1979, ישראל. הייתי בן ארבע כש"הנוסע השמיני" יצא לאקרנים בארץ, ולמרות שכילד בשנות ה-80 לא זכיתי לראות אותו בבית הקולנוע, משהו בקידום יחסי הציבור של הסרט המסתורי הזה משך את תשומת ליבי הרך והתמים. "תראו מי בא לבקר", נכתב על גבי הפוסטר בעברית - מה שהעיד, לפחות בעיניי, על כך שמדובר בקומדיה מטורפת מהסוג שהיה חביב עליי בזמנו. שנים לאחר מכן, כשצפיתי לראשונה במותחן המדע הבדיוני המשובח הזה בווידאו ביתי, גיליתי עד כמה טעיתי. וכמה פחדתי. עדיין לא הייתי מצויד בקשיחות המנטלית והמורכבות השכלית כדי להתמודד עם התכנים האפלים והמורכבים הללו. אפילו שהייתי כבר בן עשר. פלוס. היום, קצת יותר מארבעה עשורים אחרי, "הנוסע השמיני" חוזר בפלישה לסלון שלכם כסדרת פריקוול חדשה שנועדה מלכתחילה לצפייה ביתית, ושהיא מעט יותר מותאמת לילדים ובני נוער. כלומר, ילדים ובני נוער של היום.
"הנוסע השמיני: כדור הארץ" – טריילר
(צילום: באדיבות FX)
אחת ההנאות הגדולות של להתוודע מחדש כבוגר למוצרי תרבות נוצצים שהיית מוקסם מהם כילד, אבל לא מהסיבות הנכונות, היא הגילוי של מורכבותם ועומקם של התכנים עצמם. זה מה שקרה לי במהלך הצפייה המאוחרת כנער ב"הנוסע השמיני", השם העברי האווילי שהוענק על ידי המפיצים הישראלים לסרט המדע בדיוני של רידלי סקוט Alien ("חוצן" בתרגום חופשי). אני ובני דורי נשאבנו לעלילה רוויית האימה, תחושת הדחק בתוך החללית שבה היא מתחוללת, העיצוב הטכנו-גותי יוצא הדופן של ה.ר. גייגר - וכמובן החוצן עצמו, אותו חייזר מפלצתי שהסתנן לחללית ורודף את שבעת אנשי צוותה - הלא הוא הנוסע השמיני ש"בא לבקר". ביקום המדומיין של הסרט הוא מכונה "זינומורף" (Xenomorph), תואר שמעיד על טפילותו, באחד מגלגולי חייו.
כל המרכיבים הללו (למעט השם העברי) התגבשו לכדי מותחן טורד מנוחה ומעורר מחשבה, שקיבל מעמד של יצירת מופת, והתחיל מורשת של צמרורים קלאסטרופוביים והרהורים פילוסופיים. על הברירה הטבעית, כיבוש החלל, אדם וטכנולוגיה, לידה. החיים עצמם, כמו שאומרים. לסקוט היה הרבה עם מה לעבוד בכל הנוגע לתשתית ההגותית של הפרנצ'ייז שהרחיק מעבר לסיפורה האישי של סגן ריפלי (סיגורני וויבר) ומאבקה הבלתי מתפשר להדברת החוצן החומצי וצאצאיו. וכך גם לצאצאיו הרעיוניים של הקולנוען הבריטי המהולל, בהם ג'יימס קמרון, דיוויד פינצ'ר ואחרים שהמשיכו את מורשת "הנוסע השמיני" לאורך תשעה סרטים עד כה. נואה האולי לקח את זה משם אל המסך הקטן עם סדרת הטלוויזיה הראשונה: "הנוסע השמיני: כדור הארץ", שעלתה השבוע בדיסני+, ומתאימה את סיפור הרקע והדמויות לימינו אנו, כלומר שנת 2120 - שנתיים לפני אירועי הסרט הראשון, אבל מי סופר.
כפי שאפשר להסיק משמה של הסדרה, העלילה מתרחשת על פני כוכב הלכת שלנו. התפרצות של החייזר החומצי בכדור הארץ היא הסיוט הגדול ביותר של ריפלי ובני בריתה האנושיים לאורך הסרטים כולם. כמין פולש הוא מהווה סכנה קיומית לאדם, לאנושות כולה - וכפי שלמדנו בעבר להדביר זנומורף בודד הרבה יותר קשה מלהוציא להורג 262 תניני יאור בפצאל. עם זאת, נסיבות החדירה של המפלצת מהחלל לאטמוספירה שלנו היא רק תירוץ עבור האולי, כדי לנתב את הסיפור לעבר ענייני טכנולוגיה, תעשיית ההייטק, בינה מלאכותית, והאפשרות של שיבוטים אנושיים. כך התסריטאי הראשי פוגש את הבורא רידלי סקוט דווקא ב"בלייד ראנר" מ-1982, שהוקדש כל כולו לתהיות על מה זה אומר להיות אנושי בסביבה של ישויות סינתטיות דמויות אדם עם זכרונות, תודעה ורצון משלהם. הסוגיות האלה בוערות גם בשיח התקשורתי הנוכחי ואפשר להניח שהתסריט נכתב בהשראת בשורת ה-AI המעודכנת ואי-הנוחות שכולנו חשים בצלה.
הפרק הראשון נפתח בפירוט של שלושה סוגים של ישויות דמויות בני אנוש שנוצרו מתוך השאיפה לחיי נצח בחסות הטכנולוגיה: סייבורגים - שהם בני אדם משודרגים גופנית; סינתטים - שהם אנדרואידים סינתטים בעלי בינה מלאכותית; והיברידים - שהם בעלי גופים סינתטיים אשר מושתלת בתוכם תודעה של בני אדם בשר ודם. לשעבר. זה סיפורם של ששת הגיבורים ההיברידיים, וונדי ו"הילדים האבודים" בהשראת הסיפור של פיטר פן. כולם ילדים שסבלו ממחלות סופניות ותרמו את תודעתם למדע, כלומר למיליארדר הצעיר בוי קבאליר (סמואל בלנקין), שמשלב גאונות ואמביציה מהזן של אילון מאסק וטירוף של קליגולה. השאפתנות ותאוות הכוח של ילד הפלא לשליטה בעולם שמנוהל על ידי תאגידים רבי עוצמה, במקום ממשלות.
בוי קבאליר, המייסד של חברת פרודיג'י, פיתח את הטכנולוגיה הייחודית של ההיברדים המאפשרת את הטמעת הזיכרונות של בני אנוש בתוך גופים חדשים בעלי כוחות פיזיים עילאיים. וונדי (סידני צ'נדלר) באה לעולם כאבטיפוס המוצלח במרכז המחקר והפיתוח של החברה על אי מבודד בלב ים, ובעקבותיה מגיעים סלייטלי, טוטלס, סמי, קרלי וניבס. כולם ילדים מבולבלים בגוף סינתטי של אדם בוגר, משודרג. פריצת הדרך המשמעותית הזו מציבה את פרודיג'י ביתרון במאבק האדירים מול התאגיד הוותיק וויילנד-יוטאני, ששלט בזירה העסקית לאורך שנים. כמובן שזה לא משביע את הרעב של היזם הצעיר לכוח. הוא חומד גם את תחומי ההתמחות האחרים של יריביו, העוסקים בחקר החלל וחיים חוצניים לצורך פיתוח נשק ביולוגי בלתי קונבנציונלי. שילוב של תעשיית המלחמה ותאוות בצע הוא הבעיה הכי גדולה של האנושות כקפיטליזם החזירי שלנו בהווה, או הקפיטליזם החייזרי בעתיד.
4 צפייה בגלריה
מפחידה לעיתים אבל לרוב ילדותית. מתוך "הנוסע השמיני: כדור הארץ"
(צילום: באדיבות דיסני+)
זהו העולם שבו מתרחשת העלילה על פני כדור הארץ, אבל המפץ הגדול שלה מתחולל בגלקסיה רחוקה-רחוקה, בתקרית מזוויעה על גבי חללית מחקר היילנד-יוטאני שנושאת דגימות של צורות חיים חוצניות: קרצייה מוצצת דם, טפיל דמוי תמנון בעל אינטליגנציה מרשימה, וכמובן גם ביצים של הזינמורף, שבתום גלגול חיים מואץ אחראי בגרסתו הבוגרת והקטלנית לטבח המדמם של הצוות כולו למעט אחד - מורו הסייבורג (באבו סיסיי), שלנגד עיניו עומדת מטרה אחת: להוביל את הנכסים הללו חזרה לבוסים בוויילנד-יוטאני. לרוע מזלו, החללית מתרסקת בבנגקוק, שנמצאת בשליטת פרודיג'י, והיצורים החוצנים מובלים למעבדות של החברה על האי הבודד. תרשו לי להניח שרובכם צפיתם בסרטי "פארק היורה", נכון? אם כן, אתם יכולים לתאר לכם מה עומד להתחולל על פיסת גן העדן המבודדת הזו. תקלות תמיד קורות ודברים יוצאים לשליטה. הפעם עם חייזרים במקום דינוזאורים.
כמו ב"פארק היורה", גם "הנוסע השמיני: כדור הארץ" מפחידה לעיתים אבל לרוב ילדותית, וגם אם יש בה גם לא מעט סצנות זוועה, היא עדיין בת הכלה עבור בני נוער (אפילו יותר מאשר הוריהם). למעשה הסדרה מותאמת להם וכך גם הגיבורה הצעירה, רעננה, בעלת כוחות העל. וונדי קוטלת החייזרים מהדהדת את באפי ציידת הערפדים יותר מאשר את ריפלי המותשת פיזית ומנטלית והחרדה לקיומה, ולהישרדות האנושות. היא מונעת מתוך חדוות חיים, ביטחון עצמי, וגם אהבה לאחיה הרמיט (אלכס לות'ר), חובש קרבי שנדהם לגלות שהיא קמה לתחייה כאישה בוגרת (מהונדסת). הוא חושש - ובצדק - לייעודה כמכונת הרג בשירות בוי קבאליר ויד ימינו קירש (בגילומו של טימותי אלפנט) - המדריך הסינתטי של ההיברידים הצעירים, אשר נראה כמו מחווה לרוטגר האוור מ"בלייד ראנר", יותר מאשר לדמויות הסינתטים שגילמו איאן הולם, לאנס הנדריקסון ומייקל פסבנדר בסרטים.
האולי שלא הרשים כבמאי למסך הגדול עם סרטו "לוסי והשמים" (בכיכובה של נטלי פורטמן, כאסטרונאטית במשבר זהות, שונה לחלוטין מסגן ריפלי), דווקא זכור לטובה מעבודתו כתסריטאי ראשי של הסדרה המבריקה "פארגו", שנשענה על סיפור הרקע של המקור הקולנועי של האחים כהן. הגלגול הטלווזיוני של "הנוסע השמיני" שהופקד בידיו פחות מוצלח, נשכני ומשונן. בסיסי יותר מחומצי. הוא מרוכך ושמאלצי יותר, כמתבקש במקרה של דיסני+. באופן אישי, "הנוסע השמיני" שפיתה אותי כילד ואתגר אותי כבוגר, קיבל בגרסת המסך הקטן תפנית רגרסיבית שפיתתה אותי כצופה בוגר ושאבה אותי לאקשן, הרפתקאות ועליצות נערית מהסוג של "אי.טי", שדווקא הוא הפחיד אותי כילד, למרות שבסך הכול רצה הביתה. הרחק מכדור הארץ שלנו.
"הנוסע השמיני: כדור הארץ" שואב השראה מפיטר פן, וגם מהרפתקאות האקשן של האייטיז ("הגוניז" למשל) וכן מלהיטי גיבורי על של היום. הזנומורף המזוויע הוא רק תירוץ לכיוון שהסדרה לוקחת מן האנושי הטבעי לטכנולוגי. זה לא שהסדרה היא טפיל על גוף העבודה של רידלי סקוט, אבל מדובר בתפנית אבולוציונית לא טבעית של הפרנצ'ייז שפונה לבידור קליל ועדכני שניזון מההייפ טכנולוגיה, AI, וכל הנושאים "המגניבים" שעל הפרק, הרבה יותר מאשר ההרהרור המורכב והאפל של הסרטים שניזונו מבשר אדם ומהות קיומו כבעל חיים שכלתני. כמעט לא שמנו לב, אנחנו עדיין בני אנוש. רובנו. לא סייבורגים, סינתטים או היברידים, והשאלות הקיומיות עדיין פה. בחיים שלנו. חלקנו מעדיפים להדחיק אותן, תוך כדי התבוננות במסך. בניגוד לסרטי "הנוסע השמיני" המטלטלים, הסדרה הזו לא מפריעה לנו בזה.
