"אנחנו צריכים סירה גדולה יותר", אומר באימה השריף ברודי (רוי שיידר) לעמיתיו למסע ציד הכריש האימתני, רגע אחרי שזה נחשף מולו במלוא תפארתו ושיניו המפחידות - ברגע הכי זכור ומצוטט של "מלתעות". אנחנו חוגגים החודש 50 שנה בדיוק ליצירת המופת של ספילברג, שעלתה ב-20 ביוני 1975 ל-400 אקרנים תוך חששות כבדים של האולפן, בעלי האולמות וכמובן היוצר עצמו - ילדון יהודי שנשכר לג'וב בגיל בן 26, והיה בטוח שהסרט הזה הוא סופה של הקריירה שלו. על הולדתו של ספילברג מבטן הכריש של "מלתעות" נכתבו עשרות כתבות וספרים.
"מלתעות" - טריילר
(יוניברסל)
אבל זוהי כתבה על הולדתו של משהו אחר, חשוב עוד יותר מספילברג בהיסטוריה של הוליווד, שהצעיד אותה לעידן שונה לגמרי שאנחנו חווים עד היום - עידן הבלוקבאסטר, שובר-הקופות, והאופן המהותי שבו סרט אחד, בקיץ אחד, שינה לחלוטין את התפיסה שבה אנחנו רואים קולנוע. מתעשייה שבה כל אולפן מציע מגוון עצום של סרטים שחלקם מצליחים יותר וחלקם פחות, שנשענת על כריזמה של כוכבים שהקהל חוזר אליהם שוב ושוב, שלא יותר מדי עסוקה בשאלה מתי כל סרט יוצא בכל פינה בעולם כי מספר העותקים הפיזיים של סרט מוגבל (ככה פעם הפיצו סרטים, ילדים) - עד להוליווד שבה סרט ענק אחד או שניים מרימים את כל ההכנסות של האולפן לקיץ ולשנה הבאה (מילולית המונח בו משתמשים באולפנים הוא Tentpole, יעני המוט שמרים את האוהל כולו), ומשוחררים לאוויר העולם כמו במבצע צבאי. וכמו בציטוט של ברודי, שאולתר בכלל על הסט על ידי שניידר, כל הזמן "צריכים סירה גדולה יותר" - אפקטים גדולים יותר, סכנות גדולות יותר, שיאים שצריכים להישבר.
זה לא שהוליווד שלפני 1975 היא בית תמחוי סוציאליסטי, או שלא היו שוברי-קופות לפני "מלתעות". היו להיטים, היו סרטים שהיו אירוע, היו רשימות שוברי-קופות מסודרות שנשמרו אז בסודיות אצל האולפנים, היה יח"צ והייתה מניפולציה של סיפורי הצלחה וכישלון. "הסנדק" שיצא רק שלוש שנים לפני "מלתעות" אחז בגאון בתואר "הסרט המצליח בכל הזמנים", והוא לקח את התואר מ"צלילי המוזיקה" שיצא חמש שנים לפניו - והוא בתורו הדיח מהפסגה את "חלף עם הרוח" שהחזיק בטייטל כמעט שלושה עשורים (ובדירוג הסרטים המצליחים בכל הזמנים, כשמתחשבים בשינויי מחירי הכרטיסים בעקבות האינפלציה, הסרט הגזעני הזה מ-1939 הוא עדיין המצליח מכולם, בלי תחרות, משאיר אבק אפילו ל"אווטאר"). סרטים בהחלט כוונו להיות להיטים, ואלו שלא הצליחו במשימה יכלו להפיל אולפנים. תשאלו את אליזבת טיילור ו"קליאופטרה".
גם המונח שלכבודו התכנסנו, ה"בלוקבאסטר", היה קיים ובשימוש בהוליווד - באופן ספורדי - הרבה לפני "מלתעות". למעשה, מקורותיו בשנות ה-40, ימי מלחמת העולם השנייה, בנסיבות שקצת מזכירות את החדשות היום: Blockbuster Bombs הן מילולית "פצצות מפצחות-רחוב", או "מחריבות-רחוב". כך נקראו פצצות-הענק שארה"ב הטילה על איראן - סליחה, על יפן וגרמניה - והחריבו שכונות שלמות (מעניין אם עוד 50 ידברו על סרטונים מאוד מצליחים בני שלוש שניות שישודרו לנו ישר לרשתית שלנו כ"מפצחות בונקרים אחושרמוטה" ע"ש פורדו). אגב, בהתחלה לא השתמשו במונח כדי לתאר הצלחה קופתית, אלא הוא הופיע בביקורות כאלה ואחרות על סרטי מלחמה בעיקר כדי לתאר אותם בקצרה כ"פצצה". הקישור בין הביטוי להצלחה בקופות הופיע לראשונה בכתבת פרומו של הצהובון הבריטי "הדיילי מירור" לקראת הסרט התנ"כי "שמשון ודלילה" מ-1950 של ססיל בי. דה מיל, ואיתו התחזית שהוא צפוי להפוך ל"בלוק-באסטר בקופות!" (הם צדקו, הוא הרוויח 9 מיליון דולר, סכום עצום באותה עת). אבל עדיין המונח לא הפך לחלק מהז'רגון. כעבור 25 שנה, "מלתעות", די לבדו, שינה את זה.
נסביר למה, דרכו ודרך עוד חמישה סרטים, אחד מכל עשור - 1975, 1985, 1995, 2005, 2015 ו-2025 - איך עידן הבלוקבאסטר עיצב את עולמנו מאז ועד היום. וגם, האם הוא בדרך החוצה? נתחיל.
1975 - "מלתעות"
על ייסורי ההפקה של "מלתעות" - שהסתיימו כאמור בניצחון ענק לכל המעורבים, בעיקר לבמאי בן ה-26 שהפך מעילוי של הפקות טלוויזיה עם כישלון קופתי אחד מאחוריו ("שוגרלנד אקספרס") להבטחה ממומשת ולשם נרדף ל"שובר-קופות" - נכתבו הררי מאמרים ומור"קים. חלקם הגדול מאווררים בימים אלה בכתבות לציון היובל לסרט. בראשם: הכריש המכאני לא עבד רוב ההפקה וזה מה שהוביל להחלטה המבריקה/הכרחית להראות אותו כמה שפחות ולערוך את האימה סביב הציפייה לבואו; ספילברג חשב בהתחלה שהמוזיקה המזוהה כל כך בת שתי התווים של ג'ון וויליאמס היא בדיחה; רוברט שואו וריצ'רד דרייפוס, הכוכב הזקן והכוכב הצעיר של הסרט, שנאו אחד את השני בדם, מה שכמובן תורם למתח בין הדמויות שלהם בסרט; ו-50 ימי הצילום המתוכננים התנפחו ל-159, כשגם התקציב משלש את עצמו. יש גם אנקדוטות פחות מחמיאות, למשל: הידעתם שספילברג בכלל לא היה על הסט ביום האחרון שבו צולם השוט הדרמטי שבו הכריש מתפוצץ לאלף חתיכות, כי הוא כבר לא יכל לעמוד בלחץ הנפשי?
"מלתעות" - קטע מסרט
אבל מעבר לכל הסיפורים על הכישלון הצפוי שהפכה להצלחה מהדהדת, קודם כל בגלל הקולנוע הנפלא שלו - יש כמה לקחים חשובים ש"מלתעות" לימד את הוליווד בכל הנוגע להינדוס בלוקבאסטרים. ראשית: הפצה, הפצה, הפצה. הסרט כן נחשב למהפכני בגלל החלטת מפיקיו - אחרי כמה הקרנות מבחן מוצלחות שהראו להם שהפיאסקו שחשבו שיש להם ביד מסתמן כסרט פגז שבאמת מפחיד ומלהיב את הקהל - ללכת אול-אין. הסרט הופץ ב-400 בתי קולנוע במקביל בארה"ב, פחות מעשירית ממה שמקובל היום באמריקה לבדה, אבל זו מהפכה של ממש ב-1975. בנוסף, היה קמפיין פרסומות מאסיבי בטלוויזיה. מהרגע שהסרט התחיל לתפוס, מערך היח"צ גם פמפם אותו לדרגת אירוע לאומי, עם סלוגנים סטייל Summer of the Shark וטענות שהסרט גרם לחרדה קולקטיבית מהליכה לים, שלא ברורה מידת אחיזתן במציאות. כמו תוכניות ריאליטי היום, סרט כזה הוא "אירוע", "כולם רואים אותו", ובטח אין מה להיות לוזר ולחכות לשידורו טלוויזיה, או אפילו לשבוע הבא.
מהפכה שנייה היא עונתית: "מלתעות" הוא רשמית "שובר-הקופות הקיצי" הראשון, או ליתר דיוק זה שהפך את הקיץ ל"עונת שוברי-הקופות". לפני "מלתעות" תאריכי הפצה היו דבר גמיש הרבה יותר. סרטים הופצו בניו יורק באפריל כדי להגיע למישיגן בנובמבר, ולישראל כעבור שנה וחצי. אין אינטרנט, אין הורדות, אין לחץ, ומספר העותקים מוגבל ממילא. לפעמים התאמצו לחבר סרט לעונת הכריסמס או לסתיו כדי לתפוס רוח לאוסקרים, אבל "מלתעות" הוא הפעם הראשונה שעונת הקיץ והחופש הגדול - שלרוב נשמרה לסרטי אימה זולים לבני נוער - הפכה מילולית לעונה החמה.
11 צפייה בגלריה
סטיבן ספילברג או ריצ'רד דרייפוס? עזבו, מה זה משנה. מתוך "מלתעות"
(צילום: באדיבות yes)
וזו בשורה נוספת, שתתחדד עוד יותר בעשור הבא - ילדים ונוער בחופש הגדול אולי לא היו הקהל היחיד של "מלתעות", אבל הם היו קהל חשוב. היום זו כמעט אמת קוסמית, כי תכלס הוליווד פונה כמעט רק לפלח השוק הזה. אבל בסבנטיז, שוברי הקופות הגדולים היו למבוגרים שחיפשו את "הסנדק" ו"העוקץ" הבא. באיחור של שני עשורים עולם הקולנוע הדביק את עולם המוזיקה: העולם שייך לצעירים.
בשורה שלישית, שמתקשרת לשנייה: כבדו את הקהל הצעיר, גם בז'אנרים "זולים". בבסיס, מנקודת מבט סנובית, "מלתעות" הוא סרט ז'אנר "נחות", סרט אימה פינת סרט אסונות, בן דוד לא כזה רחוק של "הרפתקה בפוסידון". לא היה צריך הרבה כדי להפוך אותו לגמרי לבי-מובי, סרט סוג ב'. המלחמה אליה יצא ספילברג במפיקיו כשדרש (וקיבל) את הזכות לצלם את כל הסרט בשטח, בעיירת חוף ובמימי האוקיינוס האמיתיים ולא בבריכה סגורה באולפן כפי שהיה נהוג בהפקות מסוג זה, אולי הפכה את ההפקה שלו לסיוט - אבל הניבה סרט סוג ב' סוג א'-א'. הכל שם מרגיש אמיתי וחי ונושם (בסדר, חוץ מהכריש).
בשורה רביעית, ופחות מדוברת כשמדברים על שוברי-קופות: כוכבים הם לא כאלה חשובים. רוי שיידר וריצ'רד דרייפוס הם אולי מהשחקנים הכי טובים ומזוהים של הסבנטיז, אבל אף אחד מהם לא היה סטיב מקווין או קלינט איסטווד. כשהסרט גדול דיו ושורת המכירה שלו מהדהדת מספיק, כוכבים יכולים רק להפריע. זו בשורה שממשיכה להיות נכונה לחלק הארי של שוברי-הקופות הגדולים ביותר מאז ועד היום: הריסון פורד התגלה כעבור שנתיים ב"מלחמת הכוכבים", אבל מבחינת הצופה ב-1977 מדובר בברנש חתיך אחד בחבורת שחקנים צעירים לא-מזוהים שמסתובבת ליד רובוטים חמודים. ספילברג המשיך ללהק לא-כוכבים לשוברי-הקופות הענקיים הבאים שלו, "אי-טי" ו"פארק היורה". החייזרים והדינוזאורים הם אירוע מספיק.
ובשורה אחרונה - תמיד תביאו סירה גדולה יותר, וכוונו גבוה יותר.
1985 - "הגוניס" ו"בחזרה לעתיד"
עשור אחרי "מלתעות", יש שתי אינדיקציות סמליות למצב שוברי-הקופות שכבר הופכים למנה העיקרית בתפריט ההוליוודי: קודם כל, באותה שנה נפתחת רשת הוידיאו "בלוקבסטר", שהפכה את חוויית הצפייה הביתית לחלק מרכזי ממעגל ההכנסות של הוליווד, ועל הדרך גם הכניסה את המושג הזה - בלוקבאסטר - לז'רגון העולמי. בלוקבאסטרים הם מעתה לא רק סרטים שהכניסו הרבה כסף. הם סמל סטטוס, הם ווינרים, הם משהו ש"כולם" צריכים לראות ולהיות מודעים אליו.
דבר שני, עשור אחרי הכריש, ספילברג הוא כבר לא הילד המבוהל והמוכשר שחייב לא מעט למפיקים שגיבו אותו בהפקה שהייתה יכולה להתבטל בכל רגע. הוא מלך העולם. אחרי "מלתעות", "מפגשים מהסוג השלישי", שני הפרקים הראשונים ב"אינדיאנה ג'ונס" וכמובן "אי-טי" - שירש את תואר הסרט המצליח בכל הזמנים - ספילברג הוא המפיק וקובע הטעם מספר אחד בהוליווד, הוא מנטור, הוא האיש שעל פיו יישק דבר.
"הגוניס" - טריילר
וכמפיק ספילברג מתווה את הטון לעולם שוברי-הקופות בעשור הכי חשוב לעיצוב שובר-הקופות ההוליוודי: ילדים תחילה, מבוגרים החוצה. שני הסרטים בהפקתו באותה שנה, "הגוניס" של ריצ'רד דונר (7 ביוני) ו"בחזרה לעתיד" של רוברט זמקיס (ה-3 ביולי), הם לא רק פיסות בידור מושלמות, עם תסריט מצויין, אפקטים נפלאים לתקופתם ודמויות שעובדות עד היום. הם קודם כל קריאת-כיוון על מי הם הגיבורים של העשור הזה לעומת קודמו. ב"מלתעות" ראינו שלושה גברים מרופטים שמגלים מחדש את גבריותם בזכות כריש, כולם בני 35 פלוס. ב"גוניס" ו"בחזרה לעתיד" הגיבורים הם הילדים האבודים. בסרט הראשון מילולית - חבורת יתומים שיוצאים להרפתקה קוסמית עם קצת שודדים ויצור פלאי, בסרט השני זה נער מגניב עם הורים לוזרים ומעצבנים, שצריך תוך כדי הסרט לחזור אחורה בזמן ו"לתקן אותם", לשדך ביניהם וללמד אותם לרקוד כמו שצריך כדי להמשיך להתקיים.
"בחזרה לעתיד" - טריילר
בעשור שבו רייגן עלה לשלטון בסימן הטפה ל"ערכי המשפחה", אחוז הגירושים הגיע לשיא, והקניונים בארה"ב נפתחו בהמוניהם וסיפקו שעות של עונג קפיטליסטי להרבה בני נוער משועממים - הילדים ובני הנוער מתחילים לגבש זהות משל עצמם, נפרדת ולפעמים אפילו לעומתית להורים "הלוזרים", בני דור הבייבי-בום שהכזיבו. והזהות הזו היא כוללת בתפריט סרטים, שאליהם הולכים עם החברים, לא המשפחה, או צופים בסתר לבד בבית ב-VHS. כאמור, הקולנוע שוב מפגר בשני עשורים אחרי מהפכת הרוקנ'רול בעולם המוזיקה, אבל הנה היא באה: אף אחד לא מבין אתכם, ילדים, אבל דוד ספילברג כן, והוא הביא איתו פופקורן.
1995 - "בחורים רעים"
והנה שיטת השנים העגולות שלנו מתחילה טיפה לזייף, עם סרט "קצת" פחות משפיע וקאנוני על עתיד הקולנוע והאנושות משלושת הכותרים הקודמים - ולא משנה כמה המשכונים וויל סמית' עוד יכפה עלינו בניסיון לשכנע אותנו שמישהו מתגעגע למותג "בחורים רעים". יש שלל שוברי-קופות עצומים שהגדירו את הניינטיז - בראשם "טיטאניק", אבל כמובן גם "פארק היורה", "המטריקס", "היום השלישי", "שליחות קטלנית 2", "אישה יפה" ו"פורסט גאמפ". אבל אף אחד מהם לא חוגג עכשיו יומולדת עגול. וגם בשנת 1995, למען האמת, רבים עקפו את "בחורים טובים" בטבלאות: "מת לחיות 3" (סרט עצום), "צעצוע של סיפור" (מהפכה של ממש, אבל להיטי אנימציה זה משהו קצת אחר), "אפולו 13" (וואו, פעם מבוגרים אשכרה הלכו לקולנוע), "גולדן-איי" (ג'יימס בונד הוא קטגוריה משל עצמו) ו"קספר" (וואלה).
אבל ב"בחורים רעים" של מייקל ביי יש בכל זאת כמה דברים שמאוד מאפיינים שוברי-קופות בניינטיז: הראשון, מידה של נונשלנטיות. אם בעשורים לפני ואחרי שוברי-קופות היו צריכים כל אחד לשבור תקדימים היסטוריים כדי להיחשב לכאלה - במספרים, באפקטים, בבאזז - בשנות ה-90 הם כבר חלק ממכונה משומנת, עוד כותר שמצטרף לקולנוע אחרי מתקפת טריילרים מפוצצים, ואז לספריית הוידאו השכונתית כעבור כמה חודשים. זה אולי מסביר למה האנשים החשובים ביותר בתחום הזה בניינטיז הם לא ספילברג או ג'יימס קמרון, אלא דווקא המפיקים הערסים דון סימפסון וג'רי ברוקהיימר ("אהבה בשחקים", "הפריצה לאלקטרז") שהפכו את יצירת שוברי-הקופות לפס ייצור.
דבר שני, הכוכבים חוזרים. באופן שונה קצת ממה שקרה בעשור לפני ובעשורים אחרי, בשנות ה-90 בהחלט שוברי הקופות הגדולים נהנים משם גדול על הפוסטר. נוצר מעמד חדש של אצולה הוליוודית, כוכבים שכמעט בן-לילה הופכים לשם מוכר בכל בית ומתחרים זה בזה מי הראשון שיכניס לעו"ש 20 מיליון דולר לג'וב: טום קרוז, טום הנקס, ג'ון טרבולטה, ניקולס קייג', שלישיית סטאלון-שוורצנגר-וויליס, ג'ים קארי, ג'וליה רוברטס, שרון סטון, ליאונרדו דיקפריו הצעיר, רובין וויליאמס והכוכב הזורח בסרט הזה: וויל סמית'. לעומת זאת היום, גם אחרי 15 להיטים, אמא שלכם חושבת שטימותי שאלאמה זו קללה באוזבקית.
שלישית, הסגנון: "בחורים רעים" הוא קודם כל פעפוע מושלם של אסתטיקת הפרסומות המיוזעת לבקבוקי וודקה שנכנסת היישר לקולנוע המיינסטרים, עם הרבה סלואו-מושן ופליירים של תאורה מצועצעת. וגם: MTV. כל הסרטים בהוליווד נראים כמו קליפים בני שעתיים, אם לא בחיתוך המהיר אז בשוטים מרהיבים ולולייניים. וכמובן: יש שיר MTV שמשודך לכל שובר-קופות פוטנציאלי שבועות לפני שהוא יוצא לאקרנים, שמופיע בסרט מקסימום ל-15 שניות בסצנת הסקס, אבל הרבה פעמים חי בתודעה הרבה אחרי הסרט. כאן אנחנו מדברים כמובן על תולעת-האוזן Shy Guy של דיאנה קינג. בהצלחה עם להשתחרר ממנו.
דבר רביעי, שחורים. מסתבר שהם קיימים, בקולנוע, ויכולים להיות כוכבים לגיטימיים.
"בחורים רעים" איננו סרט חשוב במיוחד, ובאמת שאין צורך להגיד מילה על העלילה שלו שמועתקת ישירות מסרטי "נשק קטלני" פינת פרק בינוני ב"מיאמי וייס". אבל זה יופי של דוגמה לכל מה שקורה לבלוקבאסטרים בניינטיז.
2005 - "באטמן מתחיל"
תגידו שלום ותעשו כבוד לברנש הבריטי כריסטופר נולאן, אחד משני האנשים הכי חשובים בעולם שוברי-הקופות מתחילת המיליניום (השני הוא קווין פייגי, הבוס של מארוול). העולם חוגג בימים אלה 20 שנים עגולות ל"באטמן מתחיל", ובמובנים רבים זה יום הולדת לא פחות חשוב מה-50 של "מלתעות".
למה? ובכן, בכמה שוברי-קופות עד אז (או מאז) תמצאו את שורה כמו "עליך להפוך למחשבה נוראית. עליך להפוך לרעיון!", שפולט בצעקות המנטור/נבל ראז-א-גול (ליאם ניסן) לחניכו ברוס וויין (כריסטיאן בייל) בדרך להפיכתו לאיש העטלף. רגע, יש לנו עוד: למשל הנבל "הדחליל" (קיליאן מרפי, אופנהיימר לעתיד) שמסביר למה הוא לובש מסיכה. הנה, שורת דיאלוג אמיתית מתוך הסרט: "למה דחליל? מטופלים שלי שסובלים מרגעי ניתוק והזיות ממקדים את הפרנויה שלהם במענה חיצוני, לרוב אחד כזה התואם את אחד הארכיטיפים היונגיאנים שלהם". טוב, זה קצת פחות קליט מ"אני באטמן!", אבל העיקר שהשורה הזו גם מופיעה בסרט, בקול הכל-כך מזוהה של בייל שהיה המקום לאינספור פארודיות דלוחות ברשת.
אבל היי, הסרט הכניס 400 מיליון דולר ובעיקר היה הפרומו ל"האביר האפל" מ-2008, והסיפתח לטרילוגיית הקומיקס המוערכת בכל הזמנים (כולם משום מה מדחיקים את חלק 3, "עלייתו של האביר האפל"). ובסוף, כמו במקרה של "מלתעות", "באטמן מתחיל" הוא סיפור של הימור די אמיץ של היוצר אבל בעיקר של מי שהימרו עליו וגיבו אותו ואת החזון המאוד-ספציפי שלו: סרט קומיקס לאדם החושב. "באטמן מתחיל" היה להיט, אבל לא היסטרי. המבקרים התלהבו אבל לא עשו רונדלים סביבו, ועל אוסקרים (עדיין) אין מה לדבר. היה צריך את ההימור הספציפי הנוסף על נולאן לביים גם את סרט ההמשך "האביר האפל" כדי להפוך את הפרויקט למיתולוגיה הוליוודית מודרנית, ואת נולאן לאיש שמראה להוליווד - קצת כמו באטמן שלו - שהיא יכולה להיות אפלה, יומרנית וטובה יותר.
ההימור הראשוני על נולאן - במאי עצמאי ששם הקוד שלו בהוליווד היה "זה שעשה את הסרט ההוא שהולך מהסוף להתחלה" ("ממנטו") כבמאי של "באטמן מתחיל" הוא לא ברור מאליו, והוא תוצר של כמה טוויסטים והתפתחויות בז'אנר הקומיקס רב-התפניות. בניינטיז, בחסות רביעיית סרטי "באטמן" הראשונים, הוא נחשב לז'אנר שובר-קופות אבל גם לא יציב. מפיקים חששו מניסויים, אחרי הכל זה ז'אנר ל"גיקים ולילדים", כזה שנועד למכור ארוחות עם צעצוע במקדונלדס. הם הלכו לכיוון אפל מדי מבחינתם ב"באטמן חוזר" מ-1992 של טים ברטון, ואז נפלו על הפרצוף עם "באטמן ורובין" המושמץ של של ג'ואל שומאכר מ-1997, שהלך חזק מדי לכיוון השני, השטותי. והאמת היא שמתחילת המילניום לאולפני וורנר היו כמה כיוונים לאתחול מחדש של איש העטלף: דארן ארנופסקי ("רקוויאם לחלום") כבר נשכר והיה עמוק בהכנות לעשות גרסה משלו, גם היא אפלה ובוגרת יותר, ל"באטמן: שנה ראשונה" (אנשים שנחשפו לתסריט טוענים שהוא נפלא), ובהמשך גם ניסו שם להרים גרסה מוקדמת ל"באטמן נגד סופרמן".
נולאן בסופו של דבר עלה בחכה וזכה בכל הקופה: גם עשה את הסרט שרצה, בתנאים שלו, גם לקח כיוון שונה לחלוטין וגם ניצח. בסרט קומיקס אחד לא ארוך במיוחד, נולאן לימד את הוליווד כמה שיעורים חשובים. הראשון: קומיקס אינו גטו, ואינו רק לילדים או למעריצים; אם הסרט שלך מבדר *וגם* חכם, החוכמה לא תרתיע את הצופים, הם יבואו אליך ויתעניינו במה שיש לך להגיד. השיעור השני של נולאן: שחקנים אינטנסיביים מהקולנוע העצמאי הם נכס, ויספקו לך דמויות בלתי-נשכחות. שלישי: אפשר לצלם סרט של באטמן ביום, בלי תפאורה גותית, ובכלל לעשות מה שבז**ן שלך, הרי לקחו אותך לעשות טייק חדש. וכמובן, הדבר האחרון: אפשר להתגבר על סרט טוב למרות הופעה איומה של קייטי הולמס.
ויש גם שיעורים חשובים יותר שעולים מהצלחת "באטמן מתחיל" ורלוונטיים לכל שנות ה-2000. כמו זה שז'אנר הקומיקס הוא הקינג. אין שום ז'אנר מאז שמתקרב לדרגות השליטה המוחלטת שלו בטבלאות שוברי-הקופות (כעבור שלוש שנים, יעלו כמעט במקביל "איירון מן" של מארוול ו"האביר האפל" וישימו על כך חותמת סופית), אולי למעט חידושי דיסני. או זה שבתחילת שנות ה-2000 לפחות, הוליווד הקופתית נמצאה עמוק בתוך פאזת "אפל יותר ובוגר יותר" שהפכה מאז כבר לקלישאה ובדיחה. יש לכם סרט על סינדרלה, פינוקיו או סופרמן? תהפכו את ההורים שלהם לרוצחים סדרתיים, תבהירו שהם באו מהרחובות ותושיבו אותם על ספת הפסיכולוג. כאן קולנוע, באנו לחשוב ולדבר על ארכיטיפים יונגיאנים.
שני הטרנדים האלה, שלטון הקומיקס והנטייה ל"אפל יותר בוגר יותר", קשורים - איך לא - להיסטוריה המאוד-ספציפית של העשור, קרי נפילת התאומים ומלחמת עיראק. מצד אחד בארה"ב מחפשים גיבור, מישהו שיציל אותנו מבן לאדן, ומצד שני רוצים לחטט בפצעים ולבדוק גבולות מוסריים, ולפעמים אפילו לדבר פוליטיקה. אופנת "אפל יותר ובוגר יותר" יצאה די במהרה מהאופנה בחסות מארוול, ובשלבים מסויימים הפכה לבדיחה בסרטים של מי שהיה אמור להיות הממשיך של נולאן, זאק סניידר ("ליגת הצדק"). אבל המהפכה כבר יצאה לדרך.
2015 - "הנוקמים: עידן אולטרון"
הסרט ה-11 בסדרת הסרטים של מארוול וההמשכון הראשון ל"הנוקמים" ההיסטורי וההיסטרי מ-2012 היה אמור להיות אירוע קולנועי הרבה יותר חגיגי, והותיר טעם חמוץ. טוב, כמה שסרט שמכניס מיליארד וחצי דולר לפרנסיו יכול להיות "חמוץ". הביקורות היו מעורבות, ההפקה הייתה מסוייטת וסימנה את תחילת קץ שלטונו בהוליווד של הבמאי-כותב ג'וס ווידון - מלך בעולם הגיקים עוד מימי "באפי ציידת הערפדים", שהתגלה בסרט הזה כשמוק ודוש עוד בימים לפני MeToo#.
אבל הסרט הזה, שנעשה שבע שנים אחרי השקת היקום הקולנועי של מארוול - "איירון מן" כמובן - והיה השלישי אחרי "הנוקמים" ו"שומרי הגלקסיה" שהוא סרט סופרגרופ, מספק הצצה לכל הטוב והרע של היקום הקולנועי ושל הוליווד בשנות ה-2010.
11 צפייה בגלריה
סופרגרופ. רק קצת פחות טובים מקרוסבי, סטילס ונאש. מתוך "הנוקמים: עידן אולטרון"
(צילום: באדיבות yes)
קודם כל, הטוב, או ליתר דיוק המרשים: "עידן אולטרון", או "הנוקמים: עידן אלתרמן" כפי שהוא מוכר אצל כמה אידיוטים כמו כותב שורות אלה, הוא פשוט מכונת בידור משומנת ועמוסה, שמצליחה להכניס בשעתיים וחצי של סרט אינספור פרטים, דמויות, ומהלכים עלילתיים שמשפיעים או יכולים להשפיע על סרטים שנוצרים גם עשר סרטים קדימה. "אולטרון", כמו כל סרט של מארוול אבל אולי יותר מרובם, הוא מלאכת מחשבת של בניית מיתולוגיה והרחבתה המתמדת. הכרנו בו דמויות שיהפכו לקריטיות עבור היקום הקולנועי של מארוול (ויז'ן וסקרלט וויץ'), קרבות שהפכו לאבן-דרך במיתולוגיה של הפרויקט ("הסכמי סקוביה" על שם הקרב בעיר מזרח אירופאית מומצאת שמורמת לשמיים בסוף הסרט), מתחים בין הדמויות שיהדהדו בסרטים הבאים, הרבה שנינות וברברת שמאפשרת לרוברט דאוני ג'וניור לשכנע את עצמו כשהוא מסתכל על עצמו במראה שהוא "בנה דמות", וכמובן: עוד טיזינג לת'אנוס בסצנת הפוסט-קרדיטים.
הרע, הוא כמובן, שכל זה מאוד מתיש ולא מאוד מוצלח כסרט בפני עצמו. "עידן אולטרון" בעיקר עובד כצומת דרכים לסרטים הקודמים והבאים. כסרט בודד הוא די משחזר עלילות "פרנקנשטיין" שנשחקו גם בסיטקומים עם אלמנט מד"בי, על מדען שבונה רובוט שהופך ליריב/ידיד. האקשן שלו מאסיבי ומבטיח הריסת הרים שלמות, אבל הכל מאוד דיגיטלי, לא משכנע ולא כואב (תשוו את המועקה הפיזית בצפייה ב"מלתעות" עם כל מתקפת כריש על מתרחץ בודד, אל מול הריסת בניינים שלמים שלא עושה כאן כלום ללב). הלוק הוא בהיר ונייטרלי. אין לבמאי מארוול חותם אישי, הכל צריך להתאים לסרטים לפני ואחרי. והכוכבים? זה דווקא משהו שדווקא כן נשאר מימי "מלתעות": הם לא מאוד חשובים, עם כל הכבוד לדאוני או סקרלט. שחקנים מצויינים - לחלקם הגדול יקראו כריס - נשכרים על ידי מארוול כדי לגלם דמות, ואם הכל הולך בסדר והתסריט מתקתק וגם השחקן, הם יזוהו עם אותה דמות לכל החיים. העגלה נוסעת, אין עצור.
"עידן אולטרון" אולי לא מילא את ההבטחה שלו להיות סרט חד-פעמי (במובנים רבים שני סרטי "הנוקמים" - "מלחמת האינסוף" ו"סוף המשחק" כן מילאו את ההבטחה שהוא הציב) אבל הוא כן הבהיר מהו הבלוקבאסטר בעידן מארוול, או לפחות בשיאה: אנחנו צריכים סירה גדולה יותר, כלומר תמיד להתרחב ולהשתלט ולבלוע הכל. הקהל מצפה לזה.
2025 - "סופרמן"
הגענו לנעלמים הגדולים: ההווה והעתיד. על פניו, לא הרבה השתנה בשני העשורים האחרון אל מול "באטמן מתחיל" ו"עידן אולטרון". הקומיקס עדיין מולך; שוב אתחול של דמות קומיקס שחוקה עד דמעות, שהפעם מבטיחים לנו שתיעשה בצורה הנכונה; שוב המעריצים האובססיביים והרעילים יושבים על כל פריים בטריילר ומנתחים מה יכול להשתבש, מהחליפה ועד השיער; שוב יש פוטנציאל ל"אמירה פוליטית" שחוקה שבימינו הדביליים נחלקת לרוב ל"ווק" או "אנטי-ווק"; שוב מפיק-במאי שעלה משולי התעשייה (ג'יימס גאן) מנסה להוכיח שהוא זה שיכול להביא את הקול שלו למיינסטרים ולהפוך דרכו למלך הגבעה; שוב אולפן נמצא מול הצלחה היסטרית או כישלון מוחלט.
"סופרמן", בבימויו של גאן, ייצא ב-8 ליולי, ולכאורה שום דבר לא השתנה. אבל הכל השתנה. הוליווד נלחמת עכשיו על חייה - וכך גם תעשיית הבלוקבאסטרים. הקורונה, המלחמות, שערוריות ה-MeToo# והקינסולים, שביתות השחקנים, עליית הסטרימינג ועכשיו ה-AI. בוורנר עוברים מפיאסקו לפיאסקו בסדרות הקומיקס שלהם. היריבים במארוול בקריסה פנימית.
סופרמן – טריילר
(צילום: באדיבות טוליפ אנטרטיינמנט)
"סופרמן" ייצא לאקרנים עוד שלושה שבועות. הוא יכול באמת להיות סרט פצצה (אנחנו תמיד באים בראש טוב). אבל גם אם כן, האם הוא יהיה סרט חשוב למישהו כמו ש"מלתעות" או "בחזרה לעתיד" או אפילו "באטמן מתחיל" היו? האם הוא יצוטט עוד חמישה עשורים או אפילו עוד עשור? האם הוא ישפיע על כיוון חדש ודור של יוצרים? אולי ספילברג והפקח ברודי טעו. אולי אי אפשר באמת תמיד למצוא סירה גדולה יותר.
