הרגע הכי מרטיט-לב בסרט "מכולת" מתרחש בכלל עם עליית כותרות הסיום, כאשר בפס הקול נשמע שירה של תרצה אתר, "שיר לערב חג", בביצוע מחודש ומרגש של מירי אלוני (ששרה את השיר גם במקור, בפסטיבל הזמר והפזמון תשל"ג). אולי זה משום שאלוני כיבדה בנוכחותה את הפרמיירה של הסרט שנערכה בתחילת השבוע במסגרת פסטיבל סרטי הסטודנטים, ואולי זה פשוט משום שמדובר בשיר נפלא שמילותיו ולחנו (על ידי יעקב הולנדר) הולמים בצורה שקשה להסביר אותה בדיוק את אווירת הסרט: "עיר חמה ושוקקת / ריבועי זהביה מדלקת / ולפתע צמרותיה שמטה / כי אתה / לא איתה".
"מכולת" - טריילר
(באדיבות טרנספקס)
ובאמת, אווירה היא הדבר הזה שיש הרבה ממנו בסרט הביכורים של יובל שני (גילוי נאות: הסרט הופק על ידי בית הספר לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב שאני מלמד בו). עד כדי כך, שאתה מוצא עצמך מתפעל מסצנה מסוימת, משוט כלשהו, מהופעתו המשובחת של עידו טאקו, אולי השחקן הישראלי הטוב של דורו, בתפקיד הראשי - אבל הרגעים הקטנים האלה אינם מתחברים לסרט שלם. למעשה, חלק לא מבוטל מהזמן תהיתי מה דמויות מסוימות בכלל עושות בסרט הזה: אמא לא מתפקדת, סב נכה ודמנטי, נערה מפתה. הדמויות האלה, לתחושתי, "מסמנות" משהו יותר מאשר נוכחוֹת בסרט. מסמנות תלישות, היעדר סמכות הורית, חיפוש נואש אחר משענת. כבר ראינו אימהות לא מתפקדות בקולנוע הישראלי: בסרטיה של מיכל בת אדם למשל, או ב"אור" של קרן ידעיה. דמות האם-ילדה. אבל פה הדמות הזו, ממש כמו הסב הנ"ל או הנערה, לא מספקות יותר מאשר רקע לעוד סיפור על שני נערים אבודים המלווה בגילויי זהות מינית.
"מכולת" מתרחש ערב חג הפסח בירושלים. שם מתגורר אמיר (טאקו) עם דודו (מוריס כהן), בעל מכולת שגם מוכר תרופות - לא לגמרי הבנתי למה ולמי, וגם לא מדוע אמיר שורף את מה שנותר מהן בחבית. אם ישנה איזו סמליות בבחירה הזו, החמצתי אותה בשתי הצפיות שלי בסרט. על אמו איננו יודעים הרבה (ככל הנראה היא מאושפזת במוסד, והתגוררה עם בנה במושב), ומה שנותר לו ממנה מרוכז בקופסא שאותה אמיר מסתיר מפני דודו מתחת למיטתו. אני חושש שזוהי עוד אחת מאותן בחירות אמנותיות שאמורות להעניק לסרט, כל סרט, נפח רגשי; אבל בהיעדר תשתית דרמטית מספקת, היא מצטמצמת לכדי מחווה סמלית בלבד. בדירה סמוכה מתגורר אליהו (אמיתי שולמן), נער מכיתתו של אמיר, יחד עם אמו המכורה לסמים (הילה וידור) - עוד דמות שלא ממש קיימת בסרט מעבר לנוכחותה בפריים - וסבו המרותק לכסא גלגלים. דמותו החידתית והאנדרוגינית של אליהו מלווה את אמיר באמצעות מבטים חטופים, רק כדי להתפתח ולהפוך לבעלת משמעות בחלקו החותם, והיפה, של הסרט.
אולי השחקן הישראלי הטוב של דורו. עידן טאקו, מתוך "מכולת"
(צילום: באדיבות טרנספקס)
וזו, אולי, הבעיה בתסריט של "מכולת" שאף אותו כתב שני. הסרט מתחיל באמת להתגבש רק בשלב שבו שני גיבוריו העצובים נפגשים והדינמיקה הרגשית ביניהם הולכת ומתעצבת. שם מצויות כמה מהסצנות היפות ביותר של הסרט, וכוחן נובע מהדינמיקה המעולה שבין שני השחקנים (את שולמן אני רואה פה לראשונה, והוא ללא ספק תגלית שיש לקוות שתלווה את הקולנוע הישראלי בשנים הקרובות). מול שבריריותו של אמיר והחיפוש שלו אחר חום אנושי, אליהו מייצג פנטזיה של קרבה ושל האפשרות למצוא, ולו לרגע, מקום של שייכות. לא בדיוק דינמיקה שלא ראינו בסרטים אחרים - למשל, בסרט הבלגי היפה "קרבה" של לוקאס דונט מ-2022 - אבל כזו שמבוצעת בצורה עדינה ואותנטית.
מה שמוביל אותנו אל שמו של הסרט, "מכולת". אני אוהב את השם הזה שכבר כמעט ולא נהגה במציאות של מגה-סופרים וקופה ראשית. אבל המימד השכונתי, האינטימי, שמתלווה למוסד ההולך ונעלם הזה נעדר מהסרט. כאמור, לא לגמרי ברור (לי, לפחות) ההיבט הקשור בחלוקת התרופות - אם יש לה משמעות, מדוע הפעולה הזו נזנחת בהמשך הסרט ואינה מוזכרת כלל - וגם המכולת עצמה לא ממש משמשת איזשהו מרכז דרמטי של הסרט. התחושה היא שאיפשהו היא נזנחה במהלך העבודה. התוצאה היא יצירה שלא ממש ברור על מה היא. כלומר, כן - זה סרט על בדידות ועל ייאוש ועל כמיהה ועל חיפוש אחר זהות, אבל מה שנותר בסופו של דבר כאמור הוא רגעים יפים מאוד שאינם מצטברים ליצירה שלמה.
כשהם נפגשים, הכל מתחיל להתגבש. מתוך "מכולת"
(צילום: באדיבות טרנספקס)
מה שעומד לזכותו של הסרט, ולמעשה הופך את הצפייה בו למרתקת, הוא הופעתם של טאקו ושולמן. טאקו הוא השחקן בעל העיניים הכי אקספרסיביות בקולנוע הישראלי היום, ושולמן כאמור מצליח לגלם דמות שנדמית לעיתים כפנטזיה. שבחים מגיעים גם למוריס כהן, שחקן שכולו נוכחות, וישנה פה סצנה מצוינת שבה הוא, טאקו ואדם גבאי כצעיר חרדי אוכלים יחד עוגת מצות עם שמנת. אני לא יודע להסביר מדוע, אבל משהו בסצנה הזו, בדרך שבה היא כתובה ומבוצעת, פשוט נחקק אצלי בזיכרון. אולי זה בזכות עוגת המצות שיש בה משהו כל כך אותנטי ומייצג ומעורר געגוע. הנה, "מכולת" הוא סרט של רגעים, של סצנות, של נגיעות סגנוניות יפות. אני מחכה לסרטו הבא של שני.
