כשם שישנם עורכים שקשה להם לעיין במוסף שהוציאו לאחר שזה ירד לדפוס, כך אפשר למצוא מוזיקאים שמהרגע שבו סיימו להקליט אלבום, הם ינסו לחמוק בכל דרך מהצורך לחזור ולהאזין לו בשלמותו. נודניקים-פרפקציוניסטים שכאלו תמיד יוכלו למצוא בו איזה מהלך, אקורד או שורה שהיו יכולים או צריכים להיות אחרים. אך כשהם נדרשים לשוב לאחד מאלבומיהם – לקראת ביצוע בימתי מלא שלו – מותר להם להביט לאחור על מעשה ידיהם ולהיות גאים בתוצאה. כזו שלא רק הייתה טובה מאוד עד מצוינת לשעתה, אלא שגם עמדה בכבוד במבחן הזמן.
כמו למשל במקרה של "עיר" – ה-אלבום של שלומי שבן שיצא לפני 18 שנה, וזוכה כעת למהדורה מחודשת על גבי תקליט ויניל, וגם בוצע במלואו בערב ראשון הקפוא למדי במשכן לאמנויות הבמה בתל אביב, בגיבוי תזמורת עשירה (הקאמרטה הישראלית ירושלים בניצוחו המרהיב של עידו שפיטלניק), להקה נהדרת (נדב לוזיה בתופים, אורי קוטנר בבס, עוזי רמירז בגיטרה ומעניין ליניק בקולות, גיטרה, כלי הקשה ועוד), ואורחים רבים (נעם ענבר מהבילויים, ערן צור, גורי אלפי, רננה רז ואסף תלמודי), בערב שהפך אלבום ישן של 13 שירים הנפרשים במקור על פני כ-50 דקות, למיני-אופרה מפוארת וחדשה, ועוד במקום שבו מועלות אופרות דרך קבע.
4 צפייה בגלריה
גם במשכן לאמנויות הבמה שבן מרגיש בבית. שלומי שבן בהופעה במשכן לאמנויות הבמה בתל אביב
(צילום: יוסי צבקר)
זו אינה הפעם הראשונה שבה אני מגיע למשכן כדי לצפות בהופעה חגיגית של שבן, כך שנדמה ששנינו מרגישים שם כבני בית. גם השירים של "עיר" ביקשו בשעתו להציע תחושה של בית למי שחיפש כזה. זהו אלבום המתאר את קורותיו של אדם צעיר שהיגר לעיר הגדולה וביקש להכות בה שורש, לא לכבוש אותה אך גם שהיא לא תכניע אותה. "עיר" נכתב על תל אביב (ובראשון הוא גם נוגן בה ברוב הדר על אחת מבמותיה המפוארות), אך זו אינה יצירה העוסקת בתלאות שהעיר העברית הראשונה מעבירה את העוברים אליה ברמת מצוקת החנייה, מחירי הדיור ושאר תעלולי הבירוקרטיה. זו מסה מוזיקלית-טקסטואלית המתמקדת בענייני הלב - בסך האהבות, האכזבות, התשוקות והחלומות שיש לאנשים צעירים, לפני שהחיים מאלצים אותם ליישר קו עם המציאות.
לא סתם האלבום האורבני הזה מסתיימת ב"עברנו לצפון", שבו שבן שר בלשון רבים "עברנו לצפון ואנחנו לא מתגעגעים / שואלים אותנו אם אנחנו משתגעים". ולמרות שבהמשך השיר גיבוריו מתייחסים אל העיר שעזבו כאל זיכרון רחוק מזמן שבו "העולם היה מונית ואהבה זמנית / וסידורים וכסף ועשן", זוהי קינה המעורבת בהשלמה מעט מחויכת על מות התום של הצעיר שפעם היה מוכן לאהבה והבין שבשלה השעה להחליפה בחיים עצמם. הביצוע לשיר הזה, שחתם את הערב, ובו עלו כל משתתפיו על הבמה, היה אחד מרגעי השיא בערב רצוף פסגות.
כש"עיר" יצא ב-2007 עוד גרתי בעיר שעליה הוא נכתב. כבר שנים שאני מגיע אליה מבחוץ, ובכל ביקור – למשל לרגל ההופעה הזו של שבן - אני מבין היטב למה הייתי מאוהב בה פעם (ואולי גם עדיין), אך גם מתחדדת לי ההבנה מדוע נפרדנו כידידים. עם השירים שמרכיבים את "עיר", לעומת זאת, אני מוכן לחיות בצוותא עוד שנים. זהו לא רק האלבום הכי גדול של שבן, אלא גם אחד מהאלבומים העבריים המקוריים, העשירים והמבריקים שהופיעו כאן מראשית המילניום הנוכחי. וכמעט כל רגע לאורך ההופעה של שבן בראשית השבוע הקר והמורכב הזה הדגים זאת.
ואם בהאזנה ביתית "עיר" היה ונותר אלבום גדול, בגרסתו הבימתית הוא עלה עוד כמה קומות וכמעט גירד את השמיים מלמטה. ענבר פתח עם "פעם שירים" כשהוא לבד מאחורי מסך שחור, ואיש באולם אינו יכול אפילו להתחיל לדמיין את מה שיתרחש בשעה וחצי הבאה על הבמה. כשמסך נפתח, נגלת הלהקה של שבן כולה בלבן, ומאחוריה התזמורת לובשת השחורים, עטיפת האלבום שהוקרנה על המסך הופכת לסרט בשחור-לבן ו-New Age Women #14 & 35 מתגלה כטיול עירוני בכרך הגדול.
4 צפייה בגלריה
מופע גרנדיוזי שרק הולך ומתגבר. שלומי שבן בהופעה במשכן לאמנויות הבמה בתל אביב
(צילום: יוסי צבקר)
ב"הומור" זהו כבר קונצ'טרו לפסנתרן, להקה חשמלית ותזמורת. השירים מבוצעים לפי סדרם המקורי (כמעט) ומתלכדים עם מעברים מוזיקליים לתתי-פרקים ליצירה אחת וארוכה. ב"גור חתולים" האצבעות של שבן מרקדות על הפסנתר, הקצב עולה עוד קצת ומצידי הבמה צועדת פנימה חבורת נשפנים, התחושה היא כמו האזנה לפסקול חי של סרט מתח. זה גרנדיוזי וזה רק הולך ומתגבר. שבן קם לרקוד, האנדרלמוסיה המוזיקלית שמייצרת התזמורת והלהקה נוסקת עד שהיא מסתיימת בפיצוץ של תותחי קונפטי, כשאת פיסות הנייר הלבן שהתפזרו על הבמה מנקים שני ליצנים עצובים על קביים. גם את "בעיות אישיות" שכתב דוד אבידן ביצע ענבר ודמות המשורר המנוח הוקרנה בהמשך על המסך, כמן ביקור מהעתיד. שיא נוסף נרשם ב"האזרח ה-1", כשאת סולו הבוזוקי שהיה במקור החליפה תזמורת מלאה.
"מוכן לאהבה" היפיפה פותח את צד ב' של האלבום והמופע, ולאחריו עולה ערן צור ל"אני מצטער לראות שגם את נפלת ל" הדרמטי ונשאר גם ל"אני שוקעת... תפוס אותי". אחרי הדרמה מגיע ההומור כשגורי אלפי עושה ליפסינג לשבן שמבצע את "אינטואיציה". אחריו עולה רננה רז בשמלה אדומה ורוקדת לאורך "כשהיית איתי את לא אהבת לרקוד". ומשם שבן ממשיך ל"מותק, את אצלי בראש" בביצוע אולטרה רומנטי ונטול קיטש וממנו ל"מסיבת חוף" שבו הלהקה שומרת על הגרוב הסבנטיזי החם.
להשלמת "עיר" נותר עוד שיר אחד, אך עד ששבן, הלהקה והתזמורת יגיעו אליו הם יוצאים לטיול קצר מחוץ לאלבום. בדרך הם עוברים ב"סיגריות" מאלבום הבכורה, ב"תרגיל בהתעוררות" וב"אנא, אנא, אנא", הקאבר ללאונרד כהן בביצוע מרטיט שהוקדש לאלון אהל שעדיין שבוי בעזה. בלי הדרן עולים כל משתתפי הערב לגראנד פינלאה שהוא "עברנו לצפון", המסתיים במחיאות כפיים סוערות, ומוצדקות. צריך חתיכת יומרה על מנת להרים מופע שכזה, וצריך וואחד כישרון כדי לבצע אותו באופן כה מרשים. לשבן יש משניהם, ובשפע. הבעיה היחידה אחרי יציאה מאירוע שכזה היא שכל מופע "רגיל" שאליו תוזמן בקרוב יחוויר לעומתו. מזל שקר ואין לי יותר מדי תוכנית לערבים הקרובים.
