לחזור לבארבי / ואז, אחרי השבועיים (12 יום), היה לנו לפתע בארבי במוצ"ש. ההופעה הייתה סולד-אאוט המון זמן, אבל לך תדע אם מישהו בכלל ירצה לבוא להופעה כשהמדינה אחרי סטרס כזה, חשבתי. ועוד משהו, איך הם יידעו בכלל שפעם-פעם, לפני פרוץ המלחמה, הם רכשו כרטיסים אופטימיים להופעה הזו? אז פירסמנו שאנחנו חוזרים שוב. התנסחנו בזהירות כי הכאב על שבעת הנופלים בפומ"ה, החבר'ה המהממים מההנדסה הקרבית, עוד לא נרגע (ולעולם לא יירגע). הדמעות עוד לא יבשו ממותם.
מבחינתי לחזור לבארבי אחרי 12 יום הרגיש כמו להיכנס לזירת אגרוף עם גיטרה. ומה שחשתי כזמר לפני הופעה היה קודם כל - אשמה. כלומר איך אני מעז להגיד "ערב טוב תל-אביב" כשרבים איבדו את בתיהם בטילים ואיך שרים כשיש עדיין יקרים במנהרות? ולמול אמא עינב שבוכה או אמא של מתן אנגרסט (שהבן שלי בן תלה את תמונותיו על שער ביתו) או אמא של אלון אהל וכל שאר האהובים והאהובות שלא היה להם ערב טוב הרבה זמן.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של שלמה ארצי:
ואז עלה האור / כמה דקות לפני העלייה לבמה נהייתי שלא כתמיד אחוז התרגשות קלה. אז עמדתי מאחורי הקלעים, שמעתי את רחש האנשים שהתכנסו לקראת שש בערב (שעת ההופעה המוזרה) ולרגע כאילו רציתי לברוח. לא כי אני לא אוהב אותם — אלא כי לא הייתי בטוח שהיה לי מה לתת להם עכשיו.
אבל אז האור עלה ואני עליתי ל"לב שבור לרסיסים" מול הקהל הדחוס במופע העמידה בן שלוש השעות. ואז כשהעיניים שלהם פגשו את שלי קלטתי שהם לא באו לשמוח — אלא לנשום, ושזו לא עוד הופעה במרתף בלונדון, זה מרחב הצלה אישי. לא בשביל הבידור, אלא בשביל לזכור שאנחנו לא לבד. ואז זו כבר לא הייתה רק הופעה. זה נהיה טקס. לאומי, אישי, אנושי, אפילו קדוש קצת.
טעם החילבה / בלילה אחרי ההופעה שיכלתי את רגליי מול סדרת משטרה בריטית חדשה. הירהרתי אם אנחנו שוב מדברים גבוהה-גבוהה בגלל ההצלחה הפנומנלית ולרגע נדמה לי שהשקט הכי מסוכן הוא לא זה שלפני הסערה — אלא זה שאחרי ההצלחה הראשונית, כשאתה מתחיל להאמין שהכל בשליטה ושאנחנו שוב "הכי חזקים". ובאותו רגע בדיוק — אתה מפסיק להקשיב.
בכל מקרה כבר שנתיים שישראל נמצאת במצב חירום רגשי. ואולי חייבים פה גם קורטוב של אופטימיות, כמו טעם החילבה שהכינה לי זוהרה (מהמקלט שאליו נקלעתי בטעות באחת האזעקות) ובעיקר לא להיבהל מהטוב, אבל גם לא להתמכר לו. כלומר להחזיק את הרגע וללחוש בזהירות מרבית: אנחנו פה. לא מושלמים, לא מאוחדים באמת, אבל נושמים, פועלים, לא מוותרים.
וכשהסרט "עוד נחזור לרקוד" זכה באמי שמחתי בשביל יוצריו, ובעיקר בשביל נטליה קסרוטי, אמא של קשת ז"ל מהיישוב סמר בערבה שהברית בינינו החלה אחר היום הנורא ההוא וגם מרחוק כאחות היא לי. והיה עוד משהו חיובי, שני שחקני כדורסל יהודים נכנסו ל-NBA. לא שדני אבדיה נכנס לזון של סכנה על ההגמוניה שלו.
לילה. וטראמפ בדרך למיטה / אני חושב שטראמפ היה יכול להפתיע ואפילו לבוא להופעה בבארבי, הרי הוא נמצא בכל מקום. אבל הוא לא בא. אז בלילה מרוב טראמפיאטיות ניסיתי לדמיין איך הוא שוכב במיטתו בוושינגטון ותוהה אם ההיסטוריה תחייך אליו בסוף ("הם לא ייתנו לי פרס נובל לשלום", קיטר, "כי הם ליברלים"). וכשהכל בידיו הוא מפלרטט עם דימויים של קיסרות (למערכת המשפט הישראלית הציע לוותר על משפט נתניהו) וחשבתי שאולי הוא יבוא בגלל זה להופעה הקרובה בקיסריה. ובעיקר איך הוא מסדר את בלוריתו המג'ונג'נת על הכר כדי שתישאר יציבה בבוקר וגם כמה שמות עוברים לו בראש כמו קלפים ביד (אילון, ביבי, בזוס) ואיך הוא לא טיפוס שמתגעגע אלא ממיין, מתמחה כשהוא חושב את מי שווה להחזיק ואת מי לזרוק. וגם אם הוא כבר מזהה אצל עצמו הזדקנות, עייפות (בן 79), אצלו בלילה כמו ביום — הכל משחק של כוח שמייצר עלילה והוא גיבור העלילה הסדרתית ההיסטורית הזאת בשם, איך לא? "מי הבוס?" כשהתשובה שלו: אני.
היסטוריה של פאק אחד / כשטראמפ אמר פאק הלכתי לתומי אחורה לברר את תולדות המילה. וגיליתי שהמקור של פאק הוא במילה גרמאנית מוקדמת כמו fokken ושרק במאה ה-18 התחיל פאק להיחשב לביטוי וולגרי מיני. ואילו החיילים האמריקאים ייבאו אותה במלחמות העולם לעולם בתור תבלין קללות על טנקים שנתקעו, על מפקדים טיפשים ועל תחושת האובדן הרחק מהבית במלחמה מול גרמניה הנאצית. אבל שיאו של הפאק הוא בשנות ה-60 — כשפרץ לשפת שירת הביטניקים, ההיפים, הרוקרים. פתאום זו לא הייתה מילה גסה – אלא ביטוי למרד. ואצל טראמפ? פאק היא נשק, הצהרת חירות, בעיטה באליטה.
כת האסקפיזם / תוכניות בישול, ריאליטי, "רוקדים עם כוכבים", מערכונים על חרדה לאומית. הכל מציף אותנו שוב כדי לא לשאול את השאלות שכבר אין להן תשובות: מי אנחנו? ומתי כבר הם יחזרו סוף-סוף הביתה? אז אחרי מלחמת 12 הימים רבים בחרו לברוח לשינה, לסקס, לקניית כרטיסים לחופשות. אחרים נעצו עיניים בוהות ב"אחינו הגדול" – ריאליטי שמנוהל כזירה רגשית בחדר טיפולים מרובה מצלמות שבו אנשים נכנסים שבורים — ויוצאים עם קהל, חסויות והד תקשורתי.
והצופה? הוא מסתתר בתוך רגשות של אחרים, משמע פיצוצים, פיוסים, חיבוקים מול דלת היציאה. וכל זה עטוף בעריכה מדויקת שמחלקת תפקידים כמו במיתולוגיה יוונית: הבוגדת, הקדוש, השטן, הסולח.
התוכנית השנייה הכובשת את הישראלים היא “הזמר במסכה”. "מי זה? מי זה?" הם צועקים. כמו בשכונה שלנו שהתמלאה שמחה כשצביקה הדר התגלה במלוא הדרו. אבל "מי זה? מי זה?" זו גם שאלה מעולה לשנת 2025, כשכולנו מרגישים שאנחנו חיים עם מסכה מול המציאות. "הזמר במסכה" הוא פורמט שכולו אסקפיזם גולמי, טהור כמו סוכר, אין עלילה והכל צבעים, נצנצים, פאנלים של “ניחוש” שתכליתם לגרד את הסקרנות עד לקצה. "ואולי", אמר לי פסיכולוג חובב אחד, "אנחנו בכלל לא רוצים לדעת בדיוק מי הזמר — אלא לחוש משהו שהוא לא מלחמה, לא כלכלה ולא טילים על הבוקר".
למי תודה? / פעם נכנסתי בשער בית הספר עם תיק וקלמר והמורה הראשון שפגש אותי אמר לי להפתעתי: "תודה שבאת ללמוד". וזה היה מוזר, הרי הוריי די הכריחו אותי ללכת לבית הספר. גם טראמפ טען שלא ממש הודו לו. אז בואו נודה שבכל הטקס הזה של הניצחון, אולי באמת יש אנשים שלא קיבלו את התודה. טוב, זה קורה. פעם שכחתי להודות לאחותי האהובה בעולם שסבלה אותי כל חייה.
אז בעיניי אחרי שהודינו לחיל האוויר ולמנהלי הקרבות מול "איראניום", אולי לא אמרנו מספיק תודה לאנשי הצללים כי פשוט לא ראינו אותם. ולא אמרנו תודה להורים השכולים, כי בלעדיהם מי אנחנו. והכי גרוע? לא אמרנו תודה לעצמנו שאנחנו נושאים בשקט מלחמה על גב עוד מלחמה, מילואים ועוד מילואים, סכנות על סכנות, חרדת הילדים הבוכים ורגעים יקרים מפז שחולפים ואינם עוד.
עכשיו-עכשיו / לקראת סוף ההופעה בבארבי, כששרנו את "ותן שיחזור שוב לביתו" עם תמונות החטופים, הקהל בכה וצעק בכאב "עכשיו-עכשיו". טוב, תגידו שהם תל-אביבים, אבל כשראיינתי מהבמה בחור עם אשתו שהייתה ישובה בכיסא גלגלים אמר לי שהם באו, לא תאמינו, מנהריה. "כָּאן בְּאֶרֶץ הָעִצִֵֵֶַָָּּּ ּבוֹן אֱמֹר אֶת קוֹרוֹתַי בְּמִלִּים נֶאֱצָלוֹת", כתב נתן יונתן חברי האהוב. ובמילים אחרות בעצם ביקש לספר את קורות חיינו במילים יפות, כאילו יש מחר. אז לפחות ניסיתי. רק איך אומרים בפרסית? פאק.
פורסם לראשונה: 00:00, 04.07.25
