במהלך העשור הראשון בקריירה שלו אביב גפן הוציא תשעה אלבומים, שלפחות שבעה מהם מהווים עד היום את ליבת העשייה שלו, ואת עיקר החומרים שאליהם הוא נוהג לחזור במהלך כל אחד מנשפי הרוק השנתיים ומרובי המשתתפים שלו שהוא מקיים בשנים האחרונות. ב-23 השנים שחלפו מאז גפן השלים עוד ארבעה בסך הכול (אחד מהם באנגלית), שאף לא אחד מהם התקרב לשיאיו המוקדמים. עכשיו מגיע החמישי – "היסטוריה של תאונות", למעלה מעשור לאחר צאת קודמו. והוא גם הטוב ביותר שלו מזה שנים רבות.
במושגי גפן של תחילת הדרך, דממה אולפנית הנמשכת 11 שנים דומה לכמעט נצח, אלא שירידה בתפוקת החומרים אינה אופיינית לו. מוזיקאים רבים נוהגים להאט את קצב שחרור יצירותיהם בעשורים המתקדמים של הקריירה שלהם, ולא רק כי חלק מהקהל שלהם התבגר ויצא לחפש ריגושים אחרים, אך אצל גפן נדמה שהורדת ההילוך בולטת יותר. שכן הוא לא בדיוק נעלם או נאלם, אלא רק היטיב לקלוט לאן תעשיית המוזיקה פנתה – לריאליטי המוזיקלי בטלוויזיה - והסיט בהתאם את חרטום הספינה שלו. אביב גפן האדם בהחלט הרוויח מהמהלך, אביב גפן המוזיקאי הפסיד ממנו לא מעט.
ילדי אור הירח שהחלו את המסע שלהם לצד גפן לפני למעלה מ-30 שנה, הם כבר הורים לילדים בעצמם. ב"זמן לרומן" מככבת אחת מהן ("אני ילדת אור ירח יש לי שני ילדים/ אני איתך כבר מצמח יואו כמה שנים"). ציניות והומור עצמי תמיד נמצאו בהישג יד בארגז הכלים של גפן, וטוב שהוא לא זוכר להשתמש בהן. אך לא רק המעריצה האלמונית מהשיר התבגרה והתמתנה. זה קרה גם גפן – מוזיקלית ובעיקר טקסטואלית. באלבום החדש והמוצלח שלו הוא אומנם מציע קצת מחאה על המצב ("ארץ הפוכה" שבוצע גם בטקס הזיכרון של המשפחות ועורר סערה לא קטנה), והתמודדות מאוחרת על גירושיו למשל ב"שבור ומחובר". אך למרות שמו, עיקר שירי "היסטוריה של תאונות", מציעים יותר געגוע לעבר מאשר הכאה מאוחרת על חטא בעקבות תאונה קשה שאולי היה ניתן למנוע.
לגפן, עכשיו כבר באמצע החיים, לא חסרות סיבות ואנשים לגעגוע: בראש ובראשונה לאבא יהונתן ז"ל שקולו נשמע ב"אנשי הגשם" היפה וגם לזיכרונות הילדות המתוקים מהכפר של רפי נלסון ב"טאבה" ("טאבה/ ריח של חשיש/ ונלסון עם זקן ובירה/ שרשרת של שן כריש". זהו לא רק טיפול נאה בתמונה ישנה מאלבום משפחתי אלא גם סגירת מעגל מתבקשת עם אביו, שהקדיש פעם בלדה לאיש ולכפר המיתולוגי שלו שישב דרומית לאילת.
לצורך הטיפול בשלל הנושאים הנכבדים האלו – אישיים ולאומיים כאחד - גפן נדרש ל-22 וחצי דקות בלבד. לרוב הוא עושה זאת בהצלחה. כמתי כספי וכפרינס בשעתם, הוא גם בחר לנגן ברבים משבעת השירים המרכיבים את האלבום הקצר הזה על כל הכלים. כמוזיקאי הוא מציג כאן את אחד משיאיו, בוודאי בשנים האחרונות. גפן תמיד ידע לכתוב מלודיות גדולות שכובשות אותך כבר במהלך ההאזנה הראשונה, וגם כאן יש לו כמה כאלו, כמו למשל ב"אנשי הגשם" וב"שבור ומחובר".
אלא שגפן גם נפל לא פעם לתוך מלכודות קיטש צפויות מדי, וכך גם כאן, כמו למשל ב"את לא רואה" שבו הוא שר בין היתר "כשרע לך את שותה ואני כותב/ את מקבצת רגשות אני עשיר בלב". בזמן שהיא מקבצת רגשות, הרגש העיקרי שגפן שוטח לאורך האלבום בפני המאזין הוא געגוע, המופיע בין היתר ב"אנשי הגשם" ("אני מתגעגע אם היית רק יודע היית מאושר/ לא הערכתי את הרגע/ עכשיו אני שוקע/ באבל מאוחר/ מאוחר"), וגם ב"שבור ומחובר" שבו הוא מתגעגע ל"הנעורים שמתרחקים / ואתה לא יכול לרדוף כי אתה צולע".
גפן של ראשית 2025 הוא אדם מפויס מבעבר. בשיר הנושא הוא שר בין היתר על רקע לחן עדין ש"עכשיו מותר כבר להחזיק לך יד/ לא להיבהל שיגיע אושר/ לנשום בבוקר עכשיו לחיות/ הייתה לי מספיק היסטוריה של תאונות". אך למרות ההשלמה עם מצבו האישי, מה שמתרחש מחוץ לביתו עדיין מכעיס ומדאיג אותו. ב"ארץ הפוכה" הוא כואב על "האמהות קוברות עוד ילד/ בארץ הפוכה/ ולא יהיה אף פעם שקט/ רק עוד דורות של מלחמה". הלחן הג'ון-לנוני קורץ ליותר משיר קודם אחד של גפן, אך ההבנה המאוחרת והכואבת שנוספה לאור המלחמה המתמשכת, שכנראה נועדנו לחיות כאן על חרבנו, לא הייתה אצלו בניינטיז.
האיש שצרח פעם על רצונו בשינוי עדיין כועס. השורה "לא יגנבו לנו את הדגל/ אבל גנבו את המדינה", תרגיז כנראה מחצית מהמאזינים, והיה מקום לשקול האם זהו היה השיר שגפן היה צריך לבצע בטקס הזיכרון המרגש ההוא. אך אמן שקשוב לליבו, לא צריך לחשוש לזעזע את האוזן מדי פעם. ובכל מקרה, עד לנשף הרוק הבא של גפן, רבים מאלו שיתעצבנו עליו, ימצאו את הדרך לסלוח לו. כי למי שאכפת מהמקום שבו הוא חי, וגפן הוא בהחלט אחד שכזה, חייב לשיר עליו גם כשהוא מתהפך.
