היידי ואני – מעגל שנסגר / כאב שלושת ההרוגים מהשריון בעזה הגיע גם למקום שאליו נדדנו לכמה ימי הפוגה מהנעשה בארץ. אי-אפשר לברוח מהעצב הנורא הזה. גבוה מעל העננים שוטטה היונה, ואלוהים אמר בפעם הראשונה "יהי אור". ואני שקראתי כילד על היידי בת ההרים – שרצה חופשייה ברוח סביב הבקתה של סבא שלה (שאליו הגיעה לחופשה לפי הספר של יוהנה ספירי), זוכר שכילד דמיינתי את ההרים (האלפים) שאני מביט בהם עכשיו מהחלון במלון כהכי גבוהים בעולם. ועכשיו, שנים אחרי, אני עומד בין אותם רכסים נושמים והרוח קרירה ואני שומע פעמוני פרות ומרחוק רואה אותה. אולי לא באמת, אבל כשהילד הקטן שבי מחייך אני מבין שהסיפורים הכי יפים לפעמים מתגשמים ברגליים של גדולים.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של שלמה ארצי:
חופשה באלפים / ילדים אוסטרים קפצו לי השבוע מול העיניים באתר הנופש שבו שהינו, פניהם היו סמוקות מאושר. טוב, איך לא, בנוף הזה? גם ההליקופטר שחלף מעלינו לא היה סימן לבאות כמו בארץ. פה בטוח לא יורים טילים. ובארץ שבה השארתי את נכדיי ועוד המון ילדי בית ספר (שהיו כבר בעיצומו של החופש הגדול) עדיין מעירים אותך בבוקר עם טיל מתקרב במקום ציוץ ציפורים, וזה מטורף. ואז חשבתי שאפשר לשבת כל החיים בבית המדרש ולא לדעת כלום על אהבה וחמלה. ואפשר להיות ילד שחי תחת חיי מתח ולהבין יותר מאלף דרשנים מה זה להיות בן אדם. ואולי השאלה האמיתית היא לא "מה אתה לומד", אלא מה אתה מוכן להפסיק לדעת – כדי להתחיל להבין את חובותיך. המון קלישאות ממעשה השתמטות מהשירות הצבאי הצטברו בי בין הרי האלפים כמעשה יום-יום.
מקשיב ללאונרד כהן / שמתי באוזניות את לאונרד כהן. אני אוהב את הברנש עם הכובע. פעם הלכתי אחריו כמו בלש בשוק האיכרים בלוס-אנג'לס אבל לא העזתי לגשת אליו. התביישתי. אז הוא שר ואני משוטט בטבע שעשה אחר הצהריים שינוי תהומי ומשמש חזקה עבר לגשם פתאומי (מנפלאות האקלים). השנים במחיצתו הרחוקה של הזמר האהוב לימדו אותי שלפעמים צריך לשיר בלחש כדי שישמעו אותך חזק, שלפעמים דווקא הקול השבור – הוא זה שמרעיד בסוף את הנשמה. אני מנוסה בלשיר, ועדיין לאונרד הוא בעיניי גם נביא וגם מאהב שכתב שירים כדי שנֹאמר לו: "גם אני הרגשתי ככה, כמוך, ולא ידעתי להגיד". האמת שאמרו לי את זה גם לא מעט פעמים, בניסוח "הוצאת לי את המילים מהפה". אני ב-ynet, כמעט ארבעה מיליון נתרמו למתי. בני אדם רחמנים בני רחמנים ונדיבי עמנו - הישראלים.
רעש עם חליפה / זהו לאו, החלפתי אותך במוצרט. טוב, הרי הוא נולד פה לא רחוק, בזלצבורג. נכנס שוב ל-ynet, אין חופשה בלי חופש. העסקה מבשבשת לבוא, המניפולציות וכמובן הנה שוב הוא בא, אוי טראמפ. כמו רעו מבטיח אירוע שלא קורה עדיין ותוך כדי מלמד אותנו שיעור במנהיגות קפריזית ושכוח זה המון רעש עם חליפה. ואני מסתובב בין ההרים האלפיניסטים וחושב על הבריאה, והאם המציאות והפוליטיקה הן הצגות? וכשאתה מביים אותן בלי בושה תראה איך חצי קהל יאמין לך וחצי לא.
מה שלמדנו מהמלחמה האחרונה / באחד החופשים הישנים בחיי (30) למדתי לגלוש בים. בחופש אחר למדתי על תורת הנשיכה כשכלבה בת זונה לעסה לי את היד באי פארוס. אבל פה בחופשה כשאני מהרהר במלחמה הלא-מסתיימת אני מבין שכשאתה חש הכי חזק אתה בעצם הכי פגיע ושלחבק אותך ילדי בממ"ד זה לפעמים יותר חשוב מלהבין את ראשי הצבא.
אז אני שותה את הקפה שלי (הם לא אלופים בקפה או שהתרגלתי לטעם הישראלי המר), אבל אני ממש מבין שוב שקפה בבוקר, מבט, נשיקה, שיר – הם בעצם התשובה הכי חזקה לחיינו. ופה מול האלפים הנודעים אני חושב על ארצי, זו שאנחנו יודעים להיות איתה ביחד כשהכל נופל אבל לא בטוח שאנחנו יודעים להיות ביחד כשהכל עומד. ואז בא לי בזמזום השיר של פול סיימון Loves Me Like a Rock, ושורה של יהודה עמיחי: "אדם יוצא מבית והבית אינו יוצא מן האדם". אמצע אוסטריה ואני בארץ ישראל בציפייה למשהו ולמישהם. אחר כך חותך את האוזן בגילוח. מה קורה? אני ואן גוך?
יהודה עמיחי כתב: "אדם יוצא מבית והבית אינו יוצא מן האדם". אמצע אוסטריה ואני בארץ ישראל בציפייה למשהו ולמישהם. אחר כך חותך את האוזן בגילוח. מה קורה? אני ואן גוך?
בגן שושנה / מראים לי פה בוידיאו את טוני המתוקה שכבר הולכת לגן בתאילנד ואני נזכר אוטומטית בגן שלי בשכונת ביצרון. ואיך אמרה הגננת שושנה בעברית הישנה? "תדעו שמי שלא משתף ילדים במשחקייה לא מקבל שוקו". וכשרבנו אמרה: "זה לא משנה מי התחיל, מה שחשוב זה מי מוכן לבקש סליחה ראשון". כשאחד הילדים בכה בכי תמרורים חינכה אותנו שהשני לפעמים בוכה איתו, גם אם הוא בכלל לא יודע למה, ושיותר קל לבנות מגדל מקוביות מלשמור עליו שלא ייפול. וכך בגיל חמש כבר הבנתי שיש מקום שבו אין ימין ואין שמאל, רק כיסא קטן, צבעים, ולב של ילד שמחפש חבר.
שניהם / אמנון היה וטרינר, אבל בחיים לא טיפל בכלבה שלי ללה. הוא פשוט היה אמנון מחופית ואני חיבבתי אותו מהרגע הראשון שפגשתי בו. איש עם פנים טובות שתמיד צחק אליי, שתקע בדיחה וחצי הסמיק ושנפטר ממחלה ביום שבו אברהם אזולאי יפה התואר ז"ל מיצהר, מפעיל הכלי הכבד, נרצח על ידי מחבלים שניסו לחטוף אותו אחרי שנאבק בהם. נדמה לי ששניהם נקברו כמעט באותו יום. שניהם כמעט מאותו הכפר, בטח מאותה הארץ.
סיפור מלחמה בפארק / לקראת עשר הלילה החל לרדת לאט באוסטריה פינת זלצבורג. חלפו רק כמה ימים מאז עזבנו את הארץ השסועה בטיסת ישראייר עם שי וחגי (הטייסים). ואז נזכרתי בסיפור ששלח לי חבר שחוטא בכתיבה בלי יומרות. "בבקשה תפרסם את זה", ביקש. אז הנה "הפארק במלחמה":
הפארק היה כמעט ריק. רק רחש העלים והרוח בין הענפים הזכירו חיים. הטילים נפלו כבר שבועיים בכל רחבי הארץ, אבל הוא, דניאל, היה צריך רגע של שקט ולכן התיישב על ספסל בגינה. ואז היא הופיעה. אישה צעירה, שיערה השחור קלוע לצמה עבה. ביד אחת אחזה בקפה חם וביד השנייה ברצועה של כלב קטן שדילג לצידה.
"ראיתי אותך מהמרפסת, רוצה קפה?" שאלה, "ותגיד אתה לא מפחד לשבת כאן ככה לבד שמא תבוא אזעקה?"
הוא חייך במבוכה. "לפעמים הפחד פחות מפחיד מהשקט בבית", ענה.
"יש מצב שתכף אכן תהיה התרעה לאזעקה", אמרה, "אז תדע שאני גרה ממש פה, בבניין ליד. יש לנו מקלט פתוח ואם תגיע אזעקה אתה מוזמן לרדת איתי לשם. זה קרוב".
הוא הביט בה, מופתע. "תודה, באמת".
"אני נעמה", אמרה והושיטה יד.
"דניאל", ענה ולחץ את ידה. ואז נשמעה הצפירה.
"יאללה", אמרה נעמה, "בוא איתי!"
בלי להסס רץ אחריה יחד עם הכלב לעבר המקלט. בתוך המקלט הם ישבו קרוב, כמו זרים שנעשו פתאום שותפים לסוד. בפעם הראשונה לאחר זמן רב הוא הרגיש שאולי דווקא בתוך המלחמה הזו, מצא מישהו – מישהי. חברה. חבר.
סדק באור / זהו, הלילה ירד. "בא לכם לנסוע לעיירה הסמוכה לאכול משהו?" שאלו החברים. אז נסענו, רק שכשנכנסנו אליה ראינו אנשים שהיו נראים לנו עוינים. "בואו נחזור", אמרה מישהי בפחד. "אנחנו פצועים ועייפים", אמר מישהו בדרך. לחצתי את האוזניות והמשכתי להקשיב ללאו. "בכל דבר יש סדק, כך נכנס האור", שר מר כהן. "יש אור חדש בעניין החטופים?" שאלה מישהי. נאדה. העצב ירד. אגב, קראתי שחרקים מגיבים לקולות של צמחים. ומה איתנו? מי מגיב ומקשיב לנו? למרות הבוקר עם חזיון התעתועים של "היידי בת ההרים" והפרות באחו היה משהו רטוב בעיניי. הכסף שנאסף למתי הלך וגדל. נשארתי עם השורה על הלב של הילד שמחפש תמיד חבר.