כשהבמאי פרנסואה אוזון היה ילד, הייתה לו דודה-רבא שהוא מאוד אהב. "יום אחד הדודה הזאת ארגנה למשפחתנו ארוחת ערב", שיחזר אוזון, מי שכונה פעם "הילד הרע של הקולנוע הצרפתי", כשנפגשנו לאחרונה במלון פריזאי. "לכבוד הארוחה, הדודה ליקטה פטריות ביער. כל המשפחה יצאה ממנה חולה, בגלל הפטריות האלה. רק הדודה לא סבלה מהרעלה – בגלל שהיא לא אכלה מהפטריות. חלק אפילו הגיעו לבית החולים".
"כשקיץ הופך לסתיו" - טריילר
(קרדיט: באדיבות בתי קולנוע לב)
גם אתה סבלת מההרעלה?
"לא, אני לא הייתי שם, באותה ארוחה. אבל ההורים סיפרו לי את סיפור המעשייה. בתור ילד שרוט עפתי על הסיפור הזה וממש אהבתי את הדודה הזו, שניסתה להרוג את המשפחה כולה. סתם. זו כמובן הייתה טעות שהיא עשתה. זה לא נעשה בכוונה. כשהחלטתי להתחיל לכתוב תסריט על שתי נשים מבוגרות שחיות בכפר, נזכרתי בסיפור הזה וחשבתי שארוחת פטריות יכולה להיות נקודת התחלה טובה".
התוצאה: "כשקיץ הופך לסתיו" שמגיע בסוף השבוע הקרוב לבתי הקולנוע בישראל, ועלילתו מתרחשת בכפר קטן בבורגון. הסיפור עוסק בין היתר בחברות בין שתי נשים מבוגרות (הלן וינסנט וז'וזיאן באלאסקו), שנהנות לטייל בטבע ולקטוף פטריות. הסרט גם עוסק במערכת היחסים המורכבת של אחת מהן עם בתה הפריזאית. "זו מערכת יחסים באמת רעילה", סבור אוזון. "השתיים לא יכולות לדבר זו עם זו ולתקשר. רציתי דמות של בת שהצופים ישנאו כבר ב-20 הדקות הראשונות שלה על המסך. אבל היה לי גם חשוב להבין למה היא מתנהגת ככה".
הבת מביאה את הנכד לכפר כדי שיבלה שם עם סבתו. את הבת מגלמת לודיווין סינייה, שהופיעה בסרטים מוקדמים של אוזון. "כשלודיווין רק התחילה את דרכה, היא עשתה זאת לצידי והיינו מאוד קרובים. עשינו שלושה סרטים יחד – 'בריכת שחייה', 'טיפות מים על אבנים לוהטות' ו-'8 נשים', במשך חמש שנים. אחרי 20 שנה שבהן לא עבדנו יחד, הגיע הזמן לחזור וזה מרגש מאוד עבור במאי לעבוד עם שחקן או שחקנית בגילאים שונים ולאורך חיים שלמים. כששלחתי ללודיווין את התסריט של 'כשקיץ הופך לסתיו', היא אמרה לי: 'וואי, תודה, אבל זה תפקיד לא משהו'. היא כמובן סמכה עליי והיה לה מצחיק לשחק דמות ששונאים".
אוזון גם שמח להציג נשים מבוגרות שמלאות בחיים ותשוקה, ו"לא מפחדות מהגיל שלהן - שמקבלות אותו. הרעיון היה להראות את דמות האישה המבוגרת, שהפכה לבלתי-נראית בקולנוע הצרפתי. לא רציתי נשים שעברו ניתוח פלסטיים. רציתי נשים מבוגרות אמיתיות, עם פנים אמיתיים, ושנחוש בקמטים שלהן. ידעתי שזה יכול לעבוד עם הלן וז'וזיאן, כי אנחנו יכולים להניח בנות כמה הן".
בלא מעט מסרטיו, אוזון - צעיר נצחי שלא נראה כמו מי שחגג בנובמבר האחרון יום הולדת 57 - עוסק בשכול ומוות. הם כמעט תמיד נוכחים בסרטיו. כבר בראשית הקריירה שלו, ב"מתחת לחול" (2000) הוא עסק באישה שמסרבת לקבל את מות בעלה, אשר נעלם בעת בילוי בחוף הים. ואילו ב-2022 הוא יצר את "הכול עבר בשלום", שעסק בהמתות חסד. ובהקשר שלו אמר אז: "כשאתה יכול לקבוע את יום מותך, יותר קל לסיים את החיים".
עשיית "כשהקיץ הופך לסתיו" שינתה את היחס שלך למוות?
"היחס שלי למוות תמיד משתנה. אתה לא אותו האדם שהיית לאורך השנים, אבל בסרט הזה היה לי חשוב להראות שלפעמים יותר פשוט לדבר עם 'רוח רפאים' מאשר עם אדם אמיתי. רציתי גם להראות שישנם אנשים המתפייסים רק אחרי שמישהו מהם מת. המוות תמיד עצוב - אבל לפעמים יש איזו הרמוניה".
"כשאני מצלם, אני לא סובל. להיפך. אני מאוד נהנה. אני אוהב מה שאני עושה"
אוזון למד בבית ספר יוקרתי לקולנוע בפריז, ובלט כבר בסרטיו הקצרים שליקטו פרסים בפסטיבלים בינלאומיים. ב-1998 הוא שיגר את סרט הביכורים שלו "סיטקום" שחולל שערוריות. מהר מאוד החלו להשוות את אוזון לבמאי הגרמני המנוח וורנר ריינר פאסבינדר ("לילי מרלן", "נישואיה של מריה בראון"), אף הוא הומו מוצהר. להבדיל מאוזון, פאסבינדר לא האריך ימים – הוא מת בשל חיבתו לסמים בשנת 1982.
בין הסיבות להשוואה: שניהם יוצרים פוריים וידועים בחולשה שלהם למלודרמות הוליוודיות קלאסיות. אוזון אף עיבד לקולנוע את מחזהו של פאסבינדר "טיפות מים על אבנים לוהטות", על מערכת היחסים הנרקמת בין גבר דו-מיני בן 50 לבחור צעיר. ב-2022 עיבד את "הדמעות של פטרה פון קאנט" של פאסבינדר, והפך אותו ל"פטר פון קאנט".
"אני אוהב לעבוד מהר כמו בגישה הפאסבינדרית היותר אינסטינקטיבית", אומר אוזון. "פאסבינדר כידוע עשה המון סרטים בשנה אחת. אני עובד עם תשוקה ורוצה לספר כמו פאסבינדר כל מיני סיפורים שונים ולא להתמקד בדבר אחד. כשאני מצלם, אני לא סובל. להיפך. אני מאוד נהנה. אני אוהב מה שאני עושה. יש לי חברים בצרפת שנורא סובלים כשהם מביימים, וחושבים שהכול נורא קשה. בשבילי לצלם סרט, זה כמו לצאת לחופשה. כמובן, שיש רגעים קשים, אבל בסך הכול עשיית סרטים כרוכה בהרבה שמחה ותשוקה. בצרפת ישנם כאלה שאומרים: 'פרנסואה אוזון עושה יותר מדי סרטים, הוא צריך להאט', אבל אין לי שום כוונות לעשות זאת".
במהלך השנים אוזון הנפיק סרטים פרובוקטיביים, מתריסים, סקסיים, מסוגננים, סאטיריים, לעתים קאמפיים, בוטים וטורדי-שלווה. אוזון עסק במיניות ולא נרתע לעקוץ ולנגח את הבורגנות הצרפתית השבעה, המרוצה מעצמה, המושחתת והמתפנקת. הוא מתרוצץ בין ז'אנרים וסגנונות, ויש שיגידו שיצירתו אקלקטית. "לא אכפת לי מז'אנרים", הוא אומר. "מה שמעניין אותי הוא קודם כל הסיפור, ואחר כך - כחלק מהניסיון למצוא את הדרך הטובה ביותר לספר אותו - אני פונה לז'אנר מסוים. הז'אנר מגיע אחרי. אני הולך עם הבטן והרבה פעמים אחרי שאני מסיים סרט מסוים, אני רוצה ללכת לכיוון אחר לגמרי.
"אני זוכר מוטו שאמר הבמאי פרנסואה טריפו: 'את הסרט החדש שלך, אתה חייב ליצור כנגד הסרט שבדיוק סיימת'. הרבה פעמים אחרי סרט עם תקציב גדול, אני מעדיף ללכת על משהו עם תקציב קטן יותר. וכך אחרי 'הפשע כולו שלי' – קומדיה תקופתיות עם שחקניות צעירות - רציתי לחזור לטון ריאליסטי יותר ולעבוד עם שחקניות מבוגרות, וכך יצרתי את 'כשהקיץ הופך לסתיו".
אוזון, שעובד כעת על סרט מסקרן במיוחד – עיבוד ל"הזר", ספרו המכונן והאקזיסטנציאליסטי של אלבר קאמי - עוסק לפעמים בנושאים מהעולם הלהט"בקי או מציב דמויות הומואיות בסרטיו. למשל "קיץ 85" (2020) עסק באהבה בין שני נערים, אחד מהם יהודי – הסרט הסתמך על ספר פולחן שאוזון קרא בגיל 17, ולקח לו הרבה שנים לממש את חלומו להפוך אותו לסרט.
"אגב, ב-1985 הייתי בספרד, שם הייתה לי פרשיית אהבה מוזרה, אבל אני לא יכול לפרט עליה. למה לא? בגלל שהיא יותר מדי פרטית. האמת, אין לי נוסטלגיה לשנות ה-80 – זאת הייתה תקופה של האיידס ושמרנות. אלו היו שנים קשות, במיוחד לצעירים הומואים. גם לי - אני גיליתי את המיניות שלי בנעוריי, באותן שנים של מגפת האיידס, והיא מאוד הטרידה אותי, כמו שהטרידה את בני הדור שלי. אם אעשה יום אחד סרט על התקופה הזאת, הוא יהיה אישי. אני עדיין צריך זמן כדי לעשות את הסרט הזה. אולי זה עוד יקרה".
אוזון מעיד כי חלו שינויים מאז שהחל את פועלו, בשלהי שנות ה-90. "האחת הסיבת למה נהניתי לעשות את 'קיץ 85' הייתה שיתוף הפעולה עם שחקנים צעירים, שאין להם בעיות לגלם הומואים ולהופיע בסצנות סקס נועזות. בעבר, נתקלתי לעתים קרובות בשחקנים שאמרו: 'אני לא רוצה לגלם דמויות הומואיות, זה יכול לסכן את הקריירה שלי'. זה קרה במיוחד עם שחקנים הומואים, שחששו לגלם דמויות כאלה. במקרה של 'קיץ 85' זה כבר היה לא אישיו".
ב"כשהקיץ הופך לסתיו", ניתן לחשוד שהבן של אחת הקשישות, שהשתחרר מהכלא, הוא חובב גברים, אבל זה לא נאמר במפורש. "אנחנו לא יודעים דבר על הזהות המינית שלו", מתוודה אוזון. "במהלך הסרט יש רגע שבו אתה רואה אותו עושה רונדלים בכיכר, ויכול להיות שהוא מוכר סמים, או אולי הוא מחפש למכור את הגוף שלו, מי יודע".
למה בעצם החלטת לא לתת את כל המידע עליו?
"כי אני חושב שאתה חכם מספיק להבין לבד, לא? ושיש לך מספיק דמיון"
יש לי המון דמיון.
"אז זה מושלם! אתה יכול לדמיין סרט משלך", אומר אוזון וצוחק. "אני בטוח שלמי שישב לצידך בקולנוע תהיה השקפה אחרת משלך על מה שהתרחש בסצנה הזו, אבל זה בדיוק מה שרציתי שיקרה. אני יודע בדיוק מה קורה בסרט ומי זה מי. כשכתבתי את התסריט בפעם הראשונה שמתי הכול על הנייר - אבל אחר כך החלטתי לחתוך כמה דברים ולא להסביר את הכול, כדי לתת לך את ההזדמנות ליצור 'סרט משלך' בדמיון, במהלך הצפייה בסרט. הבעיה בצרפת עם תסריטים היא שאתה צריך לשכנע מפיקים ואנשים עם ממון - והם כולם מאוד מטומטמים, אז אתה צריך להסביר להם הכול, לפעמים יותר ממה שהיית רוצה. אז הרבה פעמים במהלך העריכה אני חותך חלק מהמידע, שרק המפיק היה צריך".
אתה במעמדך, נתקל עדיין בבעיות להשיג תקציבים?
"כן, זו יכולה להיות בעיה לפעמים - תלוי בנושא הסרט. במקרה של 'כשהקיץ הופך לסתיו', זאת לא הייתה בעיה. מדובר בהפקה קטנה ואינטימית, עם תקציב נמוך, ובגלל שכבר עשיתי בעבר סרטים עם שחקניות מבוגרות יותר, זה הלך חלק יותר. אבל כשעבדתי לפני 25 שנה על 'מתחת לחול', זה היה סיוט להרים כזאת הפקה. אף אחד לא רצה לתת לנו כסף, כולם אמרו ששרלוט רמפלינג כוכבת הסרט מיושנת ושהיא זקנה מדי לתפקיד. והיא הייתה אז רק בת 50. ב'כשהקיץ הופך לסתיו' לא נתקלתי בבעיה הזו, כי אנשים כבר סמכו עליי והכירו את היצירה שלי - כך שזה היה קל יותר".
בשנה שעברה פדרו אלמודובר נכנע ועשה סרט באנגלית עם כוכבות גדולות – טילדה סווינטון וג'וליאן מור. גם לך יש מחשבות ללכת להוליווד?
"לא. אין לי כאלה מחשבות. אני מאושר לעבוד בצרפת. אתה יודע שבהוליווד זו צורת עבודה אחרת לגמרי. קיבלתי הרבה הצעות מהוליווד, אבל שם המפיק הוא מי ששולט בפיינל-קאט. הוא האדון של הסרט. הבמאי הוא רק עוד עובד שכיר, ואילו כאן בצרפת יש לי את החופש שאני רוצה. אני לא רוצה ליצור שוברי-קופות, אני לא מחפש תקציבים גדולים. אני חושב גם שישנם כוכבים שיכולים לבוא לעבוד בצרפת. הנה, דמי מור באה לצלם את 'יופי מסוכן' בדרום צרפת, ואולי הפקות מהסוג הזה תאפשר לנו לעבוד גם עם כוכבים הוליוודיים".
6 צפייה בגלריה
אפשר גם לעבוד בצרפת. דמי מור, מתוך "יופי מסוכן"
(צילום: באדיבות סרטי שובל וסרטי יונייטד קינג )
עם איזה כוכב או כוכבת מהוליווד היית רוצה לעבוד?
"כל מי שהייתי רוצה לעבוד איתו, מת זה מכבר: מונטגומרי קליפט, ג'יימס דין, נטלי ווד ואליזבת טיילור".
עם בינה מלאכותית, הכול אפשרי עכשיו.
"כן, זה נכון. אגב, לפעמים, כשיש לי ספקות כלשהם בעניין התסריט ובעיות לגבי סצנה, אז החלומות עוזרים לי - בלילה אני ישן על הבעיה ולא פעם אני מתעורר עם הפיתרון ביד. במקרה של 'כשהקיץ הופך לסתיו', לא ידעתי איך לסיים את הסרט, אז פניתי בתור בדיחה לצ'אט ג'יפיטי וסיפרתי לו שמדובר בסיפור על מערכת היחסים בין אמא ובת, ושיש שם קטע עם פטריות, ושאלתי איך אוכל לסיים אותו. הוא הציע לי סוף יפהפה נוסח וולט דיסני. הפתרונות שצ'אט ג'יפיטי נותן מאוד אמריקאיים. כמובן שלא צילמתי את הסוף שהוא הציע".
לסיום, אני חייב לשאול, מה סוד הנעורים הנצחי שלך, האנרגטיות והפוריות שלך?
"כשאני מביים, אני לוקח את 'החומר' שצורכת דמי מור ב'יופי מסוכן'", אומר אוזון ומשגר את חיוכו השובב והמאיר. "אני מקווה שאני אהיה מאושר גם בזקנתי. אני עוד לא שם, אבל אני אהיה שם בקרוב. ואז אדע איך אדם חש בזקנה – זה תלוי בכל אדם ובסיפור שלו, בכל משפחה והרקע שלה. בינתיים, אני לא יכול לומר לך באופן כללי איך החיים בגיל הזה נראים, אבל אני מתחבר מאוד לרעיון שהחיים לא נגמרים בזקנה או כשאתה פורש לגמלאות. ולכן הסמליות של הפטריות בסרטי החדש חשובה - בשיא העונה, הפטריות הן דבר דואלי: או שהן טובות למאכל או שהן מסוכנות".
