משפחה במלחמה / הבטתי סביבי וראיתי שהמצב ביום גימ"ל בבוקר, אחרי פגישת השניים בוושינגטון, נע בין תקווה להיסוס. אולי עכשיו זה יקרה, עסקה גדולה. ואז הותר לפרסום ועוד חמש הלוויות של בנימין אסולין, מאיר עמר, נועם מסגדיאן, משה פרש ומשה נול, שני המשׁהאים. זכרם לברכה. נהיינו דמעה שתלויה באוויר ומחכה לרדת. בכיתי, בכינו, נקרענו, איזה בוקר.
הפסיכו אמרה לי שכולם קצת נקרעו מהמצב, אין פלא בתור משפחה במלחמה. ניסינו להדביק בעצב הזה טלאים של שפיות על ימים שנקרעו, לתפור מחדש את הסלון, להחליף את הזגוגית שנותצה לאלפי רסיסים בבום על רמת-גן. שמתי לב שחלק נהיו שותקים מרוב אבל כשחלק מערבבים המון מילים. מישהו אמר שהוא נורא רוצה כתרפיה לראות את אואזיס - האיחוד, שזה כמו הכבש - האיחוד. אני התעוררתי כל בוקר בארבע וחצי בלי אזעקה ויצאתי לרכוב בשדות. אחר כך שבתי לנמנם בכורסה אבל בפרינציפ - עם נעליים.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של שלמה ארצי:
נהיה ברור. עם שלם של אוכלים יותר, דואגים יותר, עצובים ואבלים, חסרי סבלנות לסרט, סדרה, הופעה. פתאום נהיינו מתחבקים דרך מסכים, מתפללים למי שאנחנו לא בטוחים אם הוא מקשיב. די. שהם יחזרו, שאנחנו נחזור לעצמנו.
אגב, אחרי הבארבי לפני שבוע הופעתי השבוע לשב”כ. הראש לשעבר לא היה בהופעה, גם לא מחליפו הזמני, גם לא המועמד.
הארוחה / בשישי האחרון עשינו ארוחה גדולה. כל הניצולים מהטילים והאזעקות הביטו סביבם בזגוגית המנותצת בסלון כמו בפסל זיכרון. "בראשון יבוא זגג", אמרתי וכולם חזרו לאכול.
הניר והעוז / מי שהביט סביבו ראה בשנתיים האלה מאז האסון איך צץ לו סימן היכר למשהו שאנחנו לא יודעים בנפש האדם וזו דמותו של הכאב הבלתי נסלח והבלתי נסבל. בנירים נחתה השבוע רקטה מעזה (ראבק, הם עוד יורים), אחר כך הותר לפרסום, ואני חשבתי עד מתי?
ועכשיו קחו את ניר עוז, המקום שהכי נפגע ב-7.10. ניר עוז לא ביקשה רחמים – היא ביקשה שיראו אותה. ואם יש תקווה בסיפור, היא טמונה בזה שגם אחרי הנורא מכל (ובאמת הנורא) אנשים מופלאים, גדולים מהחיים, עוד פתחו את הדלת גם למי שאיחר לבוא. אחרי הביקור חיפשתי את הפירוש לשם הזה, ניר עוז. אז ניר הוא בעצם שדה חרוש, תלם, סמל להתחלה וצמיחה. ואילו העוז נגזר מהשורש עז"ז שמתורגם לכוח וגבורה ("ה' עוז לעמו ייתן"). ניר עוז הוקם ב-1955. יש בו כ-20 אלף דונם, גידולי אספרגוס, לולים, כמובן רפת, מפעל צבעים והנדסה. כשב-7.10 חדרו הרוצחים רבע מאנשי ניר עוז נרצחו באכזריות או נחטפו (100 מ-400). מזעזע, לא נתפס.
הרוך, דווקא עכשיו / דווקא עכשיו - כשכולנו הולכים מכווצים עם שפת גוף של מגויסים תמידיים, דווקא עכשיו הרוך דרוש לנו. אבל איך מתבטא הרוך בימים כאלה? כשאתה שומע את החדשות אבל לא נותן להן לגנוב לך את היכולת להתרגש ממישהו ששר שיר בשקט. כשאתה עוצר באמצע ויכוח פוליטי כי אתה מזהה שמאחורי כל הדעות ניצב מישהו שפשוט פוחד מעצמו או ממך ודעותיך. או כשאתה מושיט יד רכה למישהו שנדחף בסופרמרקט כדי לכסות בְּרוֹךְ את "הזעם הישראלי" (על מי היה ראשון בתור). בואו נזכור שהמגע העדין ביותר הוא לפעמים החזק מכולם. אגב, מאיפה הבאתי את המונולוג הזה, אתם שואלים? מזה שהבטתי כאמור סביבי אבל גיליתי את הרוך הישן שבי.
דווקא עכשיו הרוך דרוש לנו. אבל איך מתבטא הרוך בימים כאלה? כשאתה שומע את החדשות אבל לא נותן להן לגנוב לך את היכולת להתרגש ממישהו ששר שיר בשקט. בואו נזכור שהמגע העדין ביותר הוא לפעמים החזק מכולם
תורת המספרים בעידן הפוליטי / איש לא ממש זוכר את הסגן של בר כוכבא או מי זכה שני באירוויזיון או מי היה שר התיירות בשנת תרפפ"ו. הרבה אנשים שהגיעו לצמרת הפוליטית נשכחו ואינם. חלק הפכו אחרי מותם לזיכרון של גשרים, פארקים, מחנות צבא וכבישים. אפילו אבא שלי קיבל כביש על שמו בדרך לחוף תל ברוך. לו ידע.
אז יש אנשים שנולדו להיות מספרי 1 (הם לא פעם משלמים על זה מחיר כבד) ודווקא מספרי 2 שורדים כי הם מבינים מראש שמספר 2 זו לא קללה - זו עמדה אסטרטגית. מספר 1 פוליטי אידיאלי מתנהג כמו מישהו שיודע לקרוא את ההיסטוריה מהדף הבא שלה. אבל כשהוא מהסס כמו שחקן שמחפש את הטקסט במחזה שהוא כתב מגיח לא פעם מספר 2 ועוקף אותו למרות שהם חברים למדורה. בוב דילן סיפר פעם על זמר אחד שנתקל בו הרבה (ריצ'י הייבנס) ושבא תמיד עם בחורה טובת מראה שהעבירה את הכובע. שמתי לב (העיד בוב) שהוא מצליח בגלל הכובע הזה או בגללה. אני אוהב את הסיפור הזה כי נדמה לי שאולי בוב התכוון למספר 3. עוד פונקציה נטולת גלוטן בחיינו.
70 במתמטיקה / שנים הייתי יושב בכיתה כמו פראייר, משקשק מהמורה למתמטיקה שקראה לי ללוח ופידחה אותי לעיני התלמידים. ולא פעם הייתי מביט סביבי החוצה ומפנטז על אהבה, כדורגל, גיטרה. ופתאום השבוע, כשפגשתי את הבת של הרוקח בבית המרקחת המתוק שלי וניסיתי להגיד לה שהייתי מחליף את גילה (18) בגילי וכשענתה לי: "אתה בטח לא רוצה לעבור עכשיו בגרות במתמטיקה", בשניות חזרתי אחורה. לא לבחינה הדפוקה שלי (קיבלתי 70) אלא דווקא למסיבת הסיום של התיכון. וכך מצאתי עצמי שוב בן 18 חנוט בחליפה, מצטופף בין עשרות תלמידים, מצטלם סלפי אנוש עם מישהי שלא באמת דיברתי איתה כל השנה, ואומר: “אני לא בטוח מה אני מרגיש, אבל זה כנראה חשוב”.
והמסיבה עצמה? / והמסיבה עצמה? וואו. זה היה דמיון מטורף. "יסטרדיי אול מיי טרבלס סימד סו פאר אוויי" של פול מקרטני. "תגיד נשף באנגלית", אמר לי מישהו, ולא זכרתי. מה שכן, בנות הגיעו שעות לפני מאופרות, מסופרות, בנים נראו כאילו הכריחו אותם להרגיש חתנים בחליפות. היו נאומים של המנהל, מישהו הקריא קטע שכתבה סבתא שלו, מישהו עשה קאבר לשיר של היהודים, לפעמים מישהו אחר נכנס לסאונדטרק בלי שהתכוונו. ואז הביישנים רקדו (אני למשל), התלמידים התנשקו עם התלמידות כי “זה חש כמו הרגע האחרון”. וככה נפרדנו מהאליטות בתיכון לקראת האליטות בחיים והכל בידיעה הברורה שכל זה לא יחזור יותר. ולאור המלחמות נחה לה כמו פיל בחדר גם השאלה האכזרית: מי בכלל יחזור מהמחזור?
שני דרורים בירקן / יום גימ"ל בבוקר היה עצוב.
"שמע, אולי נתראה בעוד מיליון שנה", אמרה האישה התשושה שיצאה בעקבותיי מבית המרקחת, "ואז הכל ייפתר". אחר כך סיפרה בהתרגשות שראתה שני דרורים מתנשקים נשיקה צרפתית מול אבטיח אצל הירקן. וכשחברה חולה מאוד ביקשה שאנסח משהו על אהבה אז בשבילה הייתי מוכן הכל וכתבתי לה: אהבה לא דורשת להחזיק בה חזק. היא מבקשת תהיה עדין כאומרת אל תדאג, אני פה.
הכבש ה-17 / שוב נוסע בערב בחרדה בין המכוניות ובני האדם העוקפים אותי, וכשאיני מצליח להסתגל לנסיעה המאיימת אני נראה רועד כמו הכבש ה-17. ואז אני מתגעגע נואשות למסלול אחד בכביש 4 המטולטל (עם החריצים באספלט) בדרך לחיפה עם נהג האוטובוס שהקשיב ברדיו הרועש לשלישיית ערבה בדרך לסבא בקריות. הייתי ילד בן שמונה, הבטתי סביבי וראיתי כל דבר, אבל למזלי לא היה לי אז מספיק דמיון כדי לחוש מרומה על ידי החיים.
פורסם לראשונה: 00:00, 11.07.25
