הפרק השלישי בעונה הראשונה של "האחרונים מבינינו" היה זה שהפך את הסדרה כולה מסתם עיבוד מוצלח של משחק וידאו - לתופעה תרבותית חורכת אינטרנט. Long, Long Time, סאגת האהבה קורעת הלב של פרנק וביל בימי אפוקליפסה, נתנה לסדרה עומק רגשי יוצא דופן וגם הצביעה על הייחוד שלה: סיפור אנושי בין דמויות כשהזומבים הם רק הרקע.
"האחרונים מבינינו" עונה 2 – טריילר
(צילום: באדיבות HBO)
העונה השנייה, כמו המשחק עצמו, עושה את ההפך: הרבה מאוד דמויות, יותר מדי עלילות משנה, המוני זומבים מרהיבים בכיעורם, ולא מספיק אינטימיות של ממש. זה - גם זה - מה שהפך את הפרק השישי והלפני אחרון לטוב ביותר בעונה השנייה, ואחד הטובים בסדרה כולה. כך הוא חזר לספר סיפור קטן ומרוכז שעדיין מצליח להרגיש אפי, ומתרחש בעולם שאומנם הרוס ונמצא בסכנת הכחדה, אבל לא מוגדר על ידו. אותו הפרק גם החזיר בפעם האחרונה את פדרו פסקל, את ג׳ואל ואלי, ואת כל מה שהפך את "האחרונים מבינינו" למופת שהיתה בעונה הראשונה.
הפרק' שנמשך שעה ו-10 דקות ואפשר היה לראות עוד שעה ממנו, מכנס בתוכו פלאשבק של חמש השנים של ג׳ואל ואלי בג׳קסון. הוא מעניק הצצה לתקופה קצרה של אושר בין אבא מיוסר שמצא בת חדשה, ונערה שראתה יותר מדי זוועות בחייה הצעירים ומצאה אבא; והוא מראה את ההידרדרות החדה שבאה עם עוד הרג מעורפל מוסרית. ניל דרוקמן, יוצר המשחק, ביים בעדינות, באלגנטיות ובאהבה שכנראה רק מי שהמציא את הדמויות האלה יכול להרגיש.
3 צפייה בגלריה
בימוי עדין ואלגנטי. מתוך "האחרונים מבינינו", עונה 2 פרק 6
(צילום: באדיבות HOT, yes וסלקום TV)
לפחות פעמיים הפרק סוטה מהמשחק בדרך שמשפרת את הסיפור, ומבהירה - שוב - שהמעבר למדיום טלוויזיוני הצריך יותר גמישות ונכונות לוותר מכפי שדרוקמן וקרייג מאזין היו מוכנים להן. הפעם הראשונה היא בפרולוג המתרחש ב-1983 בטקסס. בסצינה (שלא נמצאת במשחק) אנחנו מקבלים מידע מהרקע של ג׳ואל הצעיר - שאביו השוטר היה מכה אותו ואת טומי. האבא מודה שזה מה שהוא למד מאביו שלו, שפעם אף שלח אותו לבית חולים. "אבל אני קצת יותר טוב מאבא שלי", הוא אומר לג'ואל, "וכשזה יהיה תורך, אני מקווה שתצליח קצת יותר ממני״. הסצינה הזו לבדה מחזירה את התחושה שהייתה לאורך כל העונה הראשונה: זה לא מרגיש כמו סדרה על זומבים, זה לא עוד ״המתים המהלכים״, אלא משהו שלא ראינו.
אחר כך מגיעים חמישה קטעים קצרים - ארבעה מהם מתרחשים בימי הולדת של אלי ואחד במסיבת השנה החדשה שראינו בפרק הראשון של העונה. שני ימי ההולדת הראשונים עדיין טובים, למרות שאלי מכאיבה לעצמה בכל מיני צורות רק כדי להצליח לכסות את סימני הנשיכה שלה. שנה אחר כך הם עוברים את חוויית האבא-בת הטובה ביותר שלהם אי-פעם. ג׳ואל לוקח את אלי למוזיאון המדע וההיסטוריה של וויומינג - לא צריך לעשות גוגל, אין באמת מקום כזה - שבו אלי מטפסת על דינוזאורים, נכנסת לחללית ומקשיבה לקלטת אמיתית של נאס״א. זה רגע יפהפה שמביא את ג׳ואל לדמעות אושר ראשונות ואחרונות שראינו ממנו. בדרך חזרה אלי רואה גחליליות שמזכירות לה כי היא לא לגמרי מאמינה למה שג׳ואל סיפר לה על אירועי סולט לייק סיטי. היום המאושר מסתיים עם עננים מתכנסים מעל.
3 צפייה בגלריה
חוויית האבא-בת הטובה ביותר שלהם אי-פעם. מתוך "האחרונים מבינינו", עונה 2 פרק 6
(צילום: באדיבות HOT, yes וסלקום TV)
ביום הולדתה ה-17 אלי עוברת - כפי שג׳ואל מדייק - את כל החרא של גיל ההתבגרות בבת אחת: קעקועים, הורמונים מבעבעים מאחורי דלת סגורה ודחף לחיות לבד. השנה הזו היא הסימן הראשון לצרות שלהם. אלי יודעת, עמוק בפנים, שג'ואל שיקר לה, והוא מתחיל לדעת שהיא יודעת. שנתיים אחר כך היא כבר מוכנה להתעמת איתו, אבל הוא מעניק לה את המתנה שרצתה מגיל 15: הצטרפות לסיור הראשון שלה. הכל משתבש לגמרי כשמגיעה שיחת חירום שאומרת כי יוג'ין נתקל בהמון נגועים.
אנחנו יודעים מהפרק הראשון בעונה שג׳ואל הרג את יוג׳ין, ועכשיו מתברר שהאירוע היה מחריד במיוחד. כשג'ואל ואלי מגיעים ליוג'ין, הוא כבר ננשך, אבל הזיהום עדיין בשלביו הראשונים ואולי יש זמן להחזיר אותו לג׳קסון כדי להיפרד מאשתו האהובה, גייל. הבעיה היחידה היא שג׳ואל כבר שבר מזמן כל כלל מוסרי כשחיסל בית חולים שלם, והמדיניות החד-משמעית של ג׳קסון היא להרוג מיד כל אדם נגוע. אלי מוציאה מג׳ואל הבטחה שייתן ליוג'ין את ההזדמנות להיפרד מגייל. ג'ו פנטוליאנו (הסופרנוס) מביא אנושיות אדירה לתפקיד של דקות בודדות, מה שהופך את המוות שלו - כדור בראש מהרובה של ג׳ואל - למזעזע עוד יותר. ג׳ואל אומר לאלי שהם חייבים לשקר לגייל, אבל אלי מספרת לה את האמת וכשהיא אומרת לג׳ואל בכעס ״נשבעת״, ברור שהיא מדברת על הרבה מעל למקרה הבודד הזה.
כל זה מוביל לשחזור של מסיבת השנה החדשה. עכשיו כבר ברור כי הקרע בין ג׳ואל ואלי הוא הרבה יותר מאשר מתחים רגילים בין אבא לבתו המתבגרת. בפרק הראשון אלי מתעלמת מג׳ואל שיושב על המרפסת עם הגיטרה ומאוחר יותר אומרת לגייל שהיא לא דיברה איתו באותו לילה. גייל ידעה שהיא משקרת, ועכשיו גם הצופים. היא כן חזרה לדבר איתו.
הסצינה הזו היא הפעם האחרונה בה נראה את ג׳ואל ואלי, ולא פחות מזה, את פדרו פסקל ובלה רמזי. הם יודעים את זה ומשאירים אחריהם שש וחצי דקות של תצוגת משחק קורעת בלוטות דמעות. ג׳ואל מספר לה את האמת ואומר שהיה עושה הכול שוב. היא מאשימה אותו באנוכיות ובכך שגזל ממנה את הדבר שנועדה לו - למות כדי להציל את העולם. ג׳ואל אומר לה שהוא אוהב אותה - עוד סטייה מבורכת מהמשחק, שבו אותן המילים לא נאמרות, מנסה להסביר שהיא לא יכולה להבין אהבת אב מהי, וסוגר מעגל עם הפרולוג: אם יום אחד יהיה לך ילד, אני מקווה שתצליחי קצת יותר ממני. אלי אומרת שהיא לא חושבת שתוכל לסלוח לו על זה, אבל ״׳הייתי רוצה לנסות״. ג׳ואל לא ציפה לזה. רואים על הפנים שלו תקווה חדשה, מה שהופך את מה שקרה לו למחרת לכואב אפילו יותר.
סוף הפרק לא משאיר הרבה אופטימיות שאלי אכן תצליח יותר ממנו ותשבור את סבב האלימות. אחרי שהיכתה בפרק שעבר את נורה למוות, היא חוזרת בגשם להשלים את המשימה הגדולה - להרוג את אבי. למרות שהיא לא בתו הביולוגית של ג׳ואל, אולי היא כן כמוהו: פותרת סיטואציות קשות באלימות, סוחבת טראומה דורית, ואוהבת כל כך אדם אחד עד שהיא מוכנה למות בשבילו, גם אם הוא עצמו כבר מת.
