אלפים יצאו אמש (רביעי) מהיכל התרבות בתל אביב עם חיוך רחב על הפנים, אחרי מופע המחווה המפואר לחוה אלברשטיין - "כמו צמח בר", שפתח את פסטיבל תל אביב החדש. זה היה ערב שאפתני וארוך שנמשך לאורך כשלוש שעות, מופע מעונב שמשך בעיקר קהל בוגר, בהתאם למקום שבו הוא התקיים ולכוכבת של הערב, עם לא מעט רגעי שיא אמיצים של חסד מרפא.
במופע העמוס השתתפו זמרות רבות - כשנדמה שלכל אחת יש את הטיקט שלה; רונה קינן כיורשת הטבעית של אלברשטיין, כבר מתחילת דרכה; נטע ברזילי היא ה"ווירדו" שמתמחה בתעלולים ווקאליים; שי המבר, כהתגלמות הצעירה של ערכי ארץ ישראל היפה, שבה החיטה תמיד צומחת שוב; סי היימן כנערת הרוקנ'רול הנצחית שהערב מחבר אותה בחזרה לאביה, נחצ'ה (נחום) היימן, שהלך לעולמו, ומירי מסיקה עם הטוויסט המזרחי.
מי שהובילה את המוזיקאים על הבמה, בעוד הזמרות התחלפו ביניהן, זו מאיה בלזיצמן, שאיתה אלברשטיין עובדת בשנתיים האחרונות. בלזיצמן עשתה עבודה מצוינת - מקורית, עוצמתית וללא פשרות, כשהובילה חזון אמנותי יפהפה. "אני מרגישה שיש דור המשך", אישרה אלברשטיין בהתרגשות.
5 צפייה בגלריה
איי-ליסטיות אחת אחת. נטע ברזילי, אפרת גוש ומירי מסיקה. מתוך המופע "כמו צמח בר" בהיכל התרבות
(צילום: אריאל עפרון)
לצידן הופיעו גם אסתר רדא, נינט, דנה ברגר, עלמה זק, אפרת גוש, דורון טלמון, ואלרי חמאתי ונופר סלמאן. אבל בתוך הרשימה המכובדת של האיי-ליסטיות, התחבא הרכב שגנב את ההצגה - מקהלת בת-קול שהתגלתה כשיחוק הגדול של הערב. המקהלה הצעירה, שמורכבת מזמרות תל-אביביות עם יכולות וטכניקות מרשימות, הפנטו את האולם בביצוע אמיץ, מצמרר, אופראי ושאפתני ל"חד גדיא", השיר האנטי-מלחמתי של אלברשטיין שנאסר לשידור בזמן אמת, בשנת 1989.
השיר, שנכלל באלבום המצליח "לונדון", עיצב רבות מהנוכחות על הבמה. קינן למשל, סיפרה לקהל כיצד הביצוע של "חד גדיא" בשישי בערב במדורת השבט של מני פאר שינה עבורה הכול. "זה היה אירוע מכונן שהאיר לי את הדרך", סיפרה.
לבצע את הפיוט היהודי הידוע, שבו אלברשטיין לוקחת אחריות על חלקנו בלופ הגיהנום שבו נמצאת ישראל, זו משימה מורכבת במיוחד. בתקופת האינתיפאדה הראשונה, שאלה אלברשטיין - "עד מתי יימשך מעגל האימה? [...] מתי ייגמר הטירוף הזה?", כשתיארה מצב של אובדן זהות שקורה בעקבות הטראומה המתמשכת. כשילדות שרות את המילים האלה - "הייתי פעם כבש וגדי שלו, היום אני זמר וזאב טורף, הייתי כבר יוני והייתי צבי, היום איני יודעת מי אני" - הן מקבלות משמעות מצמררת.
5 צפייה בגלריה
גנבו את ההצגה. מקהלת בת-קול. מתוך המופע "כמו צמח בר" בהיכל התרבות
(צילום: אריאל עפרון)
בדרך כלל, בחירה בזמרים צעירים לביצוע שירים של מבוגרים היא מניפולציה קיטשית, אבל במקרה הזה, הסולניות שהובילו את השיר היו כל כך נפלאות ומדויקות, שהחוויה הייתה מסעירה. העיבוד היה עוצמתי, ולרגעים היה נדמה שהקולות מגיעים מעולם אחר. זה היה רגע של מחווה אמיתית שמתעלה על חנפנות ריקה. רגע שמוכיח שיש דור חדש שמוכן לשאול את השאלות הקשות שאלברשטיין שאלה - וממשיכה לשאול -ביצירתה גם היום.
הערב שם לעצמו למשימה להקיף את כל ההיבטים והחלקים השונים ביצירתה, וזו משימה לא קלה בכלל, בטח כשנזכרים בקטלוג ההקלטות המאסיבי שלה - עם למעלה מ-60 אלבומים ומגוון בלתי-נתפס. סי היימן הרימה את הקהל כפרפורמרית מנוסה, קולה רעד כשהציגה את "כמו צמח בר" בלב מלא געגועים לאביה; רונה קינן, הנכס הלאומי שלנו, הייתה מוארת כולה בביצוע ל"שחמט", שיר שאותו היא מבצעת באהבה רבה לאלברשטיין כבר 20 שנה, ואסתר רדא הביאה גרוב הכרחי ל"אתה פלא" שביצעה יחד עם נטע ברזילי, וכל רגע שלה על הבמה היה תענוג מוחלט.
גם מירי מסיקה הקסימה את הקהל בבדיחה על הפצ"רית, והביאה את יכולות הקברט שלה בביצוע משותף עם אפרת גוש ועם ברזילי ל"נשים רוקדות". הביצוע המשולש שלהן היה מלא בהומור ואלגנטיות דקדנטית. גוש תמיד מצליחה להעלות את הרף, והביצוע שלה ל"בגלל הלילה" היה לרגע בלתי-נשכח.
5 צפייה בגלריה
ההחמצה על עזיבתה המוקדמת הורגשה באוויר. נינט. מתוך המופע "כמו צמח בר" בהיכל התרבות
(צילום: אריאל עפרון)
אבל היו גם רגעים שהרגישו מנותקים, כמו הביצוע של ואלרי חמתי ל"שיר משמר (שמרי נפשך)". על אף המילים הנפלאות של אלתרמן, הביצוע שלה הרגיש כמו קאבר שלקוח מתוכנית ריאליטי נוסח "כוכב נולד", שבה המתמודדת נאלצת להגיש שיר שאין לו ערך רגשי או סנטימנטלי עבורה. כך גם בביצועים של דורון טלמון ונופר סלמאן. על אף כישרונן המוכח של צמד היוצרות, השירים שנבחרו עבורן לא האירו אותן באור מחמיא מספיק, ולא הביאו את הכישורים שלהן לשיא. גם עלמה זק, שנבחרה לשיר את "לונדון", לא סיפקה פרשנות חדשה, ותחושת החמצה הורגשה כשנינט ירדה מהבמה אחרי ביצוע יחיד - הפרשנות שלה לשיר הראשון במופע, "רקמה אנושית אחת".
אפשר להניח שהצעירים, שנעדרו מההופעה הזו, ימלאו את ההופעות האחרות בפסטיבל, באוצרותו של שלומי שבן ובתמיכת עיריית תל אביב יפו, שנמשך לאורך כל סוף השבוע בלוקיישנים נוספים בעיר.
זה היה אירוע מושקע, אך גם ארוך מדי, שלעיתים התקשה לשמור על חוט מקשר בין הז'אנרים הרבים. בפעם הבאה, אפשר לוותר על הפילרים, להישאר עם הקילרים, וליצור מופע מהודק יותר. כך גם לגבי ריבוי קטעי הקישור בהגשתה של רננה רז, שפגעו ברגעים ברצף המוזיקלי.
ובכל זאת, זה ערב חשוב - אנחנו זקוקים ליותר אירועים שמצדיעים לנשים הייחודיות ששינו את המוזיקה הישראלית ומתהדרים בליינאפ כל-נשי. הקהל, שרובו כבר מכיר את הקטלוג הזה בעל פה, לא הצליח לעצור את עצמו ושר בקול גדול את השירים האהובים.
אם יש רגע אחד שיסכם את הערב הזה - הוא זה שבו אלברשטיין הצטרפה לבמה לביצוע הקבוצתי של השיר האחרון במופע, "לו יהי", וזכתה לחיבוק חם וחזק - גם מהקהל בהיכל התרבות, וגם על ידי הדור החדש של היוצרות שליוו אותה. הבחירה להצדיע לאחת האמניות החשובות בארץ בחייה יצרה לא מעט רגעים של אושר מזוקק, כאלה שמזכירים למה היא כאן כבר יותר משישה עשורים, ולמה עדיין אין אף אחת כמוה.
