אם הם חושבים שהם לא שיחקו במשחק, איך הם יכולים לדעת את התוצאה? (ל. כהן)
אוגוסט / תחילת אוגוסט זה לא רק תאריך. זה מצב תודעתי. הילדים בבית שלנו. עדיין בחופש, אבל אתה כבר מותש. השמש שורפת אותך גם מבפנים. הופענו בבארבי וקיסריה בשבועיים האחרונים. הבארבי עם מזגנים וקיסריה לא. אולי כי הורדוס לא הספיק. לא טורררנדו ולא אלקטרה השקט. חוץ מזה הים מלא באנשים כשהמדינה כרגיל או במלחמה או בשלב ההדחקה והציפייה הנוראית לחטופיה.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של שלמה ארצי:
תחילת אוגוסט. אתה מנסה להוריד את הטון, אבל אז הווייז מתחיל לצעוק: פקק בנתניה, אל תיכנסו לאזור, או הילד שואל אותך לפתע מה זה חטוף. טוב, הוא קטן. בסוף קלט.
הזמן עף. אתה מזמין חופשה בקפריסין באיזו אשליה של נורמליות, או מסתכל על הבזיליקום בעציץ ושואל את עצמך מה קרה שהוא נובל ככה. הוולט מגיע אליך הביתה. יעקב מהמכולת מביא לך את הלחמניות. אתה לוקח אוויר.
הגעגוע / מכירים את זה שהבן אדם לובש בחושך את המכנסיים הפוך? זה המצב שלנו כרגע. הכל הפוך. אפילו את התחתונים פיקששתי. אישית - מחפש פרטנר לנסיעה קצרה לקפריסין ולו ללילה אחד שבו נוכל פשוט לישון בלי לשאול מה קורה.
"אבל לא נניח לחטופים, כן?" שואל בני (שהצעתי לו) ושתמונות חטופים תלויות על שער ביתו. ואני מספר לו שהכי מרגש אותי שהקהל צועק בהופעות: "עכשיו! עכשיו!" ובחור אחד שקם לפני שבוע בקיסריה על הכיסאות שלף מהכיס בדי נייר עם פנים ושמות של חיילים שנפלו בקרבות והקהל נעמד ומחא כפיים לגיבוריו. זו ג'סטת אוגוסט שמכילה אהבה, זעם וגעגוע, שלוש שפות שאנחנו דוברים במקביל. אפשר רק לחיות את זה ולהיכוות או לסבול בלילות מכאב. טוב, עוד אגיע לזה.
להעיף את השליח / פעם בתנ"ך היו הורגים את השליח. היום כשצריך להזיז מישהו – אז מזיזים. ולא כי הוא רע, אפילו לא כי הוא מסוכן, אלא כי הוא לא מספיק מועיל לרגע הזה. השליח נאמן, אבל לא גמיש. הוא קונסיסטנטי מדי, הוא לא יודע להפוך את עורו מהר כמו דור הטיקטוק הפוליטי. אז… תודה, שלום ולהתראות. ומשפטי הנצח "הכל לטובת העם". והמילואימיניקים חורקים שיניים ונושאים בעול וחיילים נופלים ואמא של חייל בוכה מחרדה. מצב ישראלי בבית שלנו, תחילת אוגוסט.
ספר שופטים / "אתה תשפוט", היינו אומרים לאחד הילדים כששיחקנו כדורגל בכיתה ז'. והוא נהיה שופט במשחקים בין הכיתות כי הוא פשוט לא היה נורא מוכשר לשחק בכדור (או שלא היו לו קשרים בין ילדי האליטות בכיתה) ולעומת זה היה מוכשר בראייה פרספקטיבית. ואכן לימים נהיה שופט במחוזי.
ובאשר להיום? שופטים עליך ישראל. וכשראיתי פעם אחר פעם את אחד השופטים שמופיעים בכל מיני תוכניות שיפוט, הרמתי גבה למול אלה בבג"ץ המושמץ ושופטי "רוקדים עם כוכבים", "המטבח" ו"האח". כולם מביעים דעה נחרצת מול קהל מריע. יש אפקטים נוצצים ומוזיקה ברקע והדמיון ברור, כולם שופטים את כולם. ראיתם את סרט הדוקו הנפלא על השופטת ספיר ברמן? חובה.
תולדות המחק / ירדן (ילד כבן עשר) צייר ומחק, צייר ומחק. כל כך קל למחוק, קשה לצייר.
בוא אספר לך ילד על תולדות המחק, אמרתי. ולפני שהסכים כבר סיפרתי לו שלפני המצאת המחק בני אדם השתמשו בלחם לבן מפורר כדי למחוק סימנים על קלף או נייר. ואז בשנת 1770 – האנגלי אדוארד ניירן זיהה בטעות שחתיכת גומי מוחקת עיפרון. וכך נולד מחק הגומי. בתרבויות עתיקות גם מחקו חטאים. יום כיפור למשל מתאר את מחיקת הפשעים מול האל, הסברתי.
"זהו? סיימת?" שאל הילד חסר הסבלנות כי זה נהיה עמוס לו מדי, כל ההסברים שלי. "רק תגיד, אפשר למחוק עיר, ארץ, ים, אנשים?" שאל.
תוכים מעופפים בשדה / סוף יולי. תוכים, עשרות תוכים ירוקים, מתעופפים בשדה כשאני רוכב. ואני מניף את ידיי לאוויר וחושב שבישראל אוגוסט 2025 שום רגש לא בא לבד. כשאתה אדם - אתה גם תוכי שחוזר על דברי האחרים. ואתה אוהב את המדינה רק אם אתה קורע אותה ליטרלי. ולפעמים כשאתה אוהב אתה גם כועס.
הנה, מגרשים ישראלים מבית קפה באירופה. אמא’לה. לא מניחים לאוניית טיולים לעגון ביוון. אתם מאמינים? זה קורה אפילו ביוון, איפה שהחברים שלי בונים בית כי חשבו בתמימות שלשם זה לא יגיע (זוכרים את ההיסטוריה?). מזל שהנכד שלי מיכו נסע להודו עם תרמיל וחלומות שכבר שכחתי לחלום. תשמור על עצמך, ילד שלי. אני מתגעגע אליך בטירוף. מסביב מחפשים אותנו, אז דבר אוניברסלית כי מי יאהב בעולם אנשים שלובשים את מכנסיהם הפוך?
עשרות תוכים מתעופפים בשדה כשאני רוכב ואני מניף את ידיי לאוויר וחושב שבישראל שום רגש לא בא לבד. כשאתה אדם - אתה גם תוכי שחוזר על דברי האחרים. ולפעמים כשאתה אוהב אתה גם כועס
האושר בא בזעם / אוגוסט. אני נכנס לקפה דודה בנווה שרת קצת לפני שבע בבוקר. תעשו לי קפה? אני שואל. "בטח". אני מכיר להם תודה כי הם הקול הרך, המיטיב למול הקול השולט פה כרגע שאני מגדיר אותו כגעגוע משולב עם אהבה וזעם. האהבה מאופסנת בלב ואילו הזעם יושב בפקק, בטוקבק, בבירוקרטיה. הוא לא צריך סיבה. הזעם על הממשלה, על השכנים, על הדוסים, על החילונים, על המלחמה.
והגעגוע? הגעגוע הוא לעצמנו. לבן, אח אהוב שנהרג (בכפר עזה משיקים ספר תורה לזכר סא"ל תומר גרינברג ז"ל הנפלא).
אולי כל זה קורה כי אנחנו לא באמת יודעים איך לנסח את הכאב שלנו.
"הייתה תקופה כזו שהאושר בא בזעם", כתבתי בשיר "ירח" בימי שהות כוחותינו בלבנון.
המחזמר שאול בדרך / מוצ"ש האחרון. בתוך ים התהילה, העצב, הגעגוע והזעם, אנחנו עושים את הדרך הביתה מהופעה בקיסריה. אני מפזם את שירי המחזמר החדש שלנו "שאול". עבדתי עליו שנים ואני רוצה שיצליח.
"טוב, על מה זה 'שאול'?" שואלת אותי אחת סקרנית.
זוכרת שהיינו מתקשים לספר סרטים? אז ככה זה גם עם מחזמרים. והמסקנה? תבואי לראות. ועדיין, שאול הוא גבר שגנבו לאביו שלושה אופנועים, הלך להחזיר לו אותם, התאהב במישהי, כבש את השלטון בעיר ענייה שאיבדה את המצפן שלה ונהיה מלך העולם עד שנפל בהיבריס. זה מחזמר מלא שירים, אהבה, פאשן, שחיתות, שלטון והמון אנשי עיר (העם) ששרים ורוקדים.
"ואיפה זה מתרחש? אצלנו?" היא שואלת ואני צוחק.
בתוך פאב על-זמני, אני מסביר, דומה לפאבים שלנו.
"אני אבוא", היא מבטיחה.
וכשהשבוע התחלנו בחזרות התחלתי להתרגש. אני כבר לא בן שש, אבל חושש ומאמין.
גדלנו מוגנים / אנחנו המטיפים של הריקנות לפעמים. אבל השבוע בתחילת אוגוסט שמעתי ברדיו שאבא של עמרי מירן החטוף דיבר ונעתקה נשימתי כי שמעתי אצלו את קולה של האמת. גדלנו בתחושה שאנחנו מוגנים, ולפתע אנחנו חשים פחות.
"שמע, יכולתי להיות מלכת יופי לו הייתי יפה", אומרת לי מישהי ואני צוחק.
ולנחמה קבלו משפט: "אולי לא שינינו את ההווה אבל אנחנו משרטטים את העתיד".
שישי בבארבי / שישי בצהריים. היום. בארבי. "אל תעלה עם מכנסיים הפוכים", אומר לי מישהו. ואני עולה לבמה בתחושת תחילת אוגוסט. לפחות יש פה מזגן. חורררנדו בלב.
יהיה הטור הזה לזכר אלון אבוטבול שהלך לעולמו השבוע בים. שחקן עתיר זכויות היה אלון ז"ל, ואיש יקר ואהוב.
פורסם לראשונה: 00:00, 01.08.25
