לפעמים נדמה לי ש"בייבי בום", מעבר להיותה מזון-מסכים מנחם, היא מדד לדופק הלאומי. כי איך אפשר לסרב לצפייה בילודים כשהכול בקאנט? מי יכול להגיד לא לזריקת העידוד מהעתיד ולהוכחה לזה שאנחנו עדיין פה, למרות הכול? ואיך יודעים שהמצב כל כך גרוע? כשאפילו הסיפורים שהפורמט בוחר לספר לנו לא מנסים לספק את הנחמה המושלמת אלא מתיישרים עם המצב ומבינים שאף אחד לא יאמין להם אם הכול ילך חלק.
בעונה הנוכחית שלה, השביעית (והשניה ב"קשת", שאימצה את הפורמט כשערוץ 10 נסגר) נדמה ש"בייבי בום" הרגישה צורך לדרבן אותנו עוד קצת לעבר הקצה. זאת מגמה שניכרה כבר בעונה הקודמת (שעלתה לפני שנתיים, עונת פוסט 7 באוקטובר) ועכשיו היא כאן. בפרק הראשון לעונה אנחנו מוצנחים אל סיפור הרבה יותר מאתגר נפשית מזה של "תלחצי רגע והנה הוא יוצא". זוג הסטנדאפיסטים, רועי צברי ואלמוג שור, הגיעו לבית החולים כששור היתה בשבוע ה-24 בלבד להריון, ונשארה להשגחה בעקבות ניסיונות של העובר שלהם להיוולד בטרם עת, כשהמטרה הצנועה שלהם די דומה לשלנו: למשוך כמה שיותר, פשוט להחזיק מעמד.
ליווינו את שניהם כשצירים צצו שוב בשבוע ה- 28, ואחר כך בניתוח קיסרי חירום שיילד את התינוק שלהם כפג. דילוגי זמן מעבירים אותנו קדימה כמה חודשים כדי שנוכל להירגע מול ההבטחה שעומדת בבסיסו של הפורמט והוא לעולם לא יפר אותה, אותה הבטחה שהופכת אותו לציפרלקס הטלוויזיוני שהוא – הכול יהיה בסדר. הפי אנד הוא לא מותרות, הוא הלחם והחמאה של "בייבי בום". הפורמט לא יכול להרשות לעצמו טרגדיה משום סוג, הוא חייב להחזיר אותנו אל הנקודה שבה אפשר לנשום. זה החוזה הרגשי עם הצופה: מותר לנו לפחד מאוד אבל בסוף נבכה מהתרגשות.
חמודים להפליא. מתוך "בייבי בום"
(צילום מסך, קשת)
ברור שההפקה לא יכלה לנחש את כל זה מראש כשהיא ליהקה את שור וצברי לעונה, והם גם ליהוק מצוין כי שניהם חמודים להפליא, מעוררי אמפתיה וסיפקו אחלה טסטמוניות, אבל עצם ההחלטה למקם את הסיפור שלהם כסיפור הפותח בפרק הראשון מרגיש לי כניסיון למקסם את האפקטיביות. נאמנה לרעיון שצריך בכל פעם להעלות קצת את הרף "קשת" מעבירה אותנו דרך מסע קצת יותר מאתגר כדי שהקתרזיס בסוף יצליח לשמור על סף הריגוש. בכל זאת, הם עדיין צריכים להתחרות לא רק בעונות קודמות אלא גם בחיים עצמם.
אבל האמת היא שכל זה לא נחוץ. כי לידות הן לא רק המכנה המשותף הכי רחב בקרב אוכלוסיה מקוטבת ומסוכסכת כמו הישראלים, אלא כי מדובר באירוע פלאי: העובדה שכמעט כולם עושים את זה לא מקהה את החושים כשזה מגיע לדבר עצמו. והטלוויזיה החכמה שלכם יודעת שרק רגע ראשוני וקדום כמו לידה מסוגל ליישר אותנו חזרה לפרופורציות על החיים. כשאדם יושב מול הטלוויזיה וצופה בשגר של רגעי לידה, האחד אחרי השני, אין לו ברירה אחרת אלא להתפעם. אין לזה קשר לאיכות ההפקה או לעריכה או לפסקול. זה רגע שהוא חזק אולי מכל דבר אחר, אולי הרגע היחיד שעומד בשורה אחת עם המוות, וליטרת המוות שלנו, כידוע, כבר מלאה.
הסיפור הכי בסיסי באנושות. מתוך "בייבי בום"
(צילום מסך, קשת)
מול הסיפור המורכב הזה, של אישה שמתפללת שהצירים שלה יפסיקו, נמצא הסיפור השני בפרק: אישה שמחכה שהצירים שלה יתחילו. הפעם "קשת" באמת כיתתה רגליים בתוך אילן היוחסין של המלוהקים שלה כדי למצוא שרידים של סלביות, והגיעה עד לנכדה רבתא (יש דבר כזה?) של מנחם בגין, לא פחות. זאת אמנם שעת בחירות אבל נדמה שיש משהו מרגיע עבור כל הקצוות הפוליטיים בדמותו הממלכתית של מנחם בגין, כשהיא מרחפת מעל חדר הלידה בו נולד הנין שלו. הבת של בגין, חסיה, היא סבתא נמרצת שמקפידה להיות נוכחת בכל הלידות במשפחה המורחבת שלה ולגזור את חבל הטבור, והיא העניקה צביון אצילי לכל הסיפור למרות שהחמידות של בני הזוג יכלה להחזיק אותו לבד בקלילות.
"בייבי בום" היא פורמט דוקו-ריאליטי מניפולטיבי ואפילו לא עמוק, בדיוק כמו פורמטים מקבילים. העריכה עדיין יודעת איך ללחוץ על נקודות ובלוטות של דמעות, יודעת בדיוק מתי להשמיע את המוזיקה ואיזו מוזיקה להשמיע, מתי להראות את האבא בוכה, מתי להניח אותו על החזה. היא מספרת את הסיפור הכי בסיסי באנושות אבל הקסם שלה עדיין עובד. היא פונה לאזורים במוח שמאפשרים למניפולציה לעבוד בלי הפרעה, הציניות נשארת בצד ואף אחד לא מתנגד. זאת נוסחה כמעט ניסית, ופשוט צריך להפריע לה כמה שפחות. לפחות שם אנחנו בטוחים שהדופק עדיין יציב.
