"לא האמנתי למקור שהתקשר אליי פעמיים וסיפר לי שאורי סביר מנהל בסקנדינביה שיחות עם נציגיו של ערפאת על הסכם בין ישראל לבין הפלסטינים", נזכר שמעון שיפר בימים שלפני חשיפת הסכם אוסלו שהתגבש בסתר. "בסופו של דבר, ימים אחדים אחרי שהסכם המסגרת בין ישראל לאש"ף נחתם בנורבגיה, ושמעון פרס היה נוכח שם, קיבלתי אישור לידיעה. פרסמתי אותה עם טעות אחת: במקום 'באזור אוסלו', כתבתי שזה היה בשבדיה".
האזינו לפרק המלא:
העיתונאים של המדינה
שמעון שיפר
39:58
שיפר היה אז הכתב המדיני של "ידיעות אחרונות" ובהמשך גם פרסם את הסכם אוסלו במלואו, על פני תשעה עמודים בעיתון. "כך קראו לראשונה בעולם את נוסח ההסכם אחרי שמשה ורדי, העורך דאז, החליט לפרסם את כולו".
זהו רק אחד הסיפורים ההיסטוריים שמשתף שיפר בפרק החדש במסגרת סדרת הפודקאסטים "העיתונאים של המדינה". בהסכת המתפרסם לרגל 85 שנה ל"ידיעות אחרונות", חוזר שיפר אל הנקודות המרכזיות בקריירה הארוכה שלו - ואל יותר מ-30 שנה ב"ידיעות אחרונות". הריאיון המלא זמין להאזנה ולצפייה.
העיתונאים של המדינה – שמעון שיפר
הכתבה הראשונה שלך ב"ידיעות" הייתה על ביקור שערכת בכפר הולדתך בהונגריה ב-1984, תחת הכותרת "אנחנו מאותו הכפר".
"תמיד רציתי לחזור אל הארץ שעזבתי כילד בן 10, ועכשיו התממש החלום. בכפר הולדתי, 220 קילומטר צפונית לבודפשט, נשאר כמעט הכל כמו שהיה, רק שאת מקום היהודים תפסו צוענים. חבריי מילדות גדלו והיו לאנשים, בחצר עומד עדיין עץ האגוז, ובבית הקברות לוח זיכרון שבור ועליו הכתובת בעברית, לזיכרון בני קהילתנו שהושמדו על ידי הצורר. וזה עדיין מרגש אותי, ומאז ביקרתי שם בכפר פעמיים ובשנה שעברה הייתי שם עם נכדיי לביקור שורשים.
"אבי המנוח, מרדכי שיפר, היה היחיד שחזר ממחנות העבודה - ואמי המנוחה, שרה שרלוטה שיפר, חזרה מאושוויץ. אנחנו היינו משפחה יהודית יחידה בכפר".
ואז עליתם לארץ, למדת עברית, והחלטת להיות עיתונאי.
"אחרי שעלינו ב-57', בכיתה ח', המחנכת שלי טובה אילן זכרונה לברכה, הודיעה לכיתה שהיא ממנה את שמעון שיפר להיות עורך עיתון בית הספר, ואני זוכר לה את זה מאוד מאוד לטובה. בשירות הצבאי שלי שירתתי בין היתר ביחידת המודיעין של הצנזורה הצבאית ושם המשכתי להיות חשוף לענייני תקשורת.
"אחרי מלחמת יום הכיפורים הגעתי לתחנה הראשונה הרשמית שלי, 'קול ישראל'. אחרי שעברתי הכשרה, הכנתי את הכתבה הראשונה שלי על מחירי המצות בירושלים, וכמובן הודעתי לכל מכריי וידידיי, כולל למשפחתי, שאני עומד לשדר כתבה. אבל אז העורכת הודיעה לי שהכתבה לא תשודר.
"מאז עבדתי ב'קול ישראל' ושידרתי הרבה, בין היתר את הלווייתו של נשיא מצרים אנוואר סאדאת. ב-1984 פרסמתי את ספרי הראשון על מלחמת לבנון הראשונה, 'כדור שלג'. ארבעה פרקים מהספר התפרסמו ב'ידיעות אחרונות' בסופי השבוע".
הצטרפת רשמית לעיתון כשאנחנו בממשלת אחדות שמיר-פרס. איך התנהלה אז התקשורת, מה היו היחסים בין צמרת השלטון לכתבים המדיניים?
"מה שאפיין את היחסים האלה, בין פרס לשמיר, היה תיעוב הדדי וזה הקל מאוד על העיתונאים וגם עליי ככתב מדיני כשהצטרפתי ל'ידיעות אחרונות'. וכך פרסמתי הרבה ידיעות בלעדיות שקיבלתי מכל הצדדים. הדבר העצוב שאני זוכר הוא שכאשר יצחק שמיר הגיע ללשכת ראש הממשלה בממשלת האחדות הראשונה, ופרס עבר להיות שר חוץ, הוא ועוזריו גילו שפרס ואנשיו מחקו את כל מה שהיה במחשבים של משרד ראש הממשלה. לקח לטכנאים זמן רב לשחזר את מה שהיה שם. הדבר הנוסף שהייתי עד לו וסיפרתי עליו הרבה, בעיתון ובספרים שפרסמתי, זה שכמעט כל מה שיצחק שמיר ניסה לעשות, אנשיו של שמעון פרס הדליפו לגורמים אמריקאים ולגורמים מצריים".
אחרי שהוקמה ממשלת רבין ב-92', ואחרי חשיפת הסכמי אוסלו, סיקר שיפר את טקס החתימה על הסכמי אוסלו בוושינגטון ב-93', אבל נעלם משם בסתר.
"לפנות בוקר קיבלתי שם בוושינגטון טלפון ממקור שאמר לי 'סע לקזבלנקה, משום שמיד אחרי החתימה על ההסכם, במדשאות הבית הלבן, המשלחת הישראלית טסה לרבאט להיפגש עם מלך מרוקו חסן, כדי להציג בפניו את ההסכם'. ואני אמרתי: 'איך אני עושה את זה?'. בשמונה בבוקר ניגשתי לאוטובוס של העיתונאים שעמדו להיות מוסעים לבית הלבן, ואחרי שהם ראו אותי, אמרתי: 'אני חייב לרדת משום ששכחתי את הדרכון שלי בחדר', ומיד טסתי לקזבלנקה. וכך המתנתי בארמונו של המלך חסן, בפתח הארמון, למשלחת הישראלית. לעיתונאים נאמר רק בטיסה עצמה שהם בדרך למרוקו ולא לישראל. וזאת הייתה עוד כותרת ראשית של 'ידיעות אחרונות'".
זאת הייתה תקופה של פריחה מדינית, כמעט אופוריה, אבל מצאנו ריאיון שערכתם, נחום ברנע ואתה, עם יצחק רבין, שם אתם שואלים אותו אם הוא שותף לדאגה שינסו לפגוע בו פיזית. התשובה שלו הייתה: "בקרב אלפים, עשרות אלפים בשולי הימין, יש קיצוניות שיכולה להוליך אנשים פחות מתוחכמים למעשה רצח".
"זאת הייתה תקופה איומה, קשה לעיכול, משום שחשבנו שאנחנו עומדים בסיפה של תקופה חדשה, של הסדר שלום, ולמעשה חווינו בדיוק את ההפך. רצח, מחבלים מתאבדים. באותה תקופה כבר היינו שותפים לכתיבה, נחום ברנע ואני, ולמעשה 25 שנה כתבנו יחד. וגם נסענו לאירועים ברחבי העולם. והנה אנחנו מוצאים את עצמנו מסקרים תקופה שבה עמיתי וידידי היקר, נחום ברנע, איבד את בנו, יוני, בפיגוע בקו 18 בירושלים.
"עקבנו אחרי ראשות הממשלה של יצחק רבין וישבנו לידו לראיונות והוא אף פעם לא סירב, זה אחד הדברים שחשוב שנדגיש כשאנחנו מדברים על ראשי ממשלה. רבין ראה בתפקיד שהוא נושא בו כראש ממשלה חובה, גם אם זה לא היה נעים, גם אם הוא כעס על עיתונאים, גם אם הוא כעס עלינו. אבל הוא ראה בכך חובה. ואנחנו ראינו מה שמתרחש סביבו. האיומים על חייו, התמונות האיומות של ההפגנות נגדו. ובאמת בדאגה שאלנו אותו אם הוא לא חושש לחייו. בהרבה שיחות הוא נהג לומר לי שהוא לא מוכן לעשות שום דבר למען עצמו שאזרח ישראלי לא יכול לעשות, וכך היה כשהוא סירב ללבוש אפוד מגן.
"הוא גם פיתח תיעוב איום ונורא כלפי המפגינים וגם כלפי בנימין נתניהו, שהוא סירב לפגוש אותו. הוא אמר שנתניהו 'ינצל את הפגישה להמשך ההתלהמות נגדי'".
הזכרת כאן את העבודה המשותפת עם נחום ברנע. מאוד נדיר שבין שני עיתונאים בכירים, כתבים שעובדים יחד באותה מערכת, אין תחרות, אלא שותפות.
"השותפות הזאת נולדה במקרה. ב-1991 אחרי המבצע הראשון להבאתם של היהודים מאתיופיה, נתבקשנו בנפרד על ידי העורכים שלנו להכין כתבה, והתברר שאנחנו בעצם עומדים ללכת אל אותם מקורות. אז אמרנו 'נלך ביחד', וזו הייתה הכתבה הראשונה שהכנו על המבצע שהביא להבאתם של היהודים מאתיופיה. אמרנו לעורך, למשה ורדי המנוח, 'מעכשיו אנחנו נכתוב יחד על מבצעים ועל אירועים גדולים ושתזכור דבר אחד, לא תוכל להפריד בינינו'. וכך זה היה במשך רבע מאה. אנחנו חתומים על מבצעים עיתונאיים.
"הכתבות שלנו בנויות על ויכוח הדדי, עד שהגענו להסכמה. למדתי הרבה מאוד מעמיתי, נחום ברנע, שהוא לדעתי הכותב הטוב ביותר שנתקלתי בו בחיי המקצועיים. אחרי כל כתבה היינו יושבים שעות של ויכוח בינינו עד שהיינו ניגשים למקלדת, ומי שהיה על המקלדת היה נחום. ואני הייתי יותר על הצד של הבאת המידע העמוק ביותר, והסתדרנו. למרבה האירוניה, גם בעיתונים אחרים ניסו לעשות את השותפויות האלה, אבל בדרך כלל בגלל האגו, הם הספיקו לשתי כתבות. במקרה שלנו זה הספיק לרבע מאה".
סיקרת ראשי ממשלה רבים. איך היית מאפיין אותם ככתב, כפרשן מדיני?
"מנחם בגין היה הראשון שסיקרתי, אדם צנוע ביותר. ראש ממשלה אחר שנדהמתי מהצניעות שלו היה יצחק שמיר. ישבתי פעם בארוחת ערב לכבוד שר החוץ ההונגרי והתנאי להשתתפות בארוחה היה שכולנו דיברנו הונגרית. אז ישב לידי עמוס מנור, שהיה המפעיל הראשון של יצחק שמיר במוסד, שם שמיר הקים את יחידת החיסול הראשונה של המוסד בפריז. שאלתי את עמוס מנור: 'מה דעתך על יצחק שמיר?', והוא אמר: 'שמיר הוא אדם בלי אגו פרטי, האגו שלו הוא אך ורק מדינת ישראל'.
"ראש הממשלה שהיה לי את הקשר הקרוב ביותר אתו היה אריאל שרון. קיימנו הרבה ראיונות, הרבה שיחות רקע, ואז הגיע בנימין נתניהו. את נתניהו פגשתי לראשונה כשהייתי שליח רשות השידור בארצות הברית. הדבר היחיד שעניין אותו לקראת חזרתו לארץ היה התקשורת. 'איך אגיע לתקשורת, איך הם יסקרו אותי?'. הוא ביקש להשתלט על התקשורת, הוא ידע שמקומו בהיסטוריה, לא רק הישראלית, ייקבע על ידי התקשורת".
אחד מהישגיך העיתונאיים הוא הריאיון הבלעדי עם ג'ונתן פולארד, בכלאו.
"ב-2004, בעזרת רעייתו השנייה, אסתר, הצלחתי להגיע לבית הכלא שבו הוא ישב, לשיחה באישור רשויות הביטחון האמריקאיות, וישבתי אתו בבית הכלא שלוש שעות. זה היה ריאיון קשה ביותר, משום שהיו לו המון טענות כלפי מפעיליו, כלפי ממשלות ישראל. אולי הרגע שאני לא אשכח זה כשהריאיון הסתיים, ועמדתי לצאת. הוא לחש לי בעברית: 'תוציא אותי מפה'. בהמשך הכנתי תחקיר ארוך ל'ידיעות אחרונות' שהתבסס על שיחות עם כל אלה שהעסיקו אותו, והתברר לי שהוא מסר ידיעות לא רק לצד הישראלי, אלא לעוד מדינות".
יצא לך לפגוש אותו מאז שהגיע לארץ?
"לא, ולהערכתי הוא גם לא היה פוגש אותי, משום שהוא כבר שבוי לחלוטין בידי הימין הישראלי".
כשאתה התחלת בעיתונות העבודה בוצעה עם עט ופנקס ופגישות אישיות או מקסימום שיחות טלפון או פגישות סודיות בבית קפה אפל. היום אנחנו מסתמכים על ווטסאפ ואימייל. זה רק עניין טכני או שהעיתונות כבר לא אותה עיתונות?
"אולי זה יישמע מבוגר, אבל אני חושב שהעיתונות האמיתית היא עיתונות הרגליים. זה מקצוע שבו אתה חייב להגיע למקום שבו האירועים מתרחשים. אתה חייב להגיע למקורות. אני לא מאמין בעיתונות הווטסאפ. כשאתה מקבל הודעה בוואטסאפ זאת רק ההתחלה של הידיעה. אני חושב שעיתונות אמיתית צריכה לחקור, צריכה לדעת וצריכה להיות משכילה".
יש סיפורים שאתה מצטער שלא השגת או שאתה עדיין שואף להגיע אליהם.
"אני מצטער שלא פרסמתי פרטים בנוגע למצב בריאותו של ראש הממשלה מנחם בגין. הייתי עד שמיעה וגם עד ראייה למצבו הבריאותי הקשה, אבל העורכים ב'קול ישראל' נהגו לומר לי: 'אתה לא רופא, תביא עדות של רופאים'. אני חושב שאם היה אפשר לספר את הסיפור על מצבו הבריאותי, הרבה דברים היו נראים אחרת. ראשי ממשלה צריכים להיות מוכנים לכך שהתקשורת תדע על מצבם הבריאותי. ואני חייב לומר שבמקרה של בנימין נתניהו צריך להוסיף חובה נוספת גם על מצבם הנפשי".
הריאיון המלא זמין להאזנה ולצפייה בפודקאסט "העיתונאים של המדינה".
העיתונאים של המדינה
שמעון שיפר
39:58
