לפני 15 שנה צלצל באמצע הלילה הטלפון בביתו של האנימטור האמריקני הוותיק ביל פלימפטון. בצד השני של הקו היה אחד, קניה ווסט. "זה פלימפטון?", שאל ווסט, "זה קניה ווסט. אני צריך קליפ". השיר שווסט ביקש להצמיד אליו קליפ, ואם אפשר במהירות האפשרית, נגיד תוך חמישה ימים, נקרא Heard 'Em Say. בתאריך היעד הוא אמור היה להיות מושק ב-MTV ולווסט לא היה זמן. האמת היא שגם לא היה לו תקציב – את חצי מיליון הדולרים שהוקצבו למטרה הוא שילם למישל גונדרי, במאי הקליפים הנודע, אבל ווסט שנא את התוצאה. הוא נזכר בסרטים של פלימפטון שראה בתור ילד בקולנוע, והחליט שהוא האיש שלו.
פלימפטון התיישב מיד אל שולחן השרטוט – עד היום הוא מצייר את כל הסרטונים שלו בעצמו, עם צבעים, לא מתקרב למקלדת או מחשב – ופצח במלאכה, כשמאחורי הכתף שלו יושב ווסט ופוקד עליו לצייר את הדמות שלו יפה יותר. שעה לפני שידור התוכנית, הקליפ המוכן שוגר לאולפני MTV. מאחר וכל התקציב הושכב על ידי גונדרי, קניה הוציא כסף מהכיס שלו ושילם לפלימפטון עבור העבודה על הסרט. הוא היה כל כך מרוצה מהתוצאה שהוא ארגן תערוכה של הציורים מתוך הקליפ בגלריה מוערכת, ובהמשך גם הוציא עם אמא ווסט (!) ופלימפטון ספר שהכיל את מילות השירים של ווסט. "ככה שהרגשות שלי כלפיו די טובים", אומר פלימפטון בראיון ל-ynet. " הוא נהיה קצת מוזר, אני חושב. לא דיברתי איתו המון זמן אבל הוא בהחלט בן אדם שיודע להעריך אמנות, ויש לו טעם נהדר".
למעשה הקליפ של ווסט גילם בתוכו את כל המשנה של פלימפטון על רגל אחת: קצר, זול ומצחיק. למעשה זה גם שמה של סדנת האמן שפלימפטון, 79, יעביר בפסטיבל הקומיקס, האנימציה והקריקטורה הבינלאומי "אנימיקס", שיתקיים בתל אביב בין 5 ל-9 באוגוסט. "קצר, זול ומצחיק" הוא ההסבר שמספק פלימפטון לאנומליה שהוא הפך להיות: אנימטור עצמאי, עם סטודיו משלו, שמייצר סרטים (כולל שתי מועמדויות לאוסקר) ושורד כלכלית בארצות הברית הקפיטליסטית שבה אנימטורים נבלעים על ידי החברות הגדולות.
"האלמנט השלישי ללא ספק הכי קשה להשגה מביניהם", הוא מסביר. "אבל גם השניים האחרונים מאוד חשובים. אני שופט בהרבה פסטיבלים, וכשאני רואה סרט קצר באורך 20 דקות, אני לא רוצה לצפות בו. אני יודע שזה יהיה כואב. אני מעדיף סרטים מהירים ותמציתיים וקלים יותר למכירה. קשה למכור סרט באורך 20 דקות. אף אחד לא רוצה לקנות אותו, אף אחד לא רוצה לצפות בו. הטלוויזיה לא תקנה אותו, האינטרנט לא אוהב את זה. אם אתה רוצה למצוא עבודה אתה לא רוצה להראות למישהו סרט של 20 דקות, אין להם זמן לזה. 20 דקות זה ארוך מדי לסרט קצר.
"ג'ון קונמייקר, הסופר המפורסם, שכתב את כל הספרים על דיסני? הוא זכה באוסקר על The Moon and the Son לפני 20 שנה בערך. הוא שבר את כל הכללים שלי. זה היה הרבה יותר מדי ארוך, זה היה יקר מאוד, זה לא היה מצחיק, אבל הוא זכה באוסקר. אחר כך דיברתי איתו והוא אמר: 'אף אחד לא רוצה לקנות את הסרט שלי'. זה סרט זוכה-אוסקר, אבל אף אחד לא רצה לקנות אותו".
העובדה שאתה עצמאי גורמת לך לחשוב יותר על מסחריות.
"בהחלט. יש לי סטודיו. יש לי אנשים שאני צריך לשלם להם כדי שיעבדו בסטודיו שלי, אז אני צריך כסף כדי להמשיך. אני חייב לבצע מכירות. אחרת אפשוט רגל".
איך השיקול המסחרי משפיע על האמנות שלך?
"ובכן, אני לא באמת אמן. אני קומיקאי. אני רואה את עצמי כמישהו שאוהב להצחיק אנשים. אם אני מצליח להצחיק, אז אני יודע שהסרט יהיה הצלחה. אז אולי זו לא האמנות היפה ביותר בעולם, אבל זו לא הנקודה. הנקודה היא שאנשים ייהנו באמת מהסיפור, מההומור ומהדמויות. ככה אני עובד. גם בכיתת האמן אני אדבר עם אנשים שרוצים להרוויח כסף, להתפרנס מיצירת הסרטים שלהם".
מתי היה הרגע שבו הרגשת 'עכשיו אני באמת אנימטור'?
"ללא ספק כשעשיתי את Your Face ב-1987. עבורי זה היה סתם סרט-בדיחה. סוג של תרגיל. ניסיתי לשעשע את עצמי. שלחנו את זה לכמה פסטיבלים וכולם אהבו את זה, ופתאום אנשים נתנו לי כסף ושכרו אותי כדי ליצור עוד סרטים. זה היה הרגע שבו הבנתי שסוף סוף הגעתי למטרה שלי בחיים - להיות אנימטור.
"התקשרתי לכל העיתונים והמגזינים שעבדתי בהם ואמרתי: 'לא עוד איור, אני עובר לאנימציה'. הם צחקו עליי ואמרו: 'אתה לא יודע שאנימציה מתה?'. אמרתי להם שאני חושב שאני יכול להצליח כקריקטוריסט ואנימטור, וצדקתי. קיבלתי מועמדות לאוסקר מיד. הלכתי לכל הפסטיבלים, הייתי ב-MTV. תוך שנתיים הכל השתנה".
"את יכולה לקרוא לי 'מלך האנימציה העצמאית'. אף אחד לא עשה את מה שאני עשיתי"
זקני השבט אולי זוכרים את האנימציה המשוגעת של פלימפטון מסרטונים קצרים ומעברונים ששודרו ב-MTV בשנות ה-90. סוריאליסטים, פרועים, לעתים אירוטיים או אלימים, הפכו אותו, בהיעדר קרדיט, ל"איש העיפרון הצבעוני". את האהבה שלו לציור, שצפה כבר בגיל צעיר למדי כששרבט אנימציות באמצעות עט כדורי על נייר קצבים, הוא ניתב בתחילת דרכו לקריירה של מאייר במגזינים ועיתונים. כשהסרט הקצר שלו, Your Face החל לצבור תאוצה בפסטיבלים והיה מועמד לאוסקר, הוא הבין שהוא יכול להעביר את הקריירה שלו לשלב הבא: אנימטור.
את מאט גריינינג, היוצר של ה"סימפסונים" הוא הכיר כשהיה בן 13, אנימטור נלהב וצעיר. יותר נכון הוא הכיר את אבא שלו, הומר, וכשמאט גדל הוא הציע לפלימפטון ליצור את הפתיחים הקצרצרים של הסדרה, שמשתנים מפרק לפרק. סרטון אחר שהכין, "25 דרכים להפסיק לעשן", גרם לאמא שלו, מעשנת כבדה, להיגמל ("היא חיה עד גיל 93", הוא מעדכן). בפעם הראשונה שניסה את כוחו בלייב אקשן, בסרט J. Lyle, ביום הראשון של הצילומים הוא נדקר על ידי טרנסווסטיט עירום שהתנפל עליו עם מספריים. הוא חזר לאנימציה ולא ניסה שוב את כוחו בז'אנר. את כל היצירות האלו ורבות אחרות (כולל תשעה סרטי אנימציה באורך מלא) הוא יצר כמעט לבדו, בסטודיו הפרטי שלו, עוף מוזר ועצמאי בשטח - בעידן שבו כל אנימטור חולם לעבוד בפיקסאר ונטפליקס.
5 צפייה בגלריה
לייב אקשן? מסוכן מדי, תודה. ביל פלימפטון
(צילום: Vittorio Zunino Celotto/Getty Images)
גם פלימפטון חלם לעבוד עם דיסני. עוד כשהיה ילד שלח את הציורים שלו לחברה בניסיון לקבל עבודה כאנימטור. "זו הייתה המטרה שלי בחיים, לעבוד בדיסני", הוא משחזר. דיסני החזירו לו את היצירות עם אסימון והבהירו שהוא צעיר מדי ושיחזור כשיגדל. ב-1987, כמה ימים לאחר שקיבל מועמדות לאוסקר, נחת אצלו בסטודיו עורך דין מטעם החברה והציע לו הצעה שאי אפשר לסרב לה.
"הם אמרו: 'וולט דיסני רוצה לתת לך מיליון דולר כדי שתבוא לעבוד אצלנו'. הייתי כל כך נרגש. אמרתי: 'וואו. סוף סוף הם הבינו את הכישרון שלי. הם הבינו כמה אני מוצלח'. ואמרתי לבחור: 'אני מאוד שמח, אבל האם אני יכול ליצור את הסרטים הקצרים הקטנים שלי בסוף השבוע? סרטים קצרים של חמש דקות'. הוא אמר: 'אתה יכול לעשות את זה. אבל דיסני יהיו הבעלים שלהם'. אמרתי: 'מה אם אני אספר למישהו בדיחה מצחיקה?'. ובכן, דיסני יהיו הבעלים של זה. ומה אם יהיה לי חלום? אז החלום הזה הוא חלום של דיסני.
"הבנתי שאני אהיה מוגבל, שהם יסתכלו לי מעבר לכתף על כל מה שאני עושה כדי לוודא שאני לא אעשה משהו רע לדיסני. אמרתי 'לא' למיליון דולר ולעבודה בדיסני. וזו לא הייתה החלטה קלה, כי זה היה מה שהילד שהייתי רצה יותר מהכל. אבל בכל פעם שאני הולך ללוח השרטוט שלי ומצייר מה שאני רוצה, איך שאני רוצה, ואף אחד לא מביט לי מעבר לכתף ואומר: 'לא, אתה לא יכול לעשות את זה, אל תעשה את זה' - עבורי זה שווה יותר ממיליון דולר.
"אז אני לא עשיר, כמו שאת יכולה לתאר לעצמך. אני בקושי סוגר את החודש, אבל אני יוצר את הסרטים שאני רוצה ליצור, שאני חושב שאנשים ירצו לראות. אני לא רוצה ליצור סרטי ילדים. אני רוצה ליצור סרטי מבוגרים. ובכל מקרה אני חושב שהם היו מפטרים אותי אחרי חודשיים, כי 'הוא משוגע מדי'".
5 צפייה בגלריה
עושה רק את האנימציה שהוא רוצה לעשות. מתוך "התחתנתי עם מוזרניק", פסטיבל "אנימיקס"
(איור: ביל פלימפטון)
והם לא היו רחוקים מהאמת. פלימפטון היה משוגע מספיק כדי ליצור סרט באורך מלא, אולי הסרט היחיד שלו שמורכב גם מחומרי ארכיון מצולמים, שהנרטיב שהוא מציע הוא האפשרות שהיטלר, שהיה חובב אנימציה, דווקא היה מצליח כצייר או אנימטור, ומה אם מלחמת העולם השנייה היא בעצם תולדה של התוכנית שלו לשלוט בעולם באמצעות סרטים מצוירים. למרות שפלימפטון נשבע שבעצם מדובר בסאטירה על הוליווד, הסרט עורר לא מעט התנגדות ושלושה אנשי צוות של פלימפטון התפטרו מהסטודיו שלו במחאה על התכנים הפרובוקטיביים. הסרט יוקרן במסגרת הפסטיבל, ופלימפטון מתרשם מהתעוזה. "זה באמת מאוד סיקרן אותי, איך בחרו בפסטיבל אצלכם להציג את 'השטויות של היטלר'", הוא אומר, "הייתי ממש בהלם מזה. את חושבת שיש קהל לסרט כזה בישראל?".
בישראל כולם עכשיו משווים הכל לשואה ואז צועקים, 'אסור להשוות!', וכולם קוראים לכולם נאצים. אז אולי יש שוק עכשיו.
"אני לא אסתבך, נכון? אני מקווה שלא".
בכל בתי הספר לאנימציה פה מלמדים את היצירות שלך, אז נראה לי שלא.
"זו אחת הסיבות שהחלטתי לבוא לישראל. רציתי לפגוש את האנשים המורים האלה".
ולגלות מי הם האנשים החכמים שמבינים שאתה אמן ששווה להקשיב לו?
תשמעי, את יכולה לקרוא לי 'מלך האנימציה העצמאית'. אני יכול להצטנע, אבל אף אחד לא עשה את מה שאני עשיתי. תשעה סרטים באורך מלא, שציירתי בהם את כל הפריימים, כנראה מיליון ציורים, ואני כותב את הסרטים ומביים אותם, ויוצר את הסטורי-בורד ומעצב את הדמויות. אני עושה כמעט 90% מהעבודה ביצירת סרט. וזה משמח אותי. זה באמת עושה אותי מאושר לעשות את זה.
"יש אנשים שקוראים לי The Goat, זה מונח שמשתמשים בו לספורטאים כמו קוורטרבקים או שחקני בייסבול, אבל עכשיו כולם מאמצים אותו, והמשמעות שלו היא 'הגדול מכולם'. כי מי עוד מצייר ביד כל ציור עבור סרט אחד? ואני לא לוקח מענקים, אני לא לוקח כסף ציבורי. אני מרוויח כסף על ידי מכירת הסרטים שלי ומכירת הציורים שלי. אז אני באמת, באמת עצמאי".
אז איך הצלחת לשרוד באמריקה הקפיטליסטית?
"קודם כל, לפני ה-AI עשיתי הרבה פרסומות, עשיתי אנימציה לסרטים דוקומנטריים, עשיתי הרבה מכירות באינטרנט ולבתי קולנוע. אבל מה שחשוב הוא שהסרטים שלי מאוד זולים להפקה. התקציבים שלי הם בסביבות 500,000 דולר, ואני יכול להרוויח מספיק כסף כדי לייצר אותם".
ואתה כבר מרגיש את ה-AI נוגס בתקציבים שלך?
"עכשיו סוכנויות פרסום לא צריכות להוציא מיליון דולר על הפרסומות שלהן. הן יכולות להוציא 10,000 דולר לפרסומת, אז הרבה יותר זול עכשיו ליצור סרט. אבל אני עדיין אוהב לצייר בעצמי. כולם רוצים שאני אעבור לאנימציה ממוחשבת, אבל אני פשוט לא מרגיש בנוח. זה לא מהנה ואני חייב ליהנות. זו עוד נקודה שאני מדבר עליה בכיתת האמן שלי, שאם אתה לא נהנה מיצירת הסרט שלך, אתה עושה משהו לא בסדר. אתה צריך לעזוב ולמצוא עבודה אחרת. כי אתה חייב לאהוב לצייר".
לך כבר יש שם וקריירה, אבל זו לא סוג של פריבילגיה עבור אנימטור מתחיל?
"לא. אם אתה נהנה מזה, אז אתה עושה את העבודה הטובה ביותר שלך. אני יכול לצייר כל היום. אני קם בשש בבוקר ומצייר עד שמונה בערב ואני מרגיש כל כך טוב, זה היום האהוב עליי. כי אני אוהב את הציורים. אני יכול לדמיין את הקהל צוחק מזה. אני יכול לדמיין איך זה ייראה כשהוא צבוע על המסך הגדול. ניסיתי להשתמש במחשב אבל זה לא כיף. אני אוהב את העיפרון על הנייר. אני אוהב למרוח אותו עם היד שלי ולעשות טעויות מוזרות. את יכולה להגיד שאני מכור לציור".
אתה משתמש באינטרנט כדי למכור את הדברים שלך?
"כן. הרבה. זה הפך לשוק חשוב מאוד עבורי. עשיתי מיליון ציורים, אולי יותר, ועכשיו אנחנו מציעים אותם למכירה אז אני אביא אותם לישראל כשאבוא. תוכלו לראות את הציורים שלי מ-Your Face ו'משפחת סימפסון' ויצירות אחרות. השם שלי הפך גדול מספיק כדי שאנשים יגידו: 'אני רוצה פלימפטון'. עכשיו אני פריט אספנות", הוא צוחק, "וככה אני מממן את הסרטים שלי. אגב, כל מי שיבוא לסדנה יקבל ציור חינם שאני אעשה לו במקום".
מה מצחיק בעיניך?
"מבחינתי המפתח להומור טוב הוא סוריאליזם. כמו 'מונטי פייתון', שתמיד היו להם חזיונות ורעיונות מוזרים מאוד. אני לא אוהב דיאלוג, אני מעדיף לא לעשות דיאלוג מצחיק. אני מעדיף אמנות מצחיקה, תמונות מצחיקות".
נחשפת ליצירות מופת אמיתיות באנימציה בשנים האחרונות?
"הו כן. הרבה יצירות מופת. אני חושב שניק פארק (יוצר "וואלאס וגרומיט", ס.ש) הוא נהדר. אני אוהב גם את האנימציה של הישראלי, גיל אלקבץ. הוא נפטר לאחרונה. פגשתי אותו כמה פעמים והוא ממש נפלא. ההומור שלו היה ממש טוב, נקי. הוא לקח את סגנון האיור הנהדר שלו ויצר סרטי אנימציה יפים, זה משהו שגם אני עשיתי במעבר בין מאייר לאנימטור.
"אחד האנימטורים האהובים עלי הוא מארב ניולנד. הוא עשה סרט בשם 'במבי פוגש את גודזילה' בסוף שנות ה-60. זהו סרט פלימפטון מושלם. הוא קצר, בערך דקה וחצי, הוא זול, אני חושב שהוא עלה להם 500 דולר, והוא מאוד מצחיק. הוא הרוויח למעלה ממאה אלף דולר. זה הסרט המושלם שלי. הסרט שאני רוצה ליצור".
"אני לא אוהב לעשות סרטים רציניים, אני רוצה לעשות רק קומדיה"
במסגרת פסטיבל "אנימיקס", בנוסף לסדנת האמן, יוקרנו מבחר מסרטיו הקצרים של פלימפטון וכמה מסרטיו המלאים, ביניהם "השטויות של היטלר", "התחתנתי עם מוזרניק" ו"אדיוטים ומלאכים", שפלימפטון ביקש – וקיבל – אישור מטום ווייטס להשתמש באחד השירים שלו כפסקול עבורו. כמו כן יוקרן גם "סלייד" (Slide), סרטו החדש. בביקור הראשון שלו בישראל הוא מקווה בעיקר לשחות בים, ולפגוש אנשים שמעריכים קומדיה.
בחרת לבוא לישראל בתקופה מאוד מורכבת. האם זה הרים כמה גבות?
"כן. כמה אנשים אמרו שאני לא צריך ללכת, אבל אני אוהב לטייל. תמיד רציתי לבוא לישראל, אז אני חושב שזו הזדמנות טובה. יש את העניין עם עזה, הם מפחדים שתהיה פצצה על המלון שלי, אני מניח. אז אני לא יודע מה הסיכויים להפצצות מטורפות או חטיפות, דברים כאלה. אבל אני חושב שזה יהיה די בטוח".
זו התחושה מחוץ לישראל, נכון? שכולם נחטפים ומופצצים,
"נכון, אבל לאמריקה יש את טראמפ, אז מה ההבדל? זה מפחיד באותה מידה. מפחיד כאן כמו בכל מקום".
אז אתה מהסוג של האנשים שמוצאים את הזווית המצחיקה בכל דבר.
"כן. אני לא אוהב לעשות סרטים רציניים. אני אוהב לצפות בהם, אבל אני רוצה לעשות רק קומדיה. אני חושב שהעולם הזה צריך קומדיה. למעשה, אני חושב שצריך להיות פרס נובל לקומדיה. כי כשהמציאות מאוד עצובה וטראגית, אנשים צריכים הומור כדי לעבור את החיים".
האם זה נהיה קשה יותר להצחיק אנשים בימינו?
"אני חושב שזה קל יותר למעשה. עכשיו. הם אוהבים לצחוק. החיים הופכים יותר ויותר מפחידים אז אתה צריך את זה יותר. במיוחד כאן בארצות הברית, קומדיות נהיות יותר ויותר פופולריות".
יש לך משפחה?
"כן. אשתי, סנדרין פליימנט, היא גם אמנית. היא ציירת פורטרטים. ויש לנו ילד בן 12, לוקאס, שרוצה להיות מתכנת משחקים".
מסקנות מעניינות לגבי הורות מאוחרת?
"אני אוהב את זה. בשנים המוקדמות שלי נאבקתי להצליח כאמן. אחרי זמן מה הבנתי שאני חייב להתיישב, אז התיישבתי".
יש ללוקאס עניין כלשהו בעבודה שלך או שהוא צופה בך מצייר ביד ותוהה?
"רק קצת. הוא מבין איך זה עובד. הוא צייר טוב, אבל הוא רוצה לתכנת משחקים. אני ידעתי שאני רוצה להיות אנימטור כשהייתי צעיר מאוד. אני חושב שהייתי בן חמש או שש. ראיתי סרט מצויר של דיסני בטלוויזיה ואמרתי: 'זה מה שאני רוצה לעשות'. כל יום ציירתי בגיל הזה. לא נולדתי עם שום דבר, אבא שלי היה בנקאי ואמא שלי הייתה עקרת בית, אבל כששמתי עיפרון ביד שלי - נהניתי כל היום".
