"איך איחוד נולד?" - על השאלה הזו עונה הסרט התיעודי של הבמאי רן טל והעורכת נילי פלר, שעוקב אחרי סיבוב ההופעות של חברי הכבש השישה עשר, שמוקרן כעת ב-yes דוקו ו-HOT8 (תחת השם "הכבש השישה עשר - האיחוד"). כמתבקש ממופע הנשען על שירים מהעבר, סרט הדוקו המומלץ הזה נפתח בסצנה מהארכיון. רואים בה (בשחור-לבן כמובן) את דניאל פאר המנוח מציג את גידי גוב, יהודית רביץ, דויד ברוזה ויוני רכטר מודל 1978 – כולם עדיין עם שיער שחור – המבצעים את השיר "גן סגור" מתוך אלבום שירי הילדים של יהונתן גפן, שיצא אז. אותו אלבום שיהפוך בהמשך לאחד מהאהובים במוזיקה הישראלית, כזה שממשיך לפנות לילדים בכל גיל – ולפי הדוקו, מתברר שגם בכל ארץ שבה גרים ישראלים - חלקם כבר בני גילם של מבצעיו משלהי הסבנטיז.
מופע האיחוד של הכבש השישה עשר - ״מי שמביט״
(צילום: יהונתן הלוי)
המצלמה עוברת מהעבר הרחוק אל העבר הקרוב יותר, כשהיא עוקבת אחרי גבם של גוב וברוזה המבוגרים המתקדמים אל עבר הבמה, כשעל המסך מופיעות המילים "ינואר 2025, יום 473 למלחמה", המועד שבו נערכה הופעת הבכורה של סיבוב האיחוד. רגע לפני שהחבורה תתקבל בתשואות בהיכל התרבות בתל אביב, רביץ עוד עורכת חזרה מהירה על אחד מהשירים, וגוב מתיישב על כיסא וזורק באגביות: "חבר'ה, פאק איט. זו כולה הופעה".
אבל הסיבוב ההוא שהחל בחורף 2025 וצמח וצמח עד שירד לא מזמן מהבמות, היה הרבה מעבר לעוד הופעה. דווקא מכיוון שהוא החל בזמן מלחמה, כשישראל עדיין מלקקת את פצעיה, דורשת את החזרת החטופים ומוחה על המחדל, השירים התמימים והישנים של "הכבש" לא היו רק קפסולת זמן מתוקה שנשלפה ממדף מרוחק והוגשה כעת אל הפה. זה היה כדור הרגעה שביקש לעמעם במקצת את המציאות ויצרח כפי שאומרת רביץ ברגע יפה כאן, "גם את הכאב, גם את הגעגוע וגם את המלחמה".
נדמה שהפעם האחרונה שבה רבבות ישראלים התרגשו ככה בגלל שירים שנכתבו כאן בשנות ה-70 ובוצעו על ידי הרכב מהעבר שהתחבר מחדש, הייתה באיחוד האחרון של להקת כוורת. מאז לא היו לאותם ישראלים רבים יותר מדי סיבות לשמוח בגלל מוזיקה, או בגלל המצב. כי עמוק בפנים כולנו עדיין קצת ילדים, ואם אין מי ששומר עלינו בחוץ ולא רק הגן שלנו נסגר, לפחות שהמוזיקה תמלא את החסך הזה. כל מי שישב באולמות ובאמפים שבהם עצר הסיבוב הארוך הזה, והביט בחבורה הלא צעירה ששרה על הבמה, ראה בה גם משהו מעצמו.
עד לסיבוב הזה חברי הכבש התאחדו פעמיים, אבל בקטנה. הפעם הראשונה הייתה בתוכנית "לילה גוב" מאמצע הניינטיז, השנייה ב"יוני ג'ירף", אלבום הילדים של רכטר מ-2019. אבל כשהפסנתרן הארוך מנסה להסביר מדוע האיחוד הזה על הבמה – שהיה משאלת לב של רבים במשך לא מעט שנים – קרה דווקא במלחמה, הוא מציין בין היתר את ההיעדרות הממושכת של רביץ מהבמות וגם את פטירתו של גפן, מחבר הספר שעליו התבסס האלבום המיתולוגי.
למרות שכל המעורבים האמינו שיהיה ביקוש, אבל לא באמת יכלו לדמיין עד כמה, זו לא הייתה חלטורה שנתפרה במהירות בשביל כסף קל. ברוזה מספר כאן שהם היו זקוקים לזמן על מנת למצוא את נקודת החיבור החדשה שלהם כרביעייה. המפגשים שלהם עם הנגנים נערכו בסוד, גם מתוך חשש שאולי המופע לא יבשיל ואין טעם לעורר ציפיות גבוהות מדי בחוץ.
מתוך הכאב המשותף הם הצליחו ליצור אלבום תמים וטוב שידע לפנות אל הילדים בגובה העיניים.מימין לשמאל: דויד ברוזה, גידי גוב, יהודית רביץ ויוני רכטר
(צילום: יריב פיין וגיא כושי)
גפן, שמספר בהמשך בקטע ארכיון שהוא כתב את "הכבש" תוך ארבעה ימים במלון זול בפריז גם כדי להתגבר על טראומות מהעבר, היה נוכח נפקד על הבמה. בדומה לו, גם רכטר, מלחין מרבית שירי האלבום, עבר ילדות לא פשוטה. וכך, דווקא מתוך הכאב המשותף הם הצליחו ליצור אלבום תמים וטוב שידע לפנות אל הילדים בגובה העיניים. מבלי להתנשא, אבל גם מבלי להשתטות. וילדים - אז וכנראה שגם מאז – קולטים מתי מנסים לעשות עליהם סיבוב. בדומה לקצב הכתיבה המהיר של גפן, גם רכטר לא נזקק להרבה ימים על מנת להשלים את חלקו. למרות שגפן ורכטר מציינים את המהירות שבה נכתבו השירים, האחרון מדגיש שלמרות החיבור המיידי בין המילים למנגינות, ברמה האישית נשמר ביניהם ריחוק מסוים.
"הכבש השישה עשר" היה צומת שבו נפגשו חמישה מהכוחות העולים במוזיקה הישראלית של שלהי הסבנטיז, וחברי אותה חבורה הרבו לשתף פעולה אלו עם אלו אז. לרכטר ולרביץ הריצו מופע משותף; רכטר הפיק את אלבום הבכורה של גוב (שניהם היו קודם לכן בכוורת), שרביץ כתבה עבורו שיר; וברוזה השתתף במופע "שיחות סלון" של גפן וממנו המשיכו השניים לשותפות ארוכה בכתיבה ועל הבמה.
חמישה מהכוחות העולים במוזיקה הישראלית של שלהי הסבנטיז. מימין לשמאל: גידי גוב, יוני רכטר, יהונתן גפן ז"ל, יהודית רביץ ודויד ברוזה
(צילום: שאול גולן)
כמעט 50 שנה אחרי שנכתב והוקלט, "הכבש" הוא הרבה יותר מרק עוד אלבום אדיר שמבוגרים – שהיו אז צעירים - כתבו ושרו לילדים, שהפכו מאז להורים בעצמם. מי שהאזין בזמנו ללחנים המבריקים של רכטר, קלט שהם התכתבו, גם אם בקטנה, עם סגנונות שלא נחשבו טריוויאליים לגמרי לילדים כמו ג'אז ואפילו רוק מתקדם, כפי שאפשר לאתר בין היתר בעבודת הקלידים היפה שלו ב"כמו ים". רכטר לא היה המוזיקאי היחיד שתרם לעושר הצלילי הנפרש לאורך שירי האלבום. "הכבש" אומנם הוקלט באולפני טריטון, האבי רואד המקומי, בעידן שבו נתנו למוזיקאים הרבה חופש לנגן.
חברת התקליטים, שלא האמינה בפרויקט בשעתו, לא העמידה לרשות המשתתפים הרבה מאוד שעות אולפן. ועדיין, אלו שניגנו באלבום לצד רכטר – שם טוב לוי בחליל, שלמה יידוב בגיטרות, אלון הלל בתופים וארנון פלטי בבס – הצליחו להישמע כמו הרכב שמבין שגם ההורים צריכים ליהנות מהתקליט שהם קנו ליורשיהם. העיבודים שרכטר העמיד לטובת סיבוב האיחוד, התכתבו בצורה מסוימת עם הרוח שנשבה מהתקליט הישן, אבל הם גם הבינו את הצורך בעדכון הקלאסיקות, כדי שהמופע לא יישמע כמו תקליט מפעם שמבוצע על הבמה בידי אנשים שמבוגרים ב-46 שנה.
לאור ההצלחה הבלתי-נתפסת של סיבוב האיחוד, חשוב לציין שהסיבוב המקורי היה די פלופ. רביץ אומרת בחיוך "איך זה יכול לצאת טוב כשכולים שותים ברנדי כל הזמן?". גם הכבשה שגפן קנה עבור המופע, עמדה על הבמה ועשתה מה שכבשים עושות כשאין להן משהו טוב יותר לעשות, לא בדיוק התגלה כמקדמת מכירות. במבט מאוחר, רכטר וברוזה מבינים עד כמה זה היה נורא ומיותר. לא רק הכבשה סבלה בהופעות ב-1978, גם רכטר לא נהנה מהן. למזלו העסק לא נמשך יותר מדי זמן.
נדמה שאחת מהסיבות להצלחה הבלתי-נתפסת של סיבוב האיחוד - מעבר לצורך של הקהל בנוסטלגיה - היא בהתעקשות של רכטר להעמיד מופע תפור היטב, שיעמוד גם בציפיות של המשתתפים. וכך, אחד מהכבשים בעדר, מסביר ברגע יפה בדוקו שהוא היה צריך לשמש גם בתפקיד הרועה. לא רק בהחייאת הקלאסיקות של "הכבש", אלא גם בחיבור ביניהם לבין השירים מקריירת הסולו של כל אחד מארבעת המשתתפים שנוצרו לאחר האלבום ההוא. החיבור הנכון בין החומרים שנוצרו אז – ומאז – לא רק הצדיק את הצמא לכרטיסים למופע שנמשך ונמשך והיווה אתנחתא הכרחית מהמציאות. ולמרות שארבעת המשתתפים שבים ומתעקשים לאורך הסרט שהנוסטלגיה לא היוותה שיקול מבחינתם, קשה שלא לראות את ההנאה שלהם מהמפגש המחודש. כמעט כמו של הקהל שזכה להיפגש מחדש עם פסקול ילדותו ונעוריו.
