אחרי סכנת ביטול בעקבות מלחמת-היום-האחד עם איראן שהתרחשה ביום שני, עומר אדם יכול היה לנשום לרווחה כשפתח אמש (שלישי) את רצף ההופעות שלו ברמת גן כמתוכנן. הזמר נכנס לאצטדיון כשהוא עומד בחלקו האחורי של טנדר לבן, שהסיע אותו דרך שביל שמוקף בשיחים של צמחייה ירוקה שהובילה אותו לבמה. מוכר לכם מאיפשהו?
הרפרנס שאדם השתמש בו לא כיוון חלילה למחבלי הנוחבה שהסתערו לתוך שטח ישראל באמצעות טנדרים לבנים - על אף שברשת עלו תגובות שהתייחסו למראה מעורר הטראומה הזה - אלא דווקא להופעתו של באד באני בסופרבול שהתהדרה בעיצוב במה דומה. בהופעתו ששודרה למאות מיליונים הכוכב הכי גדול בעולם צעד בשביל שמוקף בצמחייה עשירה וקני סוכר - מחווה למולדתו בפורטו ריקו - ובהמשך גם רקד על גבי טנדר לבן.
זו לא הפעם הראשונה שאדם מעתיק את עיצוב הבמה של באד באני. בפעם הקודמת שהופיע באצטדיון רמת גן - בחודש אוגוסט דאשתקד - הוצב במרכז הבמה מבנה דמוי בית שאדם עמד על גגו כששר עליו, ממש כמו הקאסיטה המפורסמת של באד באני, שמייצגת את בית ילדותו בפורטו ריקו והיא מרכז עיצוב הבמה שלו.
מוכר לנו מאיפשהו. באד באני במופע המחצית בסופרבול
(צילום: AFP)
על פניו אפשר לראות בזה, ובצדק, כעוד מקרה של העתקה חסרת טעם של אמני ישראל מאמנים גדולים בינלאומיים. רק בשבוע שעבר נועה קירל הופיעה באמפי בראשון לציון, בבגדים ובכוריאוגרפיה שבאופן גלוי היו מושאלים בכבדות מביונסה או מצ׳אפל רואן. גם בתחום עטיפות האלבומים אמני ישראל מצטיינים בהעתקות, מאפרת גוש שהעתיקה מג׳ניפר לופז, ועד אודיה שהעתיקה גם היא מהכוכב הפורטו ריקני. עם צאתו של האי-פי החדש של הזמרת, ניכר שההעתקה חרגה גם מגבולות האסתטיקה עם רפרנסים מוזיקליים לבריטני ספירס וטייט מקריי.
אפשר לפרש את ההעתקות האלה כעצלנות מחשבתית, או כניסיון לייצר שיח ובאזז סביב היצירה באמצעות רייג׳-בייטינג - מניפולציה שגורמת לזעם ויצירת טראפיק ברשת - וכך העובדה שמעריצים מתלוננים על ההעתקה בתגובות ברשתות החברתיות אינה חיסרון, אלא יתרון בעידן שבו "אין פרסום שלילי". אפשר גם לטעון שזו הדרך של אמנים ישראליים לייצר תחושה של חו״ל, בתקופה שבה אין שום סיכוי שנראה את באד באני מופיע במחוזותינו, וגם לא אמנים בינלאומיים בחשיפה קטנה הרבה יותר.
מניין האאוטפיט? ביונסה, כמובן. נועה קירל בהופעה בלייב פארק
(צילום: עומרי סילבר)
בין השורות אבל אפשר גם למצוא פה כמיהה לחיבור בין ישראל והעולם. אחת התגובות הבולטות לחרם המוזיקלי הבינלאומי על ישראל, במסגרתו אמנים רבים הסירו את השירים שלהם מהקטלוגים המוזיקליים של ספוטיפיי ואחרים בכוונה להביע תמיכה גלויה בפלסטינים בהופעות שלהם, היא ״מי צריך אותם״.
יש טענה שבתקופה הזו לישראל יש תרבות משלה, כזו שלא צריכה השפעות חיצוניות או קשר מובהק למה שקורה במיינסטרים הגלובלי. הפופ האמוני, למשל, הוא סגנון שמתקיים רק בגבולות ישראל ואינו שואף להיות בינלאומי כמו סגנונות אחרים. אבל העובדה שאמנים ישראליים מעתיקים באופן כל כך גלוי מאמנים מעבר לים היא בעצמה כמיהה לקחת חלק באותה תרבות גלובלית.
כשעומר אדם שואל את עיצוב הבמה של באד באני, הוא מאותת שהשניים הם חלק מאותו יקום מוזיקלי, חלק מאותו כדור ארץ. זה בדיוק ההפך מתגובות האנטי וה״מי צריך אותם״, זו הצהרה. גם עומר אדם זקוק להם. גם המעריצים של אדם, שרבים מהם לא דוברים ספרדית או בכלל מכירים את באד באני, מקבלים את האיתות בתת-מודע שלאדם יש מקבילה גלובלית. שבניגוד למה שהצהירו ישראל אינה בועה מבודדת שמתקיימת במנותק מהעולם, אלא בכל זאת חלק ממנו. מול היחסים החד-כיווניים האלה נבקש להביע משאלה - שיום אחד באד באני ועומר אדם ישתפו פעולה בשיר משותף, ויתארחו זה על הבמה של זה. לאדם היו שיתופי פעולה בינלאומיים. אפשר לקוות שישראל תחזור לרצות להיות חלק מהמיינסטרים העולמי ולא תמשיך להתבצר בבדידות התרבותית שלה.
