לאחר יום הזוועות של 7 באוקטובר, ישראל הייתה מוכת הלם ויגון. תוך זמן קצר הדהד הרעיון שהיה זה היום הרצחני ביותר שעבר העם היהודי מאז השואה. רעיון שמסגר את הקונטקסט ההיסטורי של עוצמת הכאב, וביסס את האשראי המוסרי שנתנו לעצמנו לפעול בעזה כפי שפעלנו.
"8 באוקטובר" - טריילר
(קרדיט: באדיבות פורום פילם)
מעבר לאופן שבו ישראלים משוכנעים בצדקתם, ישנם גם תהליכים דמוגרפיים ותרבותיים גלובליים שהפכו את המלחמה בעזה לאירוע מכונן. אחד הבולטים והמיידיים שבהם הוא האופן שבו טבח של 1,200 אנשים, רובם המוחלט אזרחים, עורר תגובות שמחה והזדהות דווקא עם הרוצחים. בעיקר היה נורא להיווכח כיצד מרצים וסטודנטים באוניברסיטאות עילית דוגמת הרווארד וקולומביה מיהרו לשאת עמדות אלו בגאון. רבים מאיתנו ידעו זה מכבר על ההתקרבות הפרדוקסלית בין השמאל הרדיקלי – הלוחם למען מטרות ראויות כמו האקלים, זכויות הלהט"בים וכל סוג של צדק חברתי – ותנועות של פונדמנטליזם איסלמי. בהתאמה לגודל אסון 7 באוקטובר כך גם הייתה מתקפה ב-8 לאוקטובר שבה השנאה כלפי ישראל (ובמידה רבה גם כלפי יהודים) זכתה לדרגה חדשה של לגיטימציה.
יהודי ארצות הברית חוו לא רק צער על האסון שקרה בישראל, אלא גם חרדה מכך שהמדינה שבה הם שגשגו הופכת למקום פחות בטוח. למרות שהם רק 2.4 אחוז מהאוכלוסייה, ליהודי ארה"ב יש מעמד יוצא-דופן בכלכלה, בפוליטיקה, במדע, בתקשורת ובבידור. כ-75% מהם מצביעים עבור המפלגה הדמוקרטית – ורואים עצמם כמחזיקים בעמדות שלא אמורות למקם אותם בעמדת הרשע השטני שאותו רוצים למגר על מדשאות קולומביה. לבלבול נוסף גם הרעיון של השסע הבין-דורי שבו צעירים יהודים שלומדים במוסדות אלו היו גם בצד המותקף והמאוים, וגם בשורה הראשונה של הפגנות השנאה נגד ישראל. מה לעזאזל קורה פה?
וונדי זאקס היא דוקומנטריסטית אמריקאית-יהודייה שביימה סרטים אשר עסקו בשוויון הזדמנויות לנשים. הזעזוע שלה מהפגנות השנאה כנגד ישראל הוביל לניסיון לבחון את התופעה. את הסרט היא כתבה יחד עם ענבל לסנר ונמרוד ארז המשמשים גם כעורכים. בישראל הוא נקרא "8 באוקטובר" וכך גם באנגלית (October 8) אבל שמו הקודם והפרובוקטיבי יותר היה October H8te – שם שעדיין מופיע על המסך בעת ההקרנה.
למרות שיש בסרט סקירה של אירועים, ועדויות שאמורות לעניין ישראלים, אני לא חושב שאנחנו קהל היעד הטבעי שלו. הצופים הישראלים כבר נחשפו לצילומים רבים מההפגנות, והתקשורת הישראלית לא פספסה שום הזדמנות להציג את המתחולל בהן כאלימות אנטי-ישראלית ואנטישמית. "8 באוקטובר" יהיה עבור צופים ישראלים סיכום, לא עמוק במיוחד, של מה שכבר ראינו לא מעט ממנו.
3 צפייה בגלריה
אולי הסרט הזה מיועד יותר לקהל הבינלאומי. מתוך "8 באוקטובר"
(צילום: באדיבות פורום פילם)
הסרט נפתח בקטעי תיעוד ממצלמות הנוח'בה ביום המתקפה. האירועים משולבים בעדות של סיפור ההישרדות של עירית להב מקיבוץ ניר עוז. בפתיחה זו העריכה מבצעת קישור בוטה למדי בין החורבות של ניר עוז והמראות שבהם נתקלו חיילים אמריקאיים במהלך שחרור מחנות הריכוז. זהו מסגור רגשי הפונה לרגישויות של קהל יהודי, ולא ניסיון לבחון סוגיה טעונה על כל צדדיה. סרט שפונה בעיקר לרגש – זעם, תסכול וגם, בישורת האחרונה, מנסח להפיח תקווה לגבי דור יהודי צעיר ונחוש שידע איך להתמודד עם הרדיפות. קהל היעד הטבעי למסרים אלו הוא יהודי, אך לאו דווקא אלו שגרים בישראל.
לא מעט מרואיינים שייכים לצד שחווה את ההפגנות, וכמה מהם (בעיקר מהן) מאוד מרשימים בחוסן הרגשי שאותו הפגינו. בין אם מדובר בסטודנטים יהודים, או במרצים כמו שי דוידאי שהיה עד לאחרונה מרצה בקולומביה. קבוצה אחרת של מרואיינים שייכת לצד ההסברה היהודי/ישראלי – נועה תשבי, הלל נוייר מ-UN Watch (שמבקר הטיות בארגוני האו"ם) או מסעב חסן יוסף – בנו של בכיר חמאס שהפך לסוכן ישראלי ובהמשך התנצר. ישנם גם תומכי ישראל מתחום התקשורת (דגלאס מארי, בארי וייס), הבידור (דברה מסינג – אחת ממפיקות הסרט, ומייקל רפפורט), האקדמיה (סקוט גאלוויי) והפוליטיקה האמריקאית (הסנטורית קירסטן ג'יליברנד, וחבר הקונגרס ריצ'י טורס). זו רשימה חלקית, אבל גם ברשימה המלאה לא תמצאו שמות שמאתגרים את עמדת הליבה הברורה של הסרט.
מבחינה זו מדובר בסרט מוגבל למדי. הוא משרת תכלית, וגם אם היא לכשעצמה אינה פסולה היא מצמצמת את הפרספקטיבה. הוא יכול היה להיות הרבה יותר טוב. למשל, יש בו התייחסות קצרה לקשרים שהתפתחו עם השנים בין ארגוני הסטודנטים, ובין גופים המתחזים ללגיטימיים ולמעשה מותאמים ומדבררים עמדות חמאסיות. יש אפילו הקלטה קצרה של תיאומים אלו משנות ה-90. אבל כדי להבין את התופעה נדרש תחקיר רציני של מקורות מימון (כולל מדינות מסוימות שמשמנות גם את משרד ראש הממשלה), הצגת תהליך התפתחות של תלות כלכלית בין מוסדות וארגונים ומקורות המימון, התייחסות לתכנים לימודיים בהשפעת הזרמת כספים זו וכו'. דברים שדורשים תחקיר עומק מאתגר ונדרש. דוגמא נוספת היא האופן שבו הסרט מתחמק מעיסוק בשאלות בנוגע לזהות היהודית-אמריקאית והיחס של יהדות זו לישראל, או של המתחים הפנימיים בין הדורות בקהילה היהודית לגבי המחאות האנטי-ישראליות. אלו שאלות שהעיסוק בהן היה חורג מהקונצנזוס של נרדפות שבו מתנהל הסרט. כמובן שלא ניתן לעסוק בכל היבט במסגרת סרט בודד, אבל נראה שעריכה קפדנית יותר הייתה יכולה להדק תכנים שקיימים בסרט ושיש בהם מידה של חזרתיות, ולפנות בכך מקום להעמקה בלפחות נושא אחד מאלו שהוזכרו.
מיותר לומר ש"8 באוקטובר" גם חשוף לביקורת מצד אלו שלא מוכנים, שלא לומר מתכחשים, לטענה שהמחאות הסוערות הן אנטישמיות. לא צריך להיות שונא ישראל ואנטישמי מוצהר (ואפילו לא להיות "סמולני") כדי לשם לב שהפעולות של ישראל מול הפלסטינים בעזה לא מוזכרות בסרט - לא הפעולות בזמן המלחמה, ובוודאי לא הפעולות לפניה. למיטב זיכרוני במהלך 110 דק' יש רק משפט בודד שמזכיר נפגעים בעזה. אף מרואיין לא מעלה את האפשרות שגם להתנהלות ממשלת ישראל יש תפקיד בליבוי השנאה כלפי ישראלים ויהודים.
רבים מהישראלים יודו, יותר מכפי שסרט זה מוכן להודות, שישראל תורמת להתרחבות השנאה לקהלים חדשים. הן במעשיה בעזה, הן בכשל של מערך ההסברה החובבני, הן בהצהרות מטורפות של שרים שלוקים בקדחת משיחית, והן ברצון המופגן של הממשלה לרסק את מה שנותר מהדמוקרטיה הישראלית. לא רק שקהל היעד של הסרט אינו ישראלי, אלא שאין לנו את הפריווילגיה רק להתעטף בתחושת הקורבן שעשויה למנוע מאיתנו להכיר במורכבות של המציאות בה אנו חיים.
