'רלי מ"צ'רלי וחצי" - שרמאות היא לא הכל בחיים. על הדרך יצוצו גם חרדים סחטנים, פקידי עירייה רוסים תאווי שוחד, וגם חבורה ססגונית של נגני רחוב ברוח סרטיו של אמיר קוסטוריצה.
בצד החיוב, ויש כזה, זו הייתה יכולה להיות הברקה: סאטירה נוסח אפרים קישון על תאוות הנדל"ן הישראלית, על כל המאכערים והפקידות המושחתת שכרוכים בה. לפני 60 שנה חיים טופול, שייקה אופיר וזהרירה חריפאי היו מלוהקים בקלות לתפקידים השונים שמציע הסרט. אבל בתסריט של ברייט הדגש הוא על העימותים הקולניים בין פלסטינים וסינים, על סיפור אהבה מאולץ, ועל קבוצת אנשים שיושבים במכולת המקומית שמנהלת לבנה פינקלשטיין בתפקיד ערסית, שותים גזוז ומוצצים סוכריה על מקל, וזה מה שאמור לשדר לנו אותנטיות של דרום תל אביב. מודה שמעולם לא קראתי את טוריו של ברייט, אבל אני מקווה שדרום תל אביב הצטיירה דרכם אחרת ולא באופן המעליב הזה.
אבל בסרט, למרבה הצער, אין לא סאטירה חברתית - הזוג הצפונבוני נראים יותר כמו צמד דבילים שהשד יודע איך הצליחו אפילו לחתום על מסמכי המשכנתא - ולא סביבה אנושית מתקבלת על הדעת. בדפי המידע של הסרט מצוין כי "דובר מחליט לצאת מגדרו לאמץ את התסריט וליצור קומדיה ברוח הקומדיות הישראליות הגדולות של פעם, שתשקף את המורכבות החברתית הישראלית החדשה של דרום תל אביב של היום". אני מכיר ואוהב את סרטיו של קוסאשווילי – גם את אלה שנהנו פחות מחסדי הביקורת ("רווקה פלוס"). אני באמת ובתמים ממתין בסקרנות לכל סרט חדש שלו ואני חש מתי הוא יוצא מגדרו. הסרט הזה הוא לא עדות לכך. זהו יותר מבצע הצלה כושל של תסריט רפה. כמו טיח ששמו על קיר בלוקים עקום, אם לאמץ את מה שיש בסרט עצמו. אפילו רדיפתם הגזענית של עובדים זרים ופליטים בדרום תל אביב זוכה פה להתייחסות כמעט אגבית, אם כבר מדברים על "מורכבות חברתית".
הבעיה עם "כסף קל" היא שדובר נוכח בו רק על פני השטח, בנגיעות סוריאליסטיות. זה לא באמת סרט שלו שבו הכיעור, הפרובוקציה והוולגריות משולבים בפיוט ובתובנה אנושית. לא ברור היכן הסרט הזה מתרחש באמת, ועודף השימוש בצילומי רחפן לא ממש עוזר לנו לזהות את דרום תל אביב. גם לא ברור מתי הוא מתרחש, ולמעט אזכור מאולץ של מירי רגב - והרי אין כמו אזכור שמה כדי לחלץ גיחוך - אין בו שום התייחסות לזמן. הניסיון להיות רלוונטי ולומר משהו על גזענותה של החברה הישראלית ועל תרבות הקומבינות המאפיינת אותה פשוט לא עולה יפה. אם כבר קומדיות ישראליות גדולות של פעם, הסרט הזה עורר בי געגוע לסרטיו של זאב רווח ז"ל שידע איך עושים אותן, ולעזאזל הביקורת.
