בשיתוף "על הגבורות"
צפו באירוע "על הגבורות" 2025
מאז ה-7 באוקטובר ומלחמת "חרבות ברזל" נמלא הרחוב הישראלי בסיפורי גבורה. כשאנחנו מדברים על גבורה אנחנו נוטים לייחס אותה לא פעם לפעולות הרואיות בשדה הקרב, אבל המלחמה האחרונה הוכיחה, ביתר שאת, שלצידם של הגיבורים האלה נוכח גם סוג נוסף של גיבורים: נשים וגברים שחירפו נפשם בשדות שונים של החברה הישראלית, לעזור איש לרעהו, לפעול למען אחדות ותקווה ולייצר שינויים בחלקות האלוהים הקטנות של כולנו – גיבורי החיים.
מיזם "על הגבורות" נוצר לזכרו של נדב קריימן ז"ל, חייל יחידת דובדבן שנהרג בסמוך לאירוע הראשון ותרומת איבריו הצילה תשעה אנשים. מאז מבקש המיזם לתת במה לכל אותם גיבורי חיים שפועלים בשדות שונים של החברה הישראלית בארץ ובעולם ומוקיר אותם באירוע מיוחד. אמש (רביעי) בבית העם בירושלים התקיים אירוע "על הגבורות", במעמד נשיא המדינה יצחק (בוזי') הרצוג וראש עיריית ירושלים, משה ליאון, והעניק במה לכל אותם גיבורים ששינו חלקות אלוהים גדולות וקטנות בארץ ובעולם בשנה האחרונה.
במופע ביטאו יוצרים ואומנים דרך פסיפס של אומנויות: תאטרון, מוזיקה, וידאו-ארט, צילום, מחול ועוד את התפיסה שלהם באשר למהי גבורה וגם בחרו את גיבורי החיים האישיים שלהם. בין המשתתפים היו: המוזיקאים עברי לידר ורוני דלומי, הצלם זיו קורן, פעיל ההסברה יוסף חדאד, איש התקשורת ג'קי לוי, השחקן גולן אזולאי והכוראוגרפית והרקדנית מרים אנגל. את אירוע "על הגבורות" העברנו בשידור חי ב-ynet ואנו מזמינים אתכם לצפות בו בראש הכתבה.
"אנחנו נתונים בתקופה מטלטלת של כאב ודאגה, אך גם של הקלה ותקווה. החטופים שחזרו אלינו הביאו עימם אמונה והבנה של חשיבות פדיון השבויים", אמר בפתח האירוע נשיא המדינה. "אני קורא להשלים את כל שלבי העסקה ולהחזיר במהרה את כל החטופים. אני מבין את החששות והכאבים הכרוכים בכך, אך זו הברית העליונה בין המדינה לאזרחיה - להשיבם הביתה. טיפין טיפין, סיפורים ממרחבי האימה התגלגלו, והזוועה התערבבה עם מעשי גבורה ייחודיים".
את הגבורה הזו רקדה מרים אנגל בקטע מחול מתוך היצירה 'אישהציפור' לצלילי האדג'יו לכלי מיתר של סמואל בארבר, מוזיקה שהפכה לסמל של אבל וזיכרון לאחר מלחמת העולם השנייה. הריקוד היה מחווה לזכרם של אלו שתנועת חייהם נגדעה באכזריות, והזכיר את כוחה המרפא של האמונה והאמנות למצוא אור בתוך החושך.
ראש העיר ירושלים, משה ליאון דיבר אף הוא על גבורה, גבורה מקומית: "ירושלים, ליבו הפועם של העם היהודי מאז ומעולם, ספגה בשנה האחרונה אובדן, כאב וצער ששרטו את הלב. עם זאת, היא גם זכתה לגאוות גבורה. ירושלים היא פסיפס אנושי, מקום שבו קבוצות שוחרות חיים חיות זו לצד זו. קיום האירוע בירושלים, בירת ישראל, הוא הזדמנות להוקיר את הגבורה ולחזק את הקשרים בין תושבי הארץ ליהדות התפוצות. זהו יעודה ההיסטורי של ירושלים - עיר שהמגוון המאוחד הוא יסוד זהותה".
"עינב צאונגקר גרמה לי להתבונן על החולשה שלי"
"השנה לכל מקום שאליו אנחנו הולכים אנחנו רואים גיבורים. עוצמת הגבורה שניבטת אלינו השנה מכל מקום מעוררת בנו השראה ומצד שני מחסלת לנו את הלב", אמר איש התקשורת ג'קי לוי שהנחה את האירוע, וסיפר סיפור אישי שבעיניו נוגע לגבורה, שגרם לו להתבנון פנימה: "יום אחד שמעתי את עינב צנגאוקר. אחת הגיבורות השנויות במחלוקת של התקופה. במר ליבה היא אמרה דברים חשובים, וגם דברים שאולי היה כדאי שלא ייאמרו. אבל בתחילת חודש ינואר, בראיון עם אורי משגב, עינב הודתה בדבר שרק מעטים מבינינו מסוגלים להתבונן בו. עינב הודתה שאילו בנה מתן לא היה נחטף, אלמלא היא באופן אישי ספגה את המכה - היא לא היתה משתנה".
"היא עצמה היתה שייכת למחנה שלא מבין ולא מקבל את המאבק שלה. אלמלא הכאב האישי, היא עצמה היתה מביטה בעין עקומה, באיזו עינב צנגאוקר אחרת. בלי אמרתי לכם, ובלי תמיד ידעתי, היא הודתה ביושר שהיא מבינה ומכירה מקרוב את שני הצדדים של הנפש הישראלית. היא גרמה לי לשאול האם גם אני מסוגל להתבונן לתוך מעמקי החולשה שלי...החברה הישראלית שמגדלת את כל סוגי הגבורה האפשריים וגם הבלתי אפשריים, צריכה את הרגעים האלה שבהם, איזו עינב, איזו גיבורה מהדלת ממול, שבכלל לא היכרנו עד אתמול, מודה ביושר ובפשטות, בחולשה הכל כך אנושית".
"הייתי עם איליי שנכוותה אנושות בטבח בחדר הלידה"
זיו קורן, הצלם המוערך, סיפר על הקשר המיוחד שלו עם ד"ר אליי חוגג גולן מכפר עזה, שנפצעה קשה לאחר שביתה הוצת ב-7 באוקטובר והיתה מורדמת ומונשמת במשך 51 יום, וגם על הרגע הזה שבו היה איתה בחדר הלידה.
"כשהגעתי לבתי החולים לצלם פצועים בשבועות הראשונים של המלחמה, שמעתי על סיפור על תינוקת שנפצעה וששני ההורים שלה מורדמים ומונשמים", שיתף קורן. "ניסיתי ליצור קשר עם המשפחה ובאתי להסביר להם את החשיבות של לתעד עבור ההיסטוריה, בהבנה שיש פה באמת אירוע בקנה מידה שלא הכרנו, ואלה התמונות שהעולם צריך לראות. הסכמנו שאני אצלם את יעלי הקטנה שפצועה בזמן ששני ההורים שלה עדיין מורדמים ומונשמים, ואני לא אעשה שימוש בתמונות עד שהם יתעוררו וייתנו את ההסכמה בקולם לראות את התמונות. זאת יעלי", הראה את התמונה הקשה, "היא היתה שרופה בכל הגוף".
"לא ידענו שזה ייקח 53 יום עד שאליי האימא תתעורר. אני מגיע כשהם מתעוררים לבית החולים לפגוש את אליי ואריאל, ואני מציע להם אם יסכימו שאני אלווה את תהליך השיקום שלהם. למעשה, מאז הגעתי באופן קבוע לבית החולים לצלם אותם ולספר את הסיפור שהמשפחה עוברת".
"לפני מספר שבועות נסעתי לבקר אותם בכפר עזה, ואז גיליתי שהאם אליי בהיריון. לפני שלושה שבועות הם התקשרו אליי כשהם בדרך לבית החולים ואני עולה על האופנוע ונוסע לבאר שבע, והייתי איתם בחדר לידה. זה היה רגע מרגש של תקומה, של התחדשות, של חיים חדשים שנוצרו מתוך הכאב הכל כך גדול".
11 צפייה בגלריה
תמונתו המרגשת של זיו קורן: ד"ר אליי חוגג גולן שנפצעה קשה בכפר עזה ילדה בן
(צילום: זיו קורן)
רוני דלומי: "איבדתי את הקול, ואיבדתי שליטה"
השיר "תחזור" של הזמרת רומי דלומי נכתב והוקלט כסקיצה עוד לפני השבעה באוקטובר ולאחריו סחף את המדינה. באירוע של "על הגבורות" סיפרה דלומי על הכאב שחוותה, אובדן הקול שלה ורצונה לפרוש, וכיצד מצאה את הכוח בכל זאת להמשיך. "החיים של כולנו בשנה וחצי האחרונות השתנו לגמרי, במישור הלאומי והעולמי וגם באישי ואת השנה שלי האירה נקודת אור, כי נולדה לי ילדה. מתנת חיים, שיא ההתאהבות והאושר", שיתפה דלומי במונולוג על הבמה.
"אבל שלושה חודשים לפני שהיא נולדה אסור היה לי לעשות המון דברים, לזוז, לפעול ואפילו לשטוף כלים. ואסור היה לי לשיר. ובתוך שמירת ההיריון איבדתי את הקול. וכשזה קרה אני מגלה שאיבדתי שליטה, ומירי מסיקה שהיא חברה טובה כותבת לי להיות סבלנית כי זה יחזור, אבל זה לא חוזר ואני בבהלה גדולה ומתערערת. כי הקול שלי הוא האוויר לנשימה עבורי, אתו אני עפה באוויר ופתאום זה לא ככה.אני נאלמת. וזה מערער לי את הביטחון ומוליד שאלות על זהות. כל כך הרבה אנשים בשנה הזו הקריבו הכול, את כל מה שיש להם, את החיים".
"מתוך הבהלה באה ההחלטה: להיות מאושרת גם אם הקול לא יחזור ולהתמסר לזה. ובכל זאת חוזרת להופיע ומנסה להיזכר, מה זה מילים מה זה לחן ולזכור לחיות בעולם כפי שהוא אמור להיות. החלטה פנימית שמה שהופך אותי לזמרת טובה היא היכולת והרצון להגיע ללב של אנשים. רוצה לשמח. זה הכלי ואלו החוזקות שלי".
"מעל קברו של אביב אשתו ביקשה: שיהיה זכרו למהפכה"
אביב ברעם ז"ל, היה מפיק טכני של עברי לידר. ב-7 באוקטובר הוא חבר לכיתת הכוננות בכפר עזה ונלחם במחבלים עד שנהרג. מעל הבמה בירושלים סיפר עברי לידר על אביב ז"ל, הגיבור שלו, ועד כמה מותו והשנה שבאה לאחריו ערערה את תחושת הבית והביטחון שלו במדינת ישראל.
"ישראל היא מקום של כאב", אמר לידר, "מקום שבו כל אחד מאיתנו מכיר מישהו שנפל. מקום שבו כל אחד חווה את השכול. כאב אישי שמשותף לכולנו. אותי הוא פגש בנפילתו של אביב ברעם, מנהל הבמה שלי, חבר קרוב שלי למעלה מעשור ואיש משפחה אמיתי, שהיה עבורי עוגן. הוא גם היה חבר בכיתת הכוננות של כפר עזה. בעודו מגן על משפחתו וחבריו, אביו נרצח באכזריות. מאז אותו רגע שהוא הפך בו לזיכרון כואב, שום דבר כבר לא מרגיש בסדר. אבל גם בתוך הכאב העמוק הזה, בתוך האובדן הקשה, נולדה תקווה חדשה - נולדה קהילה, משפחה, קבוצה של אנשים שמסרבים לשכוח. שמוצאים בכאב כוח ומעניקים משמעות נוספת לזכרו של אביב".
"עבורי זה לא רק הזיכרון. זו קריאה להתעוררות ולפעולה. היום ישראל עומדת בצומת דרכים. היא אולי מתרחקת מהערכים של חופש, פתיחות וליברליות - מה שמדאיג אותי עמוקות. בעוד שאביב ייצג עבורי ישראל אחרת, את המדינה שכולנו רוצים להילחם עליה, את ישראל ששווה להילחם עליה. על קברו של אביב אשתו ביקשה אשתו 'שיהיה זכרו למהפכה'. כנראה שמהפכה היא הדבר שאנחנו זקוקים לו כעת. מהפכה שתשיב את ישראל למסלול של תקווה וחירות".
"הוא התקשר ואמר: אני חושש שתכף סינוואר ונסראללה ילחצו ידיים בת"א"
יוסף חדאד סיפר על שיחת הטלפון שקיבל בשבעה באוקטובר והניעה אותו להתגייס להסברה למען ישראל. "שעות אחרי תחילת המתקפה קיבלתי טלפון. בדרך כלל כשאני מקבל טלפון ממספר לא מזוהה אני לא עונה, משום שבדרך כלל זה אדם קיצוני שרוצה לקלל ולתקוף אותי על מה שאני עושה", שיחזר חדאד. "ואז לפתע, הוא שולח לי הודעה ואומר לי: 'אני מתחנן, תענה לי'. הייתי סקרן והייתי חייב לענות. ברגע שאמרתי לו: 'הלו', הוא אמר לי: 'יוסף, אני רוצה להגיד לך שנפל לי האסימון. יוסף, אני ראיתי את חמאס כובשים את הדרום ובמחשבה שלי הנה נסראללה מצטרף, והוא ויחיא סינוואר עוד ילחצו ידיים בתל אביב - ואני לא רוצה לחיות תחת ארגון טרור. אני רוצה לחיות תחת ישראל, זו המדינה שלי'. הסיפור הזה הוא התמצית של כל מה שקרה מבחינת ערביי ישראל".
השחקן גולן אזולאי, מי שמוכר לרבים כאחד מגיבורי הסדרה "טירונות", חזר השנה לצבא במסגרת מילואים וסיפר על החיבורים בין השירות הצבאי שלו לסדרה בה כיכב ומה עבר עליו עם חזרתו לשורות הצבא במלחמה. "פתחתי פאב בפרדס חנה-כרכור והגשמתי חלום ישן, אבל התזמון היה פחות טוב. בדיוק שלושה חודשים לפני השביעי באוקטובר קראו לנו לעזוב את הכול", סיפר מי שמוכר בדמותו הטלוויזיונית כ"סמל פרקש" על התגשמות הסדרה במציאות. "התעצבנו כמו כולם, השארתי את האישה היפה שלי ואת שלושת הנסיכות שלי בבית, לא עשיתי חשבונות, קראו לי, אז באתי. כי ככה אני, ככה חינכו אותי, להחזיר טובה למדינה שאני אוהב. מסתבר שזה לא פסה להיות ציוני, וזה לא פסה לאהוב את המולדת, וזה לא פסה להקריב את החיים שלך".
"אני יודע שיש לזה הרבה מחירים, אבל אני מוכן לשלם, כל עוד שהכרס הזאת מסוגלת לסחוב, אז אני אהיה פה. אז זהו, 224 ימים של מילואים לא פשוטים בעזה ו-50 בלבנון, סתמו את הגולל על הפאב היפה שבניתי בשתי הידיים שלי".
11 צפייה בגלריה
גולן אזולאי חוזר לדמותו המיתולוגים "פרקש" מטירונות ומספר על המציאות שלו במלחמה
(צילום: אור גפן)
"החלטתי להקים מיזם שיספר את סיפוריהם של גיבורי החיים", אמר יוחאי אנסבכר, מייסד "על הגבורות" בתום הערב המרגש. "מדי שנה אני פונה לאמנים ודמויות מופת ישראליות, ומבקש מהם לשתף את נקודות ההתגברות בחייהם ואת הגיבורים ששינו אותם, מה שיוצר מהם משהו חדש ועמוק".
"אני מאמין שגבורת החיים היא ערך נעלה, והאירוע מהווה פלטפורמה לשיתוף סיפורים מעוררי השראה, דבר שמחזק את כוחנו כקהילה להתמודד עם אתגרים. בימים קשים אלו, אנו זקוקים להזכיר את ערכי גיבורי המערכה ולחיות אותם באופן מוחשי, כדי לייצר מציאות ישראלית חדשה".
פורסם לראשונה: 16:06, 13.02.25
