במובן מסוים הריאיון הזה מיותר. מי מכם שמעוניין לדעת מה עובר על היוצר דניאל סלומון, יכול פשוט לדפדף בחוברת המילים (הווירטואלית או החומרית) של האלבום החדש שלו, "ככה זה עכשיו", הכול שם מילה במילה. הפרידה מאשתו שקד אורבך בשנה שעברה; הפרידה מאימא שלו, שהלכה לעולמה חודשיים לאחר מכן, והגעגועים לאחיין שלו, לייל סלומון צוקר, שהלך לעולמו לפני שמונה שנים. אם בכל האלבומים שלו סלומון מתייחס אל יצירת מוזיקה כאל טיפול, באלבום הנוכחי הוא הרגיש צורך בטיפול פסיכיאטרי רציני מאוד, רצוי קבוצתי. "הרגשתי שאני חייב איכשהו להכניס אנרגיה לעצמי ולרפא את עצמי באיזו דרך", הוא אומר בריאיון ל-ynet, "להתמודד עם מה שאני עובר בדרך הכי טובה אני מכיר. קודם כל במפגש אנושי. כי בסוף האנשים שסביבנו זה המשאב הכי יקר".
כדי לקדם את הטיפול סלומון הרים טלפון לקבוצת המוזיקאים שהוא רצה לבלות איתם שבוע שלם באולפן, כדי לשבת ולנגן, "ואם תהיה מוזיקה מספיק טובה, אז נקליט", הוא מסביר. "אמרתי לעצמי שאם לא יהיו שירים מקסימום סתם ננגן. זאת דרך לזקק את מה שאתה מרגיש ולהתחזק, זה לשים כמו לבנה שממנה תתחיל לבנות חזרה את האישיות הבאה שלך". אחרי שנעץ את הנוכחות הוא התיישב לכתוב את המילים והלחן של האלבום. הקבוצה התאספה והמנגינות באלבום הוקלטו בדרך העתיקה והפחות מקובלת בימים אלה – כולם יחד באולפן אחד, מנגנים ביחד בכל הכלים.
כמו אצל אמנים רבים אחרים, הרעיון למוזיקה כסשן טיפולי התחזק אצל סלומון בעקבות אירועי 7 באוקטובר. בהופעות משותפות לו ולאקסית שלו דנה עדיני, כיום שותפתו לעשייה המוזיקלית, בפני מפונים, חיילים וכל מי שרצה בחודשים שלאחר היום ההוא, הוא ראה, לדבריו, איך מוזיקה מרפאת אנשים. "באופן גשמי ולא מטאפורי", הוא מדגיש. "ממש ראיתי את זה על הפנים של האנשים. בהתנהגות שלהם, כשהם הרשו לעצמם פתאום לצחוק או לבכות. זה הסביר לי משהו גם לגבי עצמי. למוזיקה יש כוח לעשות את זה גם אצלי, אני רק צריך לתת לזה את המקום. לא רק להיות השליח שמעביר אותה הלאה, למי שצריך, אלא גם לתת אותה לעצמי, אני צריך. וזה האלבום הזה. משהו שנתתי לעצמי".
התהליך הנפשי הזה כולל גם את הבן-אדם שמאזין בסוף לאלבום?
"זה המשך של הטיפול. אני לא חושב שלשירים ולמוזיקה יש זכות קיום בלי האוזן שמאזינה להם. זה חלק מהאמנות. מוזיקה נועדה לתקשר. במקרה הספציפי הזה, לתקשר את מה שאני לאנשים האחרים ואז במקרה הטוב אולי זה יגיד להם משהו על עצמם ויתן להם כלי לתקשר עם עצמם ועם אחרים.
"זאת אחת הסיבות שאני לא אוהב לראות אנשים על במה מספרים על מה נכתב השיר. כי לי לא אכפת על מה נכתב השיר. אכפת לי מה הוא גורם לי להרגיש וזה היופי בשירים. אתה מקשיב להם והם לכאורה נכתבו עליך. מאיפה אני כתבתי את השיר לא צריך לעניין אף אחד, כי למי אכפת? אכפת לי שתגיד לי שהשיר הזה נכתב עליי".
"כל מי שאיבד מישהו יודע להגיד שהגעגוע הוא תמידי"
ההקשבה לסלומון מדבר מספקת חוויה עשירה באופן די דומה להאזנה לאלבום – סלומון מחזיק בחגורה שחורה בכל מה שקשור במודעות רגשית עצמית, ומספק בו זמנית גם ניתוח עמוק של אותם רגשות. מעבר לכאב הקונצנזואלי שמאכל אומה שלמה, התמודד סלומון (בן 51) בשנתיים האחרונות עם מקבץ אירועים האישיים שהביאו את אותו אל ספת המוזיקה. התפרקות הנישואים שלו ושל הבמאית והתחקירנית, שקד אורבך, לאחר שבע שנות נישואים (מערכת היחסים הרצינית השלישית במספר שלו, אחרי דנה עדיני ודינה סנדרסון) ומותה הסמוך של אימו, סטלה, מדמנציה.
"הרגשתי שאני במצב רגשי של געגוע עצום", הוא מתאר, "וזה פגש אותי בתוך 7 באוקטובר, כשאני עובד ופוגש אנשים שכולם געגוע תמידי לכל מי שאיננו או נחטף. התחושה היא כמו שקיעה לתוך מים. כל מי שצלל יודע שמים הם הלוקיישן העוין ביותר כי אין אוויר לנשימה, מצד שני יש פחות גרביטציה אז אתה מרחף.
"הריחוף הזה וחוסר האוויר הם בעצם שתי תחושות מנוגדות שפועלות יחד. מצד אחד השקיעה האינסופית, שאי-אפשר לנשום מרוב כאב וגעגוע ומצד שני משהו שמושך אותך לציפה. בתחושה שלי געגוע זה דבר מאוד דומה. כל מי שאיבד מישהו יודע להגיד שהגעגוע הוא תמידי, חיים איתו כל הזמן וקל מאוד לשקוע אליו, אז היה חשוב לי להזכיר לעצמי שזה לא אומר שמחר או בעוד שנה זה ירגיש ככה, זה נכון רק לרגע הזה".
למה?
"כי זה מצב תודעתי שמסוכן לשקוע אליו. אתה נמצא כל הזמן בחוויית כאב ואי אפשר לחיות ככה. זה מסוכן ולא בריא וזה גורם לך לעשות דברים שאתה לא רוצה, זה הכי קרוב לטירוף בעצם".
וזה אלבום של געגוע.
"נכון. אני חושב שההתמודדות הגדולה היא עם הגעגוע. החיים שלנו בנויים ככה שאין מפגש בחיים שלנו שלא הולך לפרידה. כל מי שאני פוגש, כולנו נועדנו להיפרד. ואם כולנו הולכים לפרידה געגוע הוא התחושה שאיתה אנחנו צריכים ללמוד להתמודד ולכתוב מוזיקה היא אחת הדרכים להתמודד עם זה".
הידיעה שהכול הולך אל פרידה זה משהו שהחזקת בראש בתחילת מערכת היחסים?
"בתחילת מערכת יחסים האהבה נותנת לך הרגשה שהיא נצחית וזה הכוח שלה. היא מטמיעה בנו את התחושה שהיא לנצח אבל שום דבר לא לנצח. בסוף, בגלל שאין מערכות יחסים מושלמות, אנחנו בוחרים או רוצים לבחור במערכת היחסים הפגומה הטובה ביותר עבורנו. שמתאימה אנשים לפי המקומות הפגומים שלהם. עדיף להכיר בזה ולא לחשוב על מערכות יחסים מושלמות כי זה לא יקרה. אנחנו פשוט לא מושלמים".
ואפרופו בנייה מחדש של האישיות שלך, מערכת היחסים שלך בנתה מחדש את האופן שבו אתה תופס זוגיות?
"אני מאוד נמשך למערכות יחסים מאתגרות. היתרון הגדול במערכות כאלה זה שהן מפתחות אותך כאדם. החיסרון שהוא שהן נוטות להיגמר. אז אתה צריך לבלוע את הגלולה הזאת וזאת גלולה מהותית. זה קצת כמו שלוקחים אקמול של פעם, אתה רוצה למות מהתסיסה שלו על הלשון אבל אחרי שבולעים אותו הוא משכך את הכאב. מערכת יחסים מאתגרת משאירה מצד אחד רצון למות ומצד שני מפתחת אותך ומרחיבה את המנעד שלך. והבונוס הוא שאתה אפילו מקבל כלים לכתוב ולהלחין טוב יותר. אני רוצה להאמין שמערכת היחסים הזאת עשתה אותי אדם טוב יותר".
באיזה מובן?
"באפשרות להעמיק את יכולת ההכלה שלי כלפי בני אדם בכלל, לקבל אותם כמו שהם ולהיות הרבה פחות שיפוטי לגביהם, וגם לגבי עצמי. זה תהליך קשה ומורכב אבל הוא שיפר אותי ואת חיי. הפרידה עצמה גרמה לי להבין איפה אני יכול וצריך להשתפר עבור אנשים שאני אוהב. זה גרם לי להבין שהמוזיקה בחיים שלי היא דבר מאוד מרכזי שאני מתקשר דרכו עם העולם, אבל היא לא בהכרח מגדירה אותי. ההצלחות והכשלונות במוזיקה לא מגדירים אותי, וזאת הפרדה שקשה לעשות כשאתה יוצר מוזיקה עוד לפני שאתה יודע לכתוב. זה שיפר את חיי לדעת שיש לי ערך בעולם שהוא לא רק המוזיקה שאני עושה, והוא לא מוכתב רק מהשירים שאני כותב או מהאמן שאני. בסופו של דבר אני מאמין שאפשר להוציא את המיטב ממערכת יחסים עם עומק נדיר, גם אם היא לא שורדת את מבחן הזמן. אני אשתדל לטעות פחות במערכות היחסים הבאות שלי".
פטירתה של סטלה סלומון מדמנציה הוסיפה עוד משקולת אחת למשא שהוא התמודד איתו. "איפה שהיטלר לא הצליח, הצליחה הדמנציה", הוא אומר. "לפני שלוש שנים בערך זה התחיל, האישיות של האדם עושה פייד-אאוט. היא עוד הייתה במצב סביר יחסית כמה חודשים לפני שהיא נפטרה, ובסוף ההתדרדרות הייתה קשה ומהירה יותר. היא לא נאלצה להיות במצב קטטוני יותר מידי זמן. עד חצי שנה לפני שהיא מתה היא עוד זיהתה אותנו. זה מעניין כי גם כשהיא הייתה בערוב ימיה הרגשתי שפה ושם היא מזהה, שהנפש גדולה יותר מהמיינד".
למה בחיבור שלך עם אימא שלך אתה הכי מתגעגע?
"אחרי לכתה נכנסתי שוב להודעות שהיא הייתה מידי פעם שולחת לי, בקושי רב, וקראתי את ההתכתבות ביננו במשך השנים האחרונות. פתאום ראיתי שכל סמס שלה תמיד נחתם בשלוש המילים 'מתי אתה בא?', וזה מאוד ריגש אותי, כי פתאום אמרתי לעצמי שאימא שלי הייתה כמעט האדם היחיד בחיי שתמיד שאל אותי את זה, שבכל רגע נתון היה רוצה לפגוש אותי. זה גרם לי לחשוב שאין עוד אדם כזה כרגע בחיי ואולי זאת תחושה שלעולם לא תחזור, ושאם יש לך מישהו כזה בחיים שלך, ששואל אותך מתי אתה בא, כדאי להישאר קרוב אליו ולחבק אותו. את החיבוק הספציפי הזה אי-אפשר לקבל מאף אחד אחר, שלוש מילים שבעצם טומנות בחובן את כל מהות הקשר והאהבה הבלתי נדלית של אימא או של אדם שבאמת אוהב אותך".
הפרידה משקד וממנה - סמיכות לא פשוטה של אירועים.
"כמו שתי תאונות רכבת אחת אחרי השנייה. אתה לא מספיק להתאושש מהראשונה והשנייה מתנגשת בך. באלבום הזה יש שיר שנקרא 'אתה יודע', וכתבתי שם שורה שהולכת איתי 'הרי אתה יודע, אין לך באמת לאן לחזור, רוצה לצאת מזה אבל יש תור, של כאבים קשים יותר מזה, על מה אתה באמת כל כך בוכה'. וזאת התחושה, שכמה שהדברים שאני ברמה האישית עברתי קשים וכואבים, עדיין כל הזמן בתודעה יש תור של אנשים שהכאבים והסיוט שלהם כל כך הרבה יותר גדולים משלי. זה לא מבטל את שלי אבל זה אומר שיש אנשים לפני. הם סובלים מאוד ואנחנו כחברה, צריכים להיות עבורם".
אי-אפשר לחוות כאב אוניברסלי של כולם יחד?
"אפשר אבל זה מצב יותר מורכב כי יש פה נפשות להציל ומשפחות לחבר חזרה ומצב שצריך להזדעק אליו בכל הכוח לפני שיהיה מאוחר. יש תור. אנחנו ברגע שגם אם רובצים עליך דברים נפשיים, לפניך יש אנשים שעוברים חוויה שכדאי שתהיה שם בשבילם רגע. וזה אחד הדברים הכי בסיסיים בלהיות בני אדם, להבין שאנחנו במרקם חברתי ואנחנו חייבים להיות אחד בשביל השני".
"תן סימן", אחד הסינגלים הראשונים מהאלבום, מנקז אליו את הגעגוע של סלומון אל האחיין שלו, לייל סלומון-צוקר, שהלך לעולמו לפני שבע שנים. "הוא הותיר בי חור כל כך גדול שהדרך היחידה לתקשר איתו הייתה באמצעות סימנים", מסביר סלומון, "אצלי זה קרה בחלומות. הייתי חולם עליו והוא היה מדבר אלי וככה תקשרנו. זה לא מגיע בקלות, צריך להתאמן בזה ולהזדעק לזה, ממש כמו בשיר. יש לפעמים תקופות שבהן אני לא חולם עליו ואני מאוד מייחל שהוא יחזור לתת לי סימן ולדבר איתי. גם השיחות שהיו לי איתו בחלומות היו שיחות של סימנים, הוא הסביר לי משהו על עצמי ועל הקיום. וזה ממש הרגיש כמו סימנים שמישהו משאיר אחרי לכתו. וזאת חוויה שכשאתה חווה אותה אתה תוהה אם יש משהו מעבר למציאות שאנחנו מכירים. אני מקווה שזה נכון".
האלבום הזה, החמישי במספר, מגיע כששיר על-זמני אחר של סלומון ודנה עדיני מציין 20 שנות מונומנטליות. "רבות הדרכים" נכתב בעקבות סיום מערכת היחסים הרומנטית של השניים, אבל הסיום הפך לתחילתה של ידידות מוזיקלית נפלאה וסלומון ועדיני נוהגים להתאחד אחת לכמה זמן ליצירה משותפת וגם מופיעים יחד לא מעט. הפעם הבאה שזה יקרה זה ב-17 באפריל בגריי תל אביב.
כשיצא, "רבות הדרכים" הפך ללהיט ענק, ולפני כשנה זכה לתחיה מחודשת בטיקטוק. "זכיתי להיות חלק משיר שנשאר צרוב בתודעה ועד היום מנגנים אותו. למען האמת קיבלתי מידע שהוא אחד השירים המושמעים ביותר בישראל ב- 20 השנים האחרונות", אומר סלומון.
משהו ביחסים שלך איתו השתנה עם הזמן?
"לא. בשבילי זה דואט הפרידה שכתבתי במקור ועדיין חלק ממי שאני ומה שאני. אבל הוא פוגש את הקהל בכל פעם במקום אחר. בטיקטוק העלו אותו במהירות גדולה פי חמש מהמהירות המקורית, אז הקולות שלי ושל דנה על פיץ' גבוה ומהיר מאוד. כשראינו שזה מתפשט אמרתי לדנה שזה חורך את הטיקטוק ואולי נעלה גרסה שלנו ליד פסנתר. צילמנו את הביצוע והעלנו לטיקטוק. התגובה הראשונה שעלתה הייתה 'וואו זה כל כך יפה, אבל למה זה לא כמו במקור?'. מה שאומר הרבה על העולם שאנחנו חיים בתוכו ועל הטיקטוק בפרט".
5 צפייה בגלריה
"מרגש אותי שלשיר הזה יש המשכיות אינסופית ושהוא הפך לפסקול של כל כך הרבה אנשים". דניאל סלומון ודנה עדיני
(צילום: טל שחר)
רבות הדרכים.
"כן. בכל מקרה זה מאוד מרגש אותי שלשיר הזה יש המשכיות אינסופית ושהוא הפך לפסקול של כל כך הרבה אנשים, ואפילו מבצע צבאי מאוד גדול בסוריה נקרא על שמו, אז אפשר לסמן וי גם על משמעות לאומית".
לפחות הדור הזה נחשף למוזיקה טובה, לא משנה באיזה פיץ'.
"לפני כמה שנים עשיתי עם בן ארצי ודנה עדיני הופעת ילדים, שחזרנו בה לשירי ילדים של פעם. שמנו לב שמה שהיה מיוחד בשירים של פעם זה שהם שיקפו את עולמו של הילד. היום ילדים שומעים גם שירים של מבוגרים. בגן ישימו סטטיק ובן אל או עידן רייכל. זה מעיד על השינוי הדורי. זה קורה היום בכל אספקט. הסדרה 'התבגרות', למשל, מדברת בעיקר על זה שחברה צעירים צריכים להתמודד עם דברים שרק למבוגרים יש את הכלים להתמודד אתם. זה נושא מאוד מעניין".
אתה רוצה להיות הורה?
"אני חושב שכדאי שאני אמצא קודם פרטנרית שתוכל לחלוק את זה איתי. אני בשלב התפתחותי מוקדם יותר לצערי. כל אחד עם הכלים שאימא שלו נתנה לו, אימא שלי נתנה לי כולסטרול, שזה כלי נהדר".
"AI לא יכולה להבין למה אני מתרגש מטום וייטס"
הפז"מ של סלומון בעשייה מוזיקלית ומגוון התחומים שהוא שלח אליהם יד – כתיבת מוזיקה לסדרות, סרטים, מחזות ושיתופי פעולה מוזיקלים עם אמנים כמו אביב גפן ושלמה ארצי – הייתה בקלות יכולה להתדרדר גם לחרדת ביצוע, אבל סלומון יודע בוודאות דבר אחד: המוזיקה הטובה ביותר בהיסטוריה כבר נכתבה הרבה לפני המשמרת שלו.
"המוזיקה הכי טובה שנכתבה אי-פעם לפחות בחלק המערבי של הכדור, נכתבה לפני מאות שנים. היא כבר קיימת. אנחנו יכולים לעשות דברים מאוד יפים ונוגעים ללב, אבל הגאונות הצרופה עצמה כבר קרתה. היא מאחורינו, אנחנו לא שם. אנחנו סומכים על אינטליגנציה אחרת, זה נגמר. אני אומר את זה כי בקלאסיקות כמו של באך או שופן, כשמשהו נוגע בך ומעצב את הפסקול שלך, זה בגלל שקרה שם משהו שמצליח להגדיר את הקוד הגנטי שלנו כבני אדם".
העובדה שהמוזיקה הזאת כבר נכתבה היא מרגיעה או מעציבה?
"בכלל לא מעציבה. אנחנו ברי מזל שזה קיים על הכוכב שלנו. זה שרד מאות שנים בלי להיות מוקלט, כי ההקלטה הומצאה הרבה אחרי שהיצירות האלו נכתבו. לפעמים אני פוגש חברה צעירים שרוצים לכתוב ואחד הדברים שהכי מפחידים אותם זה הציפיה מעצמם לכתוב יצירת מופת. אבל שום דבר לא יכול להיות גאוני או מדהים בעיני מי שיוצר את זה. אני מניח שבאך לא כתב סימפוניה ואמר 'זה גאוני מה שיצרתי פה'. זה משהו שקרה הרבה אחרי שהוא מת. כשהוא עבד הוא היה נחשב למיושן. מאה שנה אחרי מותו אף אחד לא הקשיב למוזיקה שלו עד שהגיע איזה מנדלסון ומצא אותה. אז גאונות זה מה שאנחנו שמים על זה. המוזיקה של אף אחד מאיתנו כבר לא תהיה יצירת מופת, תביאו את מה שאתם על הדף וזה יהיה נחמד".
או שתבקש מבינה מלאכותית לכתוב אותה בשבילך.
"מי שמשתמש בבינה מלאכותית שיקח בחשבון שאחד הדברים ש-GPT לא עושה זה להאזין למוזיקה. אי אפשר להעלות אליו קובץ מוזיקה ולהגיד לו 'תקשיב'. וזאת פעולה שבלעדיה הוא לא באמת יכול להבין מה זה מוזיקה. הוא יכול מקסימום להסביר. גם אם AI תקשיב למוזיקה היא לא תוכל להגיד לך אם זה יפה או לא. AI לא יכולה להבין למה אני מתרגש מטום וייטס שנשמע כמו בד יוטה ספוג בויסקי וסיגריות, כי מושג היופי בתרבות האנושית משתנה כל הזמן, אין יפה אבסולוטי. לפחות לא עד שמישהו בסין ממציא את הכפכף אדידס הזה וכולם הולכים איתו אפילו עם גרביים.
"פעם למדתי אצל פרופסור מדהים, שניהל את האקדמיה למוזיקה בתל אביב. הדבר הראשון שהוא היה אומר בשיעורים זה שמוזיקה היא רעש. כשאת מקשיבה לשיר שאת אוהבת והסלולרי מצלצל, אז הצלצול מפריע לך. אבל כשאת עונה לשיחה, השיר הופך לרעש. זה דימוי יפה גם למצב הנפשי שלנו והרעשים הפנימיים. איך אנחנו מתייחסים לרעשים הפנימיים שלנו, לאן אנחנו מפנים את הקשב? לכאבי הלב? לשמחה? לרגעים הטובים? אנחנו יהודים אז אנחנו קודם כל תמיד נקשיב לסבל ואחר כך לשאר".
