סרטים הם לפעמים גם עניין של חיבורים. הביטוי הכמעט מתנצל "לא התחברתי" נשמע לא פעם בניסיון להגדיר את חוויית הצפייה, מתוך איזושהי עמדה של האשמה עצמית. זה אני לא בסדר, הסרט חלף מעל או ליד ראשי. אי-התחברות מעין זו היא בעלת מימד רגשי ("הדמויות לא עניינו אותי"), אינטלקטואלי ("לא הבנתי מה הסרט רוצה מהחיים שלי"), או אסתטי ("הסרט עמוס מבחינה סגנונית"). תגובה כזו לא באה אלא לומר, שיהיו וישנם מי שייהנו מהסרט, אבל אליי הוא "לא דיבר" – עוד מושג שאנו נוטים להשתמש בו כדי להדגיש את הדיאלוג לכאורה שמתקיים בינינו ובין מה שמתרחש על המסך. כמובן שתגובה אפשרית לאי-התחברות יכולה להיות: "לו היית... (וכאן בא כל מה שאתה לא) – היית מה-זה נהנה".
"יום באמסטרדם" - טריילר
(קרדיט: באדיבות דרומהפקות)
ובכן, לא התחברתי ל"יום באמסטרדם", סרטה החדש של רוני קידר שמאחוריה פילמוגרפיה מרשימה למדי של יצירה קולנועית עצמאית ("ג'ו+בל", "סופעולם", "משפחה", כמו גם סרטים קצרים וסדרת רשת). הוא נראה לי ילדותי, פמיניסטי-בכאילו ועמוס קלישאות. בעיקר הוא מציג בפנינו שתי דמויות נשיות שהדבר האחרון שהיית רוצה – כן, אתה! המבקר! הגבר! – זה לחוות עוד יום באמסטרדם במחיצתן.
הדמות האחת היא זואי (נל בארלו), צעירה בריטית באמסטרדם, עוד רגע בת 18 - אבל זה לא מאפשר לה לרכוש פטריות הזיה בחנות. כשהיא יוצאת מאוכזבת היא נתקלת ברות (נעמה אמית), אישה ישראלית בת 35 וצפונה שהגיעה זה עתה לעיר, ומשכנעת אותה לרכוש עבורה, עבורן, את הפטריות הנחשקות. בהדרגה אנו למדים שאמה של זואי נפטרה וזו הגיעה מהלוויה היישר לאמסטרדם, ושרות הותירה חתן בדרך לחופה, ביטלה בהודעת מייל את החתונה, וגם היא ברחה אחרי שהבינה שהיא עומדת לחיות חיים שבהם אינה חפצה. בקיצור, צעירה עם Mommy Issues ואישה בחיפוש אחר עצמה יוצאות למסע פסיכדלי בעיר הסמים והחטאים. יופי.
למרבה הצער, המסע הזה הוא הכל חוץ מאשר מסע של שחרור וסולידריות נשית. האם באמת לא צפינו בסרטים שבהם שתי זרות מבינות, זו במחיצתה של זו, שהחיים שחיו עד כה לא היו החיים שהן רוצות לחיות? אז כן, הן נוטלות פטריות (עבור רות זו הפעם הראשונה), ותחת השפעתן מתחילות לבצע תרגילי ריקוד משונים בפארק מול גבר משתומם היושב על ספסל. אחר כך ישנם שיר באנימציה וסיפור על כלב. אנחנו אמורים לחבב את שתי הנשים האלה ולגלות שמאחורי ההתנהלות השובבית שלהן מסתתרים כאב ואפילו פחד; אבל סרטים דוגמת "יום באמסטרדם" אמורים גם לגרום לנו לרצות לשהות עוד במחיצתן, גם אחרי שהסרט נגמר. מה לעשות, ששתי הדמויות האלה פשוט לא עוררו אצלי שום רצון כזה. אפילו סצנה שמעניקה לרות הזדמנות להביע את הכאב שלה בפני החבר שאותו נטשה יום לפני החתונה מעוצבת באופן פשטני וילדותי, שלא לומר אפוף רחמים עצמיים. זהו הרגע שבו דמותה כבר נהייתה ממש מעצבנת.
אחד הסרטים שעלו במוחי במהלך הצפייה בסרט הוא "מרגניות", סרטה של ורה חיטילובה הצ'כית משנת 1966. זהו אחד הסרטים המכוננים של הקולנוע הפמיניסטי, והגיבורות שלו, קצת בדומה לאלה של קידר, הן שתי נשים צעירות היוצאות למסע קומי של השתוללות, פריצת גבולות והרס של העולם הפטריארכלי. הקולנוע האוונגרדי של חיטילובה הוא באמת יצירה של שחרור ושל מחשבה מחדש על מקומה של נשיות צעירה בעולם של דיכוי פוליטי. מבחינה זו, התחושה היא ש"יום באמסטרדם" הוא בעיקר יצירה מתפנקת. אין לו שום דבר מעניין להגיד, והדינמיקה בין שתי הדמויות, על אף הסימפטיה שאנו מבקשים לחוש כלפיהן, נדמית כאילו מדובר בשתי מתבגרות שיצאו ליום כיף בקניון. הכאב שלהן אינו אמין ולכן גם הצורך שלהן להשתחרר – ממה בדיוק? – נדמה מלאכותי.
על אף הדברים האלה, יש לי הערכה רבה לנוכחותה של קידר בנוף הקולנוע הישראלי המכונה עצמאי. יש לה קול משלה וחשיבות, ואני גם רוצה להאמין ש"יום באמסטרדם" ימצא את הקהל שיתחבר אליו. בתיק העיתונות של הסרט מצביעה קידר על "אבודים בטוקיו" ו"לפני הזריחה" כסרטים ששימשו לה השראה, אבל אני דווקא חשבתי על "ז'טאם איי לאב יו טרמינל" של דני מנקין מ-2010, שהפגיש בין בחור ישראלי ותיירת אנגליה במה שאפשר היה לקרוא לו "יום בפראג". סרטים כאלה, כמו גם "2 בלילה" של רועי ורנר וירון ברובינסקי, נשענים על היכולת של שתי הדמויות שבמרכזם לסחוף אותנו אל תוך עולמן ולרצות להתלוות אליהן למסע האורבני שלהן. אבל כשאינך מאמין לדמות כי כל מה שהיא אומרת נובע מטקסט שנכפה עליה יותר מאשר ממנה עצמה, כשברור לך שהיא קיימת אך ורק לצרכי הסרט ולא בעולם האמיתי – קשה, ובכן, להתחבר.
3 צפייה בגלריה
אחורי זה הולכות לדוכן של סאקארה בעזריאלי של הולנד? מתוך "יום באמסטרדם"
(צילום: עידו סוסקולוני)
בארלו ואמית (שנצפתה בין היתר ב"קופה ראשית" ו"מי זאת?") עושות את המיטב כדי להנעים עלינו את הזמן וכן לרגש אותנו. אבל כאמור התחושה היא שהן בעיקר מדקלמות טקסטים, מנסות לשווא לחפש את הכאב שמניע את הדמויות שהן מגלמות, ומנסות להיות אותנטיות במקום שבו נכפתה עליהן קלישאה. הסרט הזה, מה לעשות, לא עורר בי חשק לנסוע לאמסטרדם.
