"תחנת פרוטוויל" (2013), הפיצ'ר הראשון של הבמאי-תסריטאי ראיין קוגלר, שיחזר מקרה אמיתי של צעיר שחור מאוקלנד קליפורניה שנורה בידי שוטר. סרט בתקציב זעיר שחייב נכונות של קהל להתמודד עם נושא לא פשוט. שלושת סרטיו הבאים כבר טיפלו בהוויה החברתית-פוליטית האפרו-אמריקאית באמצעות כלים ז'אנריים. שילוב שיש לו פוטנציאל להגיע לקהל רחב יותר, כל עוד נשמר האיזון בין האלמנטים המבדרים והמסרים שאותם היוצר שואף להביע.
"חוטאים" - טריילר
(קרדיט: באדיבות טוליפ אנטרטיינמנט)
ב"קריד" (2015) קוגלר חנך את הספין-אוף המצליח לסדרת "רוקי" שבו בנו של אפולו קריד הופך לדמות המרכזית. לאחר מכן הוא עמד בראש הניסיון השאפתני למזג תכנים אפרו-פוטוריסטים ל-MCU. "הפנתר השחור" (2018) היה הצלחה ביקורתית וכלכלית יוצאת-דופן – הכנסות של 1.35 מיליארד דולר, 7 מועמדויות לאוסקר (בכללם לסרט הטוב ביותר) וזכייה ב-3 פרסים. "הפנתר השחור: וואקאנדה לנצח" (2022) היה קצת פחות – בהכנסות, בהערכה הביקורתית, ובמספר המועמדויות – אבל עדיין שימר את מעמדו של קוגלר ככישרון בולט. כעת מגיע "חוטאים" (Sinners), קומבינציה ייחודית המשלבת הרהור על היסטוריה תרבותית וחברתית אפרו-אמריקאית וסרט ערפדים.
באקלים האנטי-יצירתי של הוליווד העכשווית לא פשוט להשיג תקציב הנושק ל-100 מיליון דולר עבור סרט שאינו עיבוד ל"קניין רוחני" מבוסס. בוודאי לא כשיש ניסיון לנסח אמירה טעונה מבחינה פוליטית. קוגלר נכנס לטריטוריה של האלגוריות הסאטיריות של ג'ורדן פיל בז'אנר האימה ("תברח", "אנחנו") והמד"ב ("אין מצב"). ל"חוטאים" אין פוטנציאל לרווחים בסדר הגודל של סרטי "הפנתר השחור", אבל הוא מצליח לאזן באופן מעניין ומקורי (ולעיתים אף סוחף) בין אמירה הנובעת מפרספקטיבה על ההיסטוריה האפרו-אמריקאית ויצירי ז'אנר האימה.
העלילה ממוסגרת באלמנט שקיים בפולקלור של תרבויות שונות: קיומם של אנשים בעלי כישרון מוזיקלי ייחודי. המוזיקה שהם מנגנים מערערת את הגבול בין האנושי והעל-טבעי ועשויה לזמן רוחות, אבות קדמונים ושדים. למרות שהשליש הראשון של העלילה לא מכיל התרחשויות על-טבעיות, המסגור משמר את הצפייה לקראת הבאות ומצביע על הציר האלגורי המרכזי.
המוזיקה שתשמע היא בעיקרה מוזיקת בלוז שנובעת מהזמן והמקום בו מתרחשת העלילה – הדלתא של מיסיסיפי בשנת 1932. אזור בו שולטים חוקי "ג'ים קרואו" שמשמרים את הנחיתות המשפטית של אפרו-אמריקאים, ומותירים אותם חשופים לאלימות לבנה. ציר הזמן המוזיקלי יכלול גם אלמנטים אנכרוניסטים - מהעבר ביבשת אפריקה ועד להווה של צופי הסרט. כל זאת כחלק מאמירה על ההיסטוריה של המוזיקה השחורה ומשמעותה. יש גם ציר אופקי של מוזיקה לבנה באותו מקום וזמן - שירי פולק אפלאצ'יים ומנגינות סקוטיות-איריות.
בסצנה הפותחת את "חוטאים" סמי מור (מיילס קאטון), מוזיקאי בלוז צעיר ומוכשר, מגיע חבול ומדמם לכנסייה שבה אביו מעביר דרשה. הכרוניקה של היום שקדם לפתיחה זו מהווה את עלילת הסרט. ציר ההווה נפתח בשובם, לאחר תשע שנות היעדרות, של שני אחים תאומים-זהים לקלארקסדייל מיסיסיפי. לאח שנולד קודם קוראים סמוק, ולאחיו הצעיר סטאק. שניהם מגולמים בידי מייקל בי. ג'ורדן, השחקן הקבוע של קוגלר, שבתפקיד הכפול מוסיף עוד הופעה מרשימה לרזומה. שני האחים פעלו בשיקגו של שנות ה-20 והיו מעורבים בעסקי האלכוהול הלא-חוקיים שבהם צברו את כספם. כעת הם נחושים להקים תוך יום מועדון ג'וק (Juke Joint) – מועדון מאולתר המשלב מוזיקה, ריקודים, שתייה והימורים, מרחב של חופש לקהל האפרו-אמריקאי.
סמוק, שנולד דקות ספורות לפני אחיו, הוא האחראי והשקול יותר מבין השניים. הוא שייך יותר למורשת של המקום, הכוללת גם מערכת יחסים מינית עם כוהנת וודו מקומית בשם אנני (וונמי מוסקו). אחיו סטאק, לעומת זאת, ממוקד בהשגת כסף וכוח. הוא נתקל במרי מעורבת-הגזע (היילי סטיינפלד) שאיתה הוא סיים קשר באופן לא-הולם. האבחנה בין שני האחים נסמכת לא רק על אופיים השונה אלא גם על אלמנטים של צבע בלבושם – כחול לסמוק ואדום לסטאק.
שני האחים שבים לכור מחצבתם עם כסף וביטחון עצמי שאינו נפוץ בקרב השחורים באזור. בשליש הראשון של העלילה הצופים מוכנסים, במידה רבה של סבלנות, לאורח החיים באזור, ולניסיון של שני האחים להניע את המהלכים הנדרשים להקמת מועדון ביום אחד. מקניית האסם שישמש כמועדון מידי גבר לבן שהיה חבר בקלו-קלוקס-קלאן (דייוויד מאלדונדו), ועיצוב השלט למועדון בעזרת זוג סיני שיש לו חנות מקומית (יאו ולי ג'ון לי). בעיקר הדבר כרוך בליכוד הלהקה שבה יהיו סמי מור ודלתא סלים (דלרוי לינדו). ישנה גם פרלין (ג'יימי לוסון), בעלת יכולת השירה שעוד תוכח בהמשך.
מהרגע שבו המועדון מתחיל לפעול קוגלר משתמש בכישוריו כדי לייצר את תחושת האווירה הסוחפת של חופש אותו הוא מציע לאורחים. זה מזכיר את המסיבה של המהגרים מהקאריביים ב"רוק אוהבים" (2021) הסרט הנפלא של סטיב מקווין שנעשה כחלק מאנתולוגיית הסרטים הטלוויזיונית "גרזן קטן". ההישג של קוגלר בתנועה ומוזיקה (והלכידה הקולנועית שלהם) הוא מרשים ומהנה, גם אם אינו משתווה לזה של מקווין. קוגלר גם מחוייב לתת את ליטרת הדם כאשר הסרט יעביר הילוך לסיטואציה שמזכירה את סרט הערפדים של רוברט רודריגז מ-1996 (עם תסריט של קוונטין טרנטינו ובכיכובו), "מצאת החמה עד צאת הנשמה".
3 צפייה בגלריה
יש גם את ליטרת הדם הנדרשת. ראיין קוגלר (מימין) ומייקל בי. ג'ורדן, מתוך הצילומים ל"חוטאים"
(צילום: באדיבות טוליפ אנטרטיינמנט)
קוגלר מביא איתו ל"חוטאים" את הכישרונות שאיתם הוא כבר שיתף פעולה. המלחין השבדי לודוויג גורנסון (זוכה אוסקר על "הפנתר השחור") עבד איתו בכל סרטיו עד כה. זהו שיתוף הפעולה השאפתני ביותר של השניים, דבר הנובע מהמרכזיות של מוזיקה בסרט והשימוש המורכב שנעשה בה. עיצוב התלבושות הופקד בידיה של רות אי. קרטר (שזכתה פעמיים באוסקר על סרטי "הפנתר השחור") - והצלמת אוטום דוראלד, שעבדה עם קוגלר על "ואקאנדה לנצח", משתמשת היטב באפשרויות שמקנה לה השילוב בין צילום בפילם 35 מ"מ ו-70 מ"מ. "חוטאים" הוא סרט שאפתני, מעורר-מחשבה, מבוצע היטב וגם – אסור לשכוח – מבדר.
