"חיסלת את התקשורת הביקורתית, בנית חומות, ועכשיו החלטת לסגור את האוניברסיטאות. עד כמה רחוק תלך? מהו השלב הבא? שריפת ספרים?" את השאלות המטרידות האלה מפנה חבר בפרלמנט האירופי לראש ממשלת הונגריה ב-15 השנים האחרונות, ויקטור אורבן. אבל אחרי מופע האימים – תחת הכינוי "מסיבת עיתונאים" – שסיפק בנימין נתניהו בשבוע שעבר, שבו פחות או יותר הסית וניתץ כל מה שנותר משלטון החוק, קשה לצופה הישראלי שלא לחוש בעתה ומצוקה נוכח הסרט התיעודי המצוין, "דמוקרטיה אפלה" (Democracy Noir), שמוקרן בימים אלה בפסטיבל דוקאביב ושמתוכו לקוחות השורות הנ"ל. ספק אם יש עוד סרט בפסטיבל שהוא רלוונטי יותר למציאות הישראלית.
"דמוקרטיה אפלה" - טריילר
(באדיבות פסטיבל דוקאביב)
כמו עמיתו הישראלי, גם אורבן הכריז מלחמה. לא על מדינה שכנה אלא על עצם קיומה של הדמוקרטיה בארצו. אם נתניהו ציין שישראל נלחמת בשש-שבע חזיתות, מי סופר, צריך לזכור שישנה חזית נוספת, זו שאורבן הוא אסטרטג-על של השמדתה. ההפגנות ברחובות בודפשט, שלטי "דיקטטור" שמונפים בהן, הקריאות נגד חורבן הדמוקרטיה – כל אלה מעוררים באופן מעיק את המציאות כאן. וכמוה, גם סרטה של הדוקומנטריסטית האמריקאית קוני פילד חדור בייאוש עמוק. אורבן פשוט ממשיך לעשות מה שבא לו, ואפילו הפרלמנט האירופי נותר חסר כלים של ממש.
"דמוקרטיה אפלה" עוקב אחר שלוש נשים שכל אחת מהן משמשת אופוזיציה לשלטון אורבן. תימנה סאבו, חברת פרלמנט נחושה; ניקו אנטל, אחות בבית חולים ואקטיביסטית שאמה הקשישה היא תומכת נלהבת של אורבן; ובאבט אורוסי, עיתונאית לסבית שב-2010 דווקא הצביעה לאורבן כי היה הרע במיעוטו אבל מיהרה להתפכח. כאשר צופים ברפורמות – כינוי מכובס להפיכה משטרית – שהנהיג אורבן מיד עם חזרתו לשלטון (הוא היה ראש הממשלה בפעם הראשונה בין השנים 1998-2002), קשה שלא לראות בו את מורה הדרך מהגיהינום של מנהיג אחר במדינה מזרח תיכונית כלשהי. קצת אחרי עלייתו לשלטון אורבן משנה את החוקה, קובע שמשפחה מורכבת מאבא ואמא ומרסק את המדיה. כאשר בית המשפט לענייני חוקה מבטל את השינויים שהנהיג – שהם, אחרי הכול, אינם חוקתיים – הוא ממנה שם שופטים מטעמו ומנצל את העובדה שלרוב ההונגרים – כמו גם לבני העם הזה שמאמינים בדיקטטורה של בג"צ – אין שום מושג מהו בעצם בית הדין לחוקה.
הדבר הבלתי מנחם הוא שזהו סרט מייאש. השחיתות השלטונית שהסרט מתאר אינה דבר שאנשי אופוזיציה, חוק ועיתונאים נחושים יכולים לו. בשנות שלטונו, שכוללות גם רדיפה של להטב"קים, אורבן נדמה כמי שמצפצף לא רק על שלטון החוק בארצו אלא גם על האיחוד האירופי. כאשר מסבירים לו שם שהמדיה שולטת בכוח הפוליטי ולא להיפך – הוא נראה אדיש לחלוטין. בתקופתו השתלט הימין על למעלה מ-400 גופי תקשורת, ודאג להפסיק את פעילותו של העיתון הנפוץ בהונגריה במטרה להשתיק את הביקורת שלו כלפי השלטון. הסרט אכן כולל סצינה שבה מגיעים עובדי העיתון לעבודה ומגלים שהדלתות נעולות בפניהם ושהם פוטרו בין לילה לאחר שאחד ממקורביו של אורבן השתלט עליו. "דמיינו ש'וושינגטון פוסט', 'ניו יורק טיימס' ו'ל"א טיימס', כולם בבעלותו של טראמפ", אומרת שם הפרלמנטרית סאבו.
הסרט מדגיש את האופן שבו אורבן משתמש בכספי האיחוד האירופי כדי לבסס את שליטתה של מפלגת פידס שבראשותו באזורים הכפריים של הונגריה, ובסך הכול משרטט מפה מפורטת של התהוותה של דיקטטורה שבה, כמובן, העריץ אינו מבין מה רוצים מחייו. בנוסף, "דמוקרטיה אפלה" הוא סרט על שלוש נשים שנאבקות בשלטון גברי, אבל הוא לא מתיימר להציג נרטיב שקרי של תקווה. בכל זאת, האיש שבו הן נלחמות הוא חברם הטוב של פוטין וטראמפ. ואכן, הקרנתו של הסרט בעידן הנוכחי שבו דונלד טראמפ שב אל הבית הלבן אומרת בעצם שההווה של הונגריה הוא עתידן של כמה מדינות נוספות ושהאפקטיביות של ההפגנות נגד המשטר היא מוגבלת. שורו וראו, אנשי ימין קיצוני אמריקאים מגיעים להונגריה כדי ללמוד מאורבן שנואם בפניהם על "הווירוס הפרוגרסיבי" שהשתלט על וושינגטון ועל בריסל, בירת האיחוד האירופי.
2 צפייה בגלריה
לא מתיימר להציג נרטיב שקרי של תקווה. מתוך "דמוקרטיה אפלה"
(צילום: באדיבות פסטיבל דוקאביב)
פילד היא דוקומנטריסטית ותיקה שעוררה תשומת לב כבר עם סרטה הראשון מ-1980, "חייה וזמנה של רוזי המסמררת", על דמות אמריקאית אייקונית ממלחמת העולם השנייה שייצגה את הנשים שעבדו בתעשיית התחמושת בזמן שהגברים נלחמו בחזית. סרטה הנוכחי הוא המשך לסיפורי המאבק הנשי שהיא מגוללת בסרטיה, אך הוא נעשה גם כדי לשכנע מצביעים אמריקאים, במיוחד במדינות המתנדנדות, שלא לתמוך בטראמפ במערכת הבחירות האחרונה. המציאות באמריקה הוכיחה בסופו של דבר אחרת, ועדיין כדאי מאוד ש"דמוקרטיה אפלה" ייחשף לכמה שיותר צופים ישראליים, ולאו דווקא למשוכנעים שפוקדים את פסטיבל דוקאביב.
