"חייו של צ'אק" (The Life of Chuck) מורכב משלוש אפיזודות, שהאמצעית בהן היא פנינה העומדת בפני עצמה. מעין קטע מוזיקלי בסגנון "לה לה לנד" שבו גבר ואישה צעירה פוצחים בריקוד ברחובה הראשי של עיר אמריקנית גנרית, למקצב תופים שעליהם מתופפת נערה שחורה. בהדרגה מצטרפים עוד ועוד אנשים לחזות ברגע המופלא הזה, ובסופו הם פורצים במחיאות כפיים. זוהי הסצנה הטובה ביותר בסרט, ויש בה משהו שמזכיר את רגעי המחול במיוזיקלס האמריקנים הקלאסיים. לו האפיזודה הזו הייתה עומדת בפני עצמה, היא הייתה ראויה לאוסקר בקטגוריית הסרט הקצר הטוב ביותר.
"חייו של צ'אק" - טריילר
(צילום: באדיבות NEON)
אבל היא לא, ו"חייו של צ'אק" - על פי סיפור קצר מאת סטיבן קינג שהופיע בקובץ If It Bleeds וראה אור ב-2020 - הוא סרט ששואף הרבה יותר גבוה. הרבה-הרבה יותר גבוה. זהו סרט על משמעות החיים, על ההכרה במוות, ועל כך שכאשר אדם אחד הולך לעולמו - העולם כולו הולך. ממש כך: אפוקליפסה מוחלטת. לא לחינם שב וחוזר בו הפסוק משירו של וולט ויטמן, "שירת עצמי": "אני מכיל המונים". באחת האפיזודות אף צצה מורה לספרות שמסבירה לנו למה התכוון המשורר בשירו. כן, גם הסרט כולו הוא מין שיעור ספרות כזה שבו שבים ומסבירים לנו למה בעצם אנחנו כאן - באולם ובעולם.
"חייו של צ'אק", שעיבד לתסריט וביים מייק פלנגן, מורכב משלוש אפיזודות, שעליהן ימעיט הכותב לפרט. באפיזודה הראשונה, מורה בתיכון (צ'ואיטל אג'יופור) מתמודד עם סימנים מטרידים של אפוקליפסה שמקרבת בינו ובין אשתו לשעבר (קארן גילן); באפיזודה השנייה, רואה חשבון בשם צ'אק קראנץ (טום הידלסטון) מגיע העירה כדי להשתתף בכנס מקצועי, אך מגלה כישורי ריקוד שמזכירים את הופעתו המרהיבה של כריסטופר ווקן בקליפ לשירו של פאטבוי סלים, Weapon of Choice; האפיזודה השלישית מפגישה אותנו עם ילד שהתייתם מהוריו בתאונה ועובר להתגורר עם סבו (מרק האמיל) וסבתו (מיה שרה), ומתגלה ככוכב הנשף בבית הספר.
המשמעות של סדר הופעתן של האפיזודות מתבררת ככל שהסרט מתקדם, וממנה נובעות התובנות שיש לו להציע. כדי להבהיר: האפיזודה הראשונה מוגדרת כמערכה השלישית וממנה אנחנו "מתקדמים לאחור" כך שהאפיזודה השלישית היא למעשה המערכה הראשונה. של מה? את זה הסרט כבר יבהיר, כמו גם את משמעותם של שלטי חוצות מסתוריים שבהם זוכה איש בשם צ'אק להוקרה על 39 שנים נפלאות. המסתורין שאופף את הכתוב פה נועד, כאמור, שלא לחשוף פרטים עלילתיים, אבל אחד ההיבטים המעט-טרחניים בסרט נובע מהתייחסותו שלו עצמו לכל מה שמתרחש בחרדת קודש ממש. ניסוח אחר: הסרט כמו תובע מאיתנו לדבר כמה שפחות על מה שהוא בסופו של דבר - גיבוב של שטויות. סליחה, הגיגים קיומיים ברמת גיל ההתבגרות.
אבהיר: הסרט משך אותי לכל אורכו. גם אני רציתי לדעת מה משמעות שלטי החוצות החידתיים, ומה נמצא בעליית הגג בבית הוויקטוריאני שבו מתגורר היתום הצעיר (שחקן מתוק להפליא בשם בנג'מין פאג'אק). אחרי הכול, מדובר בסטיבן קינג, ורוחו של הסרט נעה בין חזיונות האימה המזוהים עימו ובין הסנטימנטליות הנוסטלגית של "אני והחבר'ה". אבל כאשר הכול מגיע לסופו ופרטי הסיפור מתחברים - אתה קצת מרגיש מרומה. מודה, הסרט לא גרם לי לחשוב על מה שעשיתי בחיי, על מה שהחמצתי, ועל המוות שממתין בסוף הדרך. אבל הוא לפחות גרם לי ליהנות למדי, ואפילו עשה את זה בפרק זמן סביר (כשעה ו-50). בקצרה, ההנאה מלווה בתסכול.
בעיה נוספת קשורה בדמותו של האדון שבכותרת. לא ממש אכפת לנו מצ'אק, בעיקר כי הסרט לא באמת מספר לנו הרבה על חייו. את מה שפלנגן מתעצל להראות הוא ממלא באמצעות מספר טרחן (ניק אופרמן), שרק הזכיר לי למה אני כל כך שונא Voice-Over ברוב הסרטים (להוציא פילם נואר וסרטים של טריפו). המספר, כמו אותה מורה לספרות, מסביר לנו את מה שאנחנו אמורים להבין ממילא, והגיגיו מלאים באותן תובנות פשטניות שהוזכרו לעיל.
הבמאי-תסריטאי פלנגן אינו זר לכתביו של קינג. למען האמת, הוא עיבד לקולנוע שניים מספריו וסיפוריו, "המשחקים של ג'ראלד" ו"דוקטור סליפ", ועמל עתה על העיבודים הטלוויזיוניים של "קארי" ו"המגדל האפל". אלא שעם העיבוד הנוכחי קרה דבר מוזר באמת: "חייו של צ'אק" הוצג לראשונה בפסטיבל טורונטו אשתקד, שם הוא הוכתר באופן מפתיע כחביב הקהל. על אף שהסטטיסטיקה פעלה לטובתו - 12 מבין הסרטים חביבי הקהל בטורונטו קטפו גם מועמדות לאוסקר הסרט הטוב ביותר, וארבעה מתוכם, בהם "ספר ירוק" ו"ארץ נוודים", אף זכו בו - יציאתו לאקרנים של הסרט בארצות הברית נדחתה עד לאחרונה, רק כדי שהוא יתברר ככישלון כלכלי. למעשה, הסרט נעלם לחלוטין. הסיכוי שהוא יעשה בעונת האוסקרים הבאה את מה שעשו תריסר קודמיו הוא נמוך מאוד בואכה אפסי.
ואולי, בסופו של דבר, זה לא מאוד מפתיע. "חייו של צ'אק" הוא סרט נטול עניין של ממש. לעיתים נדמה שהוא נוסק שלא בטובתו למחוזות ההגות הקיומית בצל המוות שבהם שוטטו במאים כאינגמר ברגמן ("שעת הזאב"), אנדריי טרקובסקי ("הקורבן") ובלה טאר ("הסוס מטורינו"). בחיי, אף ישנה בו סצנה שמתכתבת עם אפיזודת "צדק ומעבר לאינסוף" מתוך "2001: אודיסיאה בחלל". אבל כל זה רק חושף את היותו לא יותר מבידור סנטימנטלי שמנסה לשווא להכריז על עצמו כיותר מזה.
