זה קורה במשפחות הכי טובות. "דקסטר" היא הראשונה שעולה לראש, אבל היו גם אחרות - "אבודים", "בית הקלפים" - כשסדרה מצוינת עם תובנות מרתקות על המין האנושי מתבלבלת ומאבדת את זה כשמגיע הרגע שבו היא מתבקשת לגמור את זה יפה. You ("את"), שהעונה החמישית והאחרונה שלה עלתה בנטפליקס אתמול (חמישי), שהפכה את פן בדג'לי לג'ו גולדברג, האנטי-גיבור שקשה לשנוא (למרות שבהחלט צריך), מצטרפת לרשימה המכובדת של סדרות שמצליחות לשמור על מתח קולנועי, כתיבה חדה, טוויסטים ואפילו וויס אובר מוצדק, רק כדי להתרסק בנחיתה.
"את" עונה 5- טריילר
(צילום: באדיבות נטפליקס)
טוב, להתרסק זה אולי קצת מוגזם. "את" הצליחה גם בעונה החמישית שלה לספק פחות או יותר את היופי שהורגלנו אליו בארבע העונות שקדמו לה. האוורג' ג'ו שלנו חוזר לניו יורק אחרי שהעמיד חופה עם קייט לוקווד (שרלוט ריצ'י), המליארדרית שעכשיו היא גם פילנתרופית. הוא חי חיי זוהר נוחים כבעלה של המנכ"לית הכי חשובה בארצות הברית, ויחד הם מגדלים את הנרי, בנו של ג'ו. מהפרקים הראשונים אנחנו למדים על מאבקי הכוחות הפנים-תאגידיים ב"לוקווד" בין בני המשפחה של קייט (במיוחד אנה קמפ בתפקיד כפול) ועל האופן שבו ג'ו, ששוב מצא אהבה ומנסה לחזור עבורה למוטב, דוחק את התשוקה האובססיבית שלו לרצח.
כיאה לעונת סיום העונה החמישית מחזירה אלמנטים מוכרים מעונות קודמות כמו החיים בניו יורק, חנות הספרים של מוני, שג'ו מחזיר לתפקוד, כלוב הזכוכית במרתף והופעות אורח או פלאשבקים של דמויות מעונות קודמות. החוזקות של "את" נותרו כשהיו: ההומור הקודר, הדיאלוגים השנונים ומעל הכול המשחק של בדג'לי, שמלכתחילה הצליח להפוך גם את הנוסחה החוזרת על עצמה - גולדברג מתאהב, משוכנע שהפעם הוא יצליח, למען האהבה, לחזור למוטב ולהצטרף אל משפחת האדם הנורמטיבית ושוב - מעשה שטן - הוא מקבל רישיון להרוג מהאישה שלו, כי לפעמים פשוט צריך להרוג מישהו לטובת כולם.
האמירה הסופית של העונה ולכן גם של הסדרה שנויה במחלוקת, ובצדק. מבלי לספיילר יותר מידי, הדילמה שהובילה את "את" לכל אורכה הייתה היכולת של ג'ו לתפקד כדמות שאפשר לסלוח לה, להימשך אליה, לחבב אותה ולפרקים אפילו להזדהות איתה, למרות שאיש לא יכול לערער על העובדה שמדובר בפסיכופת רצחני. אבל הסוף הפשטני שאפשר לפרש כהפניית אצבע מאשימה מפורשת לצופים והגדרתם כפגומים, יכול להיתפס כעלבון או התנשאות. גולדברג, אגב, יכול היה להתחמק גם מהסוף הזה כפי שהתחמק מאירועים שונים במהלך הסדרה כולה: הודות לצירופי מקרים נסלחים שהצופים העלימו מהם עין כי נהנו מהיתרונות האחרים שלה: צבעוניות ממכרת, סקס אפיל משגע, מתח מושקע והתכתבות מעניינת עם ז'אנר הפשע האמיתי שהופך פושעים לכוכבים.
ג'ו גולדברג שכנע אותנו שלא משנה כמה מזעזע הוא יהיה, אנחנו עדיין נרצה לצפות בו. הקסם שלו הוא כזה שאפשר לו להמשיך ולהחזיק בתפיסות המעוותות שלו, לא משנה מה קורה. כל עוד התיבה נותרה סגורה היינו יכולים לאפשר לדואליות הזאת להתקיים. כשמסע כזה צריך להסתיים או לפחות לספק קלוז'ר כלשהו, אין לנו ברירה אלא לפתוח את התיבה ולראות אם החתול חי או מת. במובן מסוים הצורך להחליט רצח עבור הצופים את האיש שלקח את חייהם של כל כך הרבה אנשים אחרים, תמיד עם הצדקה, כמובן. אבל בניגוד לסדרות אחרות הסיום הזה לא ייתר את כל הפרקים שהגיעו לפניו, ו"את", גם בעונתה החמישית, עדיין תספק לכם מישהו לשנוא ולאהוב בו זמנית, ופרס הניחומים: לעומת הסוף של "דקסטר" כל סוף ייראה סביר.
