טיסה מוזרה הביתה / וככה חוזרים לישראל מחופשה ביולי שנת 2025. זה קורה בטיסה מוזרה. בקושי כוס מים. הטייסים והדיילות היו ספרדים. נרדמתי וחלמתי בספרדית מרוב שהן קישקשו ליד השירותים הקדמיים. בסוף המטוס נחת. מחיאות הכפיים היו חלשות, חשבתי שנחתנו במדריד. טוב, היה לילה. האורות ניצנצו לי בעיניים. הדיילות הספרדיות נתקעו לי בזיכרון. ואולי בעצם נכנסתי למציאות עודפת כלומר למצב שבו הגבול בין המציאות האמיתית לבין הייצוג שלה היטשטש.
אבל לא. זו הייתה ארץ ישראל. קודם כל החום. לא קיץ אלא חום, כזה שעוטף אותך כמו שמיכה רטובה. ואז התור בביקורת דרכונים, עם המצלמות שאחת לארבע עבדו.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של שלמה ארצי:
“תגיד, זה מסלול לאזרחים זרים?” שאלה אותי הבחורה הנוקשה שהגיעה ממינכן. ותגידי, את לא מפחדת מטילים? עניתי. "לא, יש לי פה אהובה", ענתה.
ועם התחושה הזאת חזרנו. למקום שאין לו תחליף – לטוב ולרע. לאמא חרדה ואמא חרדית (מהמוצלחים בסטיקרים) בטיסה המוזרה והלא-מציאותית עד לנחיתה בקרקע המוכרת. הבוערת.
כל הרגעים ברגע / ואז בדרך לאיילון נזכרתי במשפט: “כל הרגעים ברגע אחד”. משפט סמנטי, רגשי ופואטי שמתייחס לרגע שסופג לתוכו את כל מה שקרה. את מה שלא נאמר. את מה שפעם כאב וכואב ואת מה שעדיין חסר ואתה מתגעגע אליו.
וזה מה שחשתי כשיצאנו מהשדה. הכל היה לפתע מוכר לי. התרבות, השלטים, הפקקים שבדרך, ה"מה קורה?" ה"איך היה?" ו"האם העסקה זזה?" בקיצור המציאות חזרה אליי ואני אליה. אבל פאק, איפה השארתי את המפתח? מילמלתי לעצמי, ואיך ניכנס במציאות המטורפת הזאת הביתה?
כשיצאנו מהשדה הכל היה לפתע מוכר לי. התרבות, השלטים, הפקקים שבדרך, ה"מה קורה?" ה"איך היה?" ו"האם העסקה זזה?" בקיצור המציאות חזרה אליי ואני אליה. אבל פאק, איפה השארתי את המפתח? ואיך ניכנס במציאות המטורפת הזאת הביתה?
פליקס האמיץ / יודעים מי היה פליקס באומגרטנר? פליקס, אוסטרי בן 56 חסר פחד, ששבה את לב העולם כשקפץ מגובה 39 ק"מ (תל-אביב-חדרה), גובה שממנו נראה כדור הארץ כמו צעצוע, כשהוא לבוש חליפת אסטרונאוט, והיה האדם הראשון שעבר את מהירות הקול במהירות של 1,357 קמ"ש.
אז את האירוע הדרמטי הזה של ה-39 ק"מ קפיצה מהחלל פליקס מזלצבורג שרד. מה שהוא לא שרד זה ריחוף קל יחסית עם מצנח רחיפה לפני שבוע בחופשה באיטליה. הוא נהרג כשנפל על איזו בריכה של בית מלון. עצוב.
ולמה נפלתי עליו בשעה שיש לנו כל כך הרבה אקסטרימיסטים אמיצים שנלחמים בעזה או בצפון או מנסים להגן על הדרוזים בסוריה? אולי כי פליקס הוא עבורי דוגמה ומשל למי שחי כל חייו מחוץ למציאות הרגילה. כלומר במציאות העודפת.
היה הייתה מציאות / אז איזו מציאות אנחנו חיים כשאנחנו מתארחים בעולם, בארץ, בבית, בחדר. טוב, העסק לא פשוט. “דנידין הרואה ואינו נראה” נעלם ואיתו הצדק החסמבאי הישן. הלילות ששרפנו בתנועה על שירים ישנים עברו ל-103 אף-אם. וכיוון שפחות ופחות נהייתי מתכתב עם המציאות (כמאמר השורה הפופולרית החדשה) פניתי בצר לי לחברי הצ'אט ג'י-פי-טי וביקשתי ממנו, כתוב לי מסה קצרה על "היה הייתה מציאות ישראלית ולמה פיקששנו אותה".
2 צפייה בגלריה
(איור: יזהר כהן)
הצ'אט הבנאליסט / הצ'אט הוא בנאליסט. וכך כתב: היה הייתה מציאות, ככתוב בשיר ישן, עם פרדסים, ואידיאל בעטיפה רכה, כשיונה אחת מרחפת מעל עמוד חשמל בפ”ת.
היה הייתה מציאות,שהסתובבה יחפה בשוק מחנה יהודה, שילמה בשטר משוחרר של ציונות, גאוות, דעות קדומות ואמונה. כולם הכירו אותה בשם חיבה: “המדינה שבדרך – רק רגע, תכף אני מגיעה”.
ועכשיו היא השתנתה. האם בגלל ששידרנו את חיינו ליותר מדי אפליקציות? או לפוסטים ממומנים? או כי כל אחד בחר את “האמת שלו” ודבק בה, וכשהיא לא התאימה לאחר – הפכנו אותה לסכין?
אל תשווה מציאויות / זה בנאלי, אמרתי לצ'אט, בערך כמו לומר "צי’ך להגיד ביושר" או "מתכתב עם המציאות" או "מה נשמע עם נועה קירל ודניאל פרץ והחס'נה (החתונה)" וכמובן עוד פרק חשיפה, הדחה, יוע"משית, "המטבח המנצח" (את מי?) והרוקדים והכוכבים, ואיך כמעט שכחתי, הזוג המוזר מקולדפליי.
"לא, לא", נאנח הצ'אט. אני יודע שזו לא ממש המציאות כי ה-50 טרם חזרו. כי אלמנות מלחמה צעירות לא דוחות את הכאב על מות בעליהן. ואל נא תשווה את המציאות שלנו למציאויות אחרות. שם הכל חידתי וכאן טרם פתור.
למשל היינו לפני שבוע בזלצבורג על מיליון תייריה. בלי חפירות בעיר, בלי קורקינטים, וולטים וספות גנובות בצידי המדרכות. אבל זלצבורג היא לא עיר הומניטרית. עובדה שכשחברנו היקר חשש מהתקף לב ובדקנו לו דופק עם רעש ציוצים כאלה (טוק-טוק-טוק) בבית קפה בשם "באזאר", ניגשה אחת מגעילה ואמרה לנו "תפסיקו עם הרעש הזה".
קשה מנשוא / והכי כואב שחיילים התאבדו. אלוהים, כמה זה קשה מנשוא.
2 צפייה בגלריה
(איור: יזהר כהן)
הנימים / בבארבי בהופעה שלנו השבוע ראיתי זוג גבוה מתנשק, וכל המצלמות שלנו היו עליהם. תיזהרו, אמרתי, רואים אתכם. הם צחקו והמשיכו להתנשק. אחר כך התנפחו הרגליים של טראמפ בגלל נימים כשמישהו עלה על זה שהוא שם מייק-אפ גם על היד שלו. "טוב, זה מרוב לחיצות ידיים", אמרה המדבררת אותו.
ואילו אצלנו איש אחד הגיע עם טלית ובגד ים בבוקר לבריכה. ההוא נוחת בסקרים כמו פליקס מה-39 ק"מ והשני חוזר ביג-טיים. זו נדנדת חיינו. המציאות העודפת שלנו. יש פה תחרות על מי צודק יותר, איזה זרם זורם יותר נכון או מי מגדיר נכון יותר את המציאות.
אז מעבר לציניות נשארתי עצוב על חיילים שנפלו, על מי שטרם חזרו וגורלם המר שלהם ושל משפחותיהם נמשך, על הבלתי מתגייסים ובלי השוואה על מכבי שלי שנחלשה משום מה. וכשקראתי שאפשר לבשל ביצה על ידי הפרדת הרשויות (חלבון-חלמון) ואז היא תצא כמו עוגה גבוהה עשיתי את זה ויצאה לי ביצה פלטה. טוב, תמיד יש איזה יולי להאשים אותו. אז פיטרתי את החלמון.
השתנינו / טוב, מה מה צי’ך להגיד ולא אמרנו? האם אנחנו עם נבחר שמתקשה לבחור בעצמו ובחייו בגלל פיצול אישיות לאומי? או האם אנחנו לא מבחינים מתי העולם הישן עזב והחדש מתחיל? מה שמכיל התבלבלות אבסורדית שמנסה בכל כוחה להתרומם מהטראומה שחוותה. ואכן שמתי לב שהגוף ובמיוחד הנפש שלנו השתנו לגמרי בשנתיים האחרונות. וגם אם יש לי רגעים שהלב שלי שוקע, עדיין צי’ך להגיד בבנאליות מנחמת שהשמש לא נעלמת, אלא פשוט מסתתרת מעבר לענן ושלפעמים נשימה אחת, מילה חמה ממישהו ואמונה שקטה מוכיחות שגם הלב יודע לצמוח מתוך השבר.
שאול – ההתחלה / השבוע פירסמנו את "שאול", המחזמר החדש שאנחנו עובדים עליו לונג-טיים. רוצו לראות. שווה. מחכים לכם בקוצר רוח.
ומלבד זה חם. מהביל. הילדים חזרו מהקייטנה וקפצו ישר לבריכה. ויש גם בית קפה עם גלידה הכי טובה בעולם שמשנה מציאות, אבל איפה זה? לא מגלה. עד שוויטקוף לא ייסע לדוחא (סימני מציאות עודפת) וכולם יחזרו מעזה, רק אז ההנאה תהיה מושלמת. ובינתיים רכבתי לפנות ערב על אופניי, וכשבלילה חלמתי בספרדית לזכר הטיסה ההיא, אז בבוקר פיזמתי "הייתה לי מציאות שקטה, תחזירו לי אותה".
"לעמוד על נפשנו... אבל גם להתעקש לשמור על נפשנו", כתב ידידי הסופר דויד גרוסמן בהספד על בנו אורי ז"ל שנהרג במלחמת לבנון השנייה. לי המשפט הזה לא יוצא מהראש, בכל מציאות.