שנה בדיוק עברה מאז מותה של נעמי פולני, כלת פרס ישראל, זמרת, שחקנית, כוריאוגרפית, מעבדת, מנהלת מוזיקלית, במאית, ובעיקר אישה ששינתה את פני התרבות הישראלית ובראה לה שפה חדשה ויוצאת דופן. אגדה שהלכה לעולמה בגיל 96, והעמידה בתחילת שנות ה-60 של המאה הקודמת את אחת הלהקות האייקוניות שהיו כאן, התרנגולים, ושעל אופיה יוצא דופן מהלכים עד היום אגדות וסיפורים שקשה לכמת אותם להגדרה אחת קולעת. בקיצור, אינטלקטואלית, רוח סערה, חדה כתער, שלא חסכה במילים כדי לבטא את מה שחשבה על אנשים, אבל חסכה ברגשות במיוחד כלפי בנה יותם, שלדבריו מחכה עד היום לחיבוק הראשון ממנה.
תרבות - נעמי פולני קח את לבי - קליפ
(צולם באולפני \"ברדו\")
"הכרתי את נעמי כחייל בלהקת הנח"ל, שם היא העמידה לנו פזמונים", אומר גברי בנאי, מתלמידיה ומעריציה המובהקים. "היא הייתה אחת מאבני התרבות החשובות שלנו. בית ספר למשחק של איש אחד - למדת אצלה תנועה וריקוד, ולמדת אצלה איך לשיר ופיתוח קול. אני זוקף את ההצלחה הגדולה של התרנגולים וגם של הגשש החיוור לזכותה".
איזה בן אדם היא הייתה?
"הערצנו אותה, היא הייתה אלוהים שלנו, אבל היא הייתה מאוד קשוחה, ופחדנו ממנה פחד מוות. היא הייתה מאוד פרפקציוניסטית".
פחד מוות?
"היא לא הייתה סולחת בקלות. היא הייתה יכולה להגיד, 'מי אתה בכלל? איך אתה מרשה לעצמך לזייף ככה?' הייתי יושב, מקשיב ושותק".
עד כמה היא לא ויתרה על פסיק?
"החזרות נמשכו לפעמים שנה. עד שזה לא היה פרפקט, היא לא ויתרה. אורי זוהר היה צוחק עלינו שאנחנו עובדים שבועיים על עפעף שמאל".
"נעמי בשבילי היא המורה הגדולה ביותר שהייתה לי ולכל מי שהיא עבדה איתו", אומר שייקה לוי. "היא הייתה אישה חכמה ומוכשרת מאין כמוה. היא פשוט הייתה פלא. אין דבר שנעמי לא ידעה. היינו צעירים מאוד אחרי צבא, ואתה פתאום מקבל מנות גדושות של אמנות הבמה. היא הייתה קפדנית כי ככה התוצאות היו נהדרות. גם אחר כך שמרנו על קשר. הייתי מכין ארוחת צהריים ונוסע איתה לצפון כדי שנאכל יחד".
"במשך חודשים רבים קיימנו חזרות וביצענו עשרות שירים שונים, כשלכל שיר יצרה נעמי העמדה מיוחדת וצבע משלו", כתב יהורם גאון באוטוביוגרפיה שלו "עוד אני פוסע – סיפור חיי". "מעולם לא ערערנו על החלטה של נעמי. מעולם לא הצענו לה שיר או העמדה חלופית לזו שהציעה לנו. היא הייתה כל כך נערצת ומוחלטת שלא העזנו. כשהייתה מכנסת אותנו במעגל, היינו בולעים בצמא את הערות הבימוי שלה. למעשה לא הייתה לה כוונה להעביר אותנו משלב החזרות להופעות: אלה כלל לא עניינו אותה. 'הופעות והצגות הן עבודת פקידות', הייתה אומרת לנו".
"היא הבמאית של החיים והיא מחליטה מה יהיה בהם"
פולני נולדה בתל אביב, והייתה נכדתו של ד"ר חיים חיסין, רופא תל אביב הקטנה וממציא התרופה למלריה. היא התחנכה בגימנסיה הרצליה, ועם סיום הלימודים הצטרפה לפלמ"ח - ללהקת הצ'יזבטרון. לאחר שירותה הצבאי שיחקה בתיאטרון האהל ובתיאטרון הקאמרי. באותה תקופה התיידדה עם נועה אשכול, מורה לריקוד ובתו של לוי אשכול. ב-1957 הפכה פולני לבמאית הלהקות הצבאיות. במהלך השנים עבדה עם להקת גייסות השריון, להקת הנח"ל, פיקוד הצפון והגדנ"ע. שנתיים מאוחר יותר, כשכמה מבוגרי הלהקות - בהם יהורם גאון, חנן גולדבלט וחברי שלישיית "הגשש החיוור" - השתחררו מהצבא, הסכימה לבקשתם להקים את להקת התרנגולים.
הלהקה, קבעה נורמות חדשות בתחום המוזיקה הישראלית הקלה, הן בהופעות המלוטשות שלה, בעיבודים הקוליים המורכבים שביצעה ובשימוש בעברית מדוברת בשירים. רבים משיריה הפכו לאבני דרך בתרבות הישראלית, בהם "יוסי ילד שלי מוצלח", "כשאת אומרת לא" ו"שיר השכונה". מאוחר יותר, ב-1966, ניסתה פולני לשחזר את הצלחת התרנגולים עם הרכב חדש - החמציצים, אבל הוא זכה להצלחה קטנה בהרבה.
פולני נישאה לליאור ייני, מחברי התרנגולים, ולזוג נולדו שני ילדים, יותם ואיה. הם התגוררו בתל אביב ובקיבוץ אפיקים, שבו נולד ייני, והתגרשו כעבור שנים ספורות. בסוף שנות ה-70 עברה פולני להתגורר במושבה כינרת. היא לימדה מוזיקה בבית החינוך המשותף בעמק הירדן וביימה חגיגות ואירועים שונים בהתיישבות העובדת. פרנסה גדולה לא הייתה לה מזה ובמשך שנים הסתייעה בחברים כמו סטף ורטהיימר ורפי איתן כדי להתקיים בצנעה. ב-1998 הדריכה וביימה קבוצה של אמנים צעירים, בהם בנה יותם, שהעלתה את מופע התרנגולים חוזרים. ב-2006 ההשתתפה בסרט "מישהו לרוץ איתו" שביים עודד דוידוף, וב-2009 שיחקה בהצגה "איולף הקטן" מאת הנריק איבסן שעלתה בתיאטרון הבימה.
הקריירה המפוארת של פולני גבתה גם מחיר קשה ופגעה ביחסיה עם בנה, יותם ייני. "אני לא רגיל להתגעגע", הוא משתף בשיחה עם ynet כשהוא נשאל אם הוא מתגעגע לאימו. "המשפחה שלנו היא משפחה מוזרה. אנחנו לא כל כך רגילים לראות אחד את השני מתוקף המציאות. את אבא שלי לא ראיתי כמעט מגיל ארבע-חמש, לא יותר מפעם בכמה שנים, עד שבגרתי. אמא שלי הייתה עסוקה כל היום אז הייתי מבלה כל הזמן לבד או עם חברים. היא הייתה שמה אותי אצל כל מיני בייבי-סיטרים, אז כל חיי למעשה לא היה לי אבא ולא הייתה לי אמא. גידלתי את עצמי לבד. ההקרבה שלי למען האמנות של ההורים שלי הייתה שלא היו לי הורים".
לא אמרת לה על כך דבר?
"אף פעם לא התלוננתי. ראיתי שאמא עסוקה מאוד, שהיא טרודה במה שהיא עושה, אז השתדלתי לא להפריע. רק בשנה-שנתיים האחרונות, כשהיינו מגיעים אליה לביקורים בכנרת, התחלנו לדבר קצת על העבר, קצת לחשוף. היא הרי אשת ברזל. אף פעם אי-אפשר לדבר איתה על כלום. שום דבר שקשור ברגש. כעס כן, רגש חיובי לא".
עד כמה שוחחתם על זה בשנתיים האחרונות?
"יש לי ידידה בשם אהובה, שאהבה מאוד את אמא ומכירה אותה מילדות. היא הייתה באה איתי מדי פעם לכנרת והייתה מעודדת את השיח על הדברים האלה. אבל ברגע שהיינו מתחילים לדבר, אמא הייתה אומרת משפטים קצרים כמו, 'טוב, מה יכולתי לעשות. הייתי עובדת. הייתי עסוקה'. לא הגענו לדבר באמת על הדקויות, על הכאבים של ילד, ילד שמתמודד לבד עם העולם כי אמא שלי אף פעם לא ישבה לדבר איתי. היא אף פעם לא דיברה איתי כאמא פנים אל פנים. היא מעולם לא ישבה איתי על כוס קפה. הדיבורים שלנו היו לפעמים תוך כדי העיסוקים שלה".
8 צפייה בגלריה
"אשת ברזל. אי-אפשר לדבר איתה על רגש, כעס כן." נעמי פולני ובנה, יותם ייני
(צילום: באדיבות המשפחה)
על יחסים כאלה צריך ללכת לפסיכולוג.
"אני תמיד טיפלתי בעצמי, בדרכים משלי. אף פעם לא הלכתי לפסיכולוג. זה לא קל. אתה צריך כוח הישרדות לזה, אבל אני מאוד בר מזל. אני חושב שהשם שמר עליי כי הייתי לבד. עכשיו אני חייב להקים סוף-סוף משפחה".
מה אמא שלך אמרה על החזרה בתשובה שלך?
"היא ממש שנאה את זה. היא הרגישה נבגדת, זה היה מנוגד לערכים שלה, הערכים שעליהם גדלה. זה מפתיע כי אחותי חזרה בתשובה איזה עשור לפניי. התהליך לקח לי הרבה שנים, אבל כשחבשתי כיפה, היא התנפלה עליי בצעקות. לא יכולתי להיות איתה. ניתקתי את הקשר איתה לשנתיים, ואחרי זה התקשרתי והיא הייתה סוף-סוף נחמדה. יצאה לה האש.
"ככה זה אצלה - היא הבמאית של החיים והיא מחליטה מה יהיה בהם לפי איך שנוח לה. כשהייתי ילד היו לה התפרצויות, וכשהתקרבתי לגיל 60 הרגשתי שהיא עדיין מתייחסת אליי כאילו אני בן שש. מצד אחד היא פולנייה קרה ומצד שני היא נדלקת תוך שנייה, הופכת לאש להבה".
בהלוויה שלה נראית שלו כל כך.
"אחרי שחיית חיים כל כך אינטנסיביים, כשהאמא שלך עולה לשמים, יש איזו הקלה מסוימת. תמיד הייתי אופטימי חסר תקנה. זה מה שהציל אותי. זאת אמונה נסתרת, אבל לא ידעתי להגדיר את זה בתור ילד כי אמא שלי אמרה, 'אין שום אלוהים, הוא לא קיים'".
היית מעדיף שהיא תהיה פחות מלכה ויותר אמא?
"ילד צריך אמא. צריך את הדברים הבסיסיים בחיים, שידע שיש לו אוכל מוכן, שיש לו בית. מעולם לא חשתי בבית בבית שלי כי לא היה שום דבר מאורגן ושום דבר מתוכנן. לא ידעת מתי תקבל את האוכל, ומתי תלך לישון. פעם ראשונה שאני מרגיש תחושת בית זה בדירת החדר וחצי שאני חי בה עכשיו. אף פעם לא קיבלתי חיבוק ממנה. הייתי בא אליה ומחבק אותה. בהתחלה היא הייתה מתרחקת ומתחמקת. זה מטורף, לא?
"שאלתי את עצמי למה היא כל החיים התנצחה איתי ואף פעם לא ממש דיברה איתי. אני חושב שהבעיה היא אבא שלי. כל פעם כשהיא הייתה מסתכלת עליי, היא ראתה אותו. אולי גם לא מילאתי את הציפיות שלה".
הכעסים של יותם כלפי אמו שככו בחודשים האחרונים. "בחודשים הראשונים אחרי שהיא מתה נזכרתי בכל מיני חוויות מהילדות", הוא אומר. "לקח לי בערך תשעה חודשים להיפטר מתחושת הכעס, מהתחושה שהיא החמיצה את כל החיים האלה כמשפחה. אפילו בשנה האחרונה היא יכלה להיות אמא, לסגור מעגל. לפחות להיפרד בחיבוק". אומנם בשנים האחרונות הוא מודה שהייתה מנסה לעזור לו כלכלית, "היא הייתה שמה לי כל חודש בבנק שלושת אלפים שקל".
את הביקור האחרון בכנרת, בבית אמא, חודש לפני שנפטרה ייני לא ישכח לעולם. "לפני שיצאתי אמרתי לה, 'טוב אמא, ביי'. היא תפסה לי את היד, והחזיקה אותה חזק חזק חזק. היא הייתה כבר קטנה ומצומקת, ובמשך חצי דקה לא נתנה לי ללכת. אמרתי לאהובה ידידתי, 'היא אף פעם לא החזיקה לי את היד כל כך חזק. נראה לי שזאת הפעם האחרונה שאראה אותה'. וזאת באמת הייתה הפעם האחרונה. ראיתי שיש עמותה שקוראים לה חיבוק ראשון. הם שולחים לתינוקות עזובים ונטושים בחורות שיחבקו אותם, אז התחלתי לתרום להם כסף. אם אני לא זכיתי לחיבוק, לפחות שאחרים יזכו בו".
8 צפייה בגלריה
"מה שהיא עשתה בתרנגולים ובלהקת הנח"ל איש לא ידע לעשות". להקת התרנגולים בבימויה של נעמי פולני
(צילום: נחום גוטמן)
לעמירם ספקטור, גם הוא חבר התרנגולים, יש רק געגועים לפולני. "מותה השאיר לי חור בלב", הוא אומר. "מה שהיא עשתה בתרנגולים ובלהקת הנח"ל איש לא ידע לעשות. הייתי מתקשר אליה מארצות הברית, שיחות שנמשכו שעות. דיברנו על הכול, על אמנות, היסטוריה, והיא הובילה אותי תוך כדי שיחה למחזות שלא האמנתי. לא היה ולא יהיה אמן כמותה".
עודד דוידוף, במאי הסרט "מישהו לרוץ איתו" מחייך כשהוא נזכר בעבודה על הסרט. "ביום הראשון לצילומים אני מסיים לצלם ב-12 בלילה", הוא מספר. "פתאום מהחלון של החדר אני רואה אותה הולכת ברגל בהרי ירושלים. אני רודף אחריה ואומר, 'לאן את הולכת נעמי?' אין שם כלום. זה אמצע העולם. והיא אומרת לי, 'אני הולכת הביתה. אני צריכה להאכיל את הכלבים'. 'איך את הולכת?' 'באוטובוס'. פשוט עצרתי אותה ודאגנו שמישהו ייקח אותה ויחזיר אותה".
ואיזה שחקנית היא הייתה?
"היא הקפידה מאוד על הטקסט. בהתחלה היא הקצינה את הטקסט, ואני הייתי מוריד אותה ומוריד. העברית הייתה נורא חשובה לה. אחת הסיבות שלקחנו אותה היא שהעברית של הדמות היא עברית מיוחדת. היא הייתה מוזיקאית והיא עבדה לפי מקצבים. היא ממש ישבה איתנו כמו מוזיקאית, חילקה את המילים. לא ראיתי כזה דבר בחיים שלי. חשבתי שזה בגלל שהיא מבוגרת, אבל מסתבר שזאת שיטת העבודה שלה. היא הייתה אישה מיוחדת, אין מה לומר".
למה ליהקתם אותה?
"אורית אזולאי ליהקה אותה בגלל שלא הייתה מישהי אחרת שיכלה לעשות את הדמות. גם לצורה שלה היה חלק בבחירה. היא הייתה בן אדם ללא גיל. מצד אחד היא הייתה מבוגרת מאוד, מצד שני האנרגיות שלה היו מטורפות. היא הרימה את כל הסט".
היא אהבה את הסרט ואת איך ששיחקה?
"היו לה עניינים איתו, אבל היא מאוד אהבה".
"איחדה בתוכה יכולות וכשרונות יוצאי דופן"
בפברואר 2016 אמרה פולני בריאיון לדליה גוטמן, חברתה הטובה, ב-XNET: "עכשיו תורנו, שורותינו מידלדלות. אנחנו ה'מתושלחים', אני בהיכון", והוסיפה בנימה מפוכחת: "אם אומרים 'את סלילת הכביש יסיימו בעוד שמונה שנים' אני יודעת שלא אהיה אז. ככה העולם מתנהל".
"למרות שכמעט מלאו לה 97, ומדובר בגיל יפה, בכיתי", אומרת גוטמן, ומודה שגם היא נפגעה לא פעם מפולני אבל ידעה ששווה להבליג ולסלוח. "נעמי הודתה בפניי לא פעם שהיא יודעת שלא הייתה אמא מספיק טובה", היא אומרת. "בתקופה האחרונה היא הייתה כבר חלשה נורא. אמרתי לה שנבוא בסוף השבוע לבקר אותה, והיא אמרה, 'אם אני עדיין אהיה'. נעמי הייתה כוריאוגרפית דגולה ומוזיקאית ענקית. היא עשתה את כל העיבודים הקוליים של כל האנסמבלים שעבדה איתם בגאונות. סשה ארגוב, שהלחין את מיטב הלהיטים לתרנגולים, העריץ את היכולת המוזיקלית שלה. בעיניו היא הייתה גאון. הוא שינה לחנים לפי הבקשות שלה".
האם המורשת של פולני תישאר עוד שנים?
"יכול מאוד להיות שבעוד עשור או שניים לא יזכרו אותה", אומר גברי בנאי. "כמעט ואין צילומים של הדברים שעשתה. עוד מעט אנשים גם לא ידעו מה זה הגשש. לא צריך לקחת את זה קשה. זה דרכו של העולם. המורשת שלה, אין ספק, היא התרנגולים. אחר כך היא לא הצליחה עם אנשים אחרים. היא הקימה את החמציצים, שלא ממש זכו להצלחה. אולי כבר לא אהבו את הסוג הזה של אמנות. אנשים הלכו יותר לכיוון של משהו קצבי כמו כוורת".
גם ד"ר מוטי זעירא, מחבר הביוגרפיה המצוינת על פולני, "זה הכל עניין של אופי", תוהה לגבי המורשת שלה. "קודם כל היא איחדה בתוכה כמה יכולות וכשרונות יוצאי דופן - רגישות מיוחדת לשפה, לעברית, למילה הכתובה, מוזיקליות יוצאת דופן, ותנועתיות. מבחינתה משהו מתרחש על הבמה, כשכל המרכיבים מיועדים לתמוך בטקסט, בשיר. מבחינתה צריך לשים את האגו של המנצח בצד, את הצורך הבלתי נשלט בסולואים, ואז המבצעים הם 'המשרתים של החומר'. זה משהו שלא היה קיים לפניה".
מה היא אמרה על תקופת החזרות הממושכת?
"כשאמרתי לה, 'עשית שנה חזרות', היא אמרה, 'מה פתאום שנה? תשעה חודשים'. זאת הייתה אחת הסיבות שמנעו ממפיקים לעבוד איתה כי היה ברור שהחזרות יימשכו לנצח בגלל השלמות שהיא דורשת, שהיא עד כדי כך נהנית מהחזרות, ובכלל לא צריכה להיות הופעה. כולם ידעו את זה שמבחינתה, זה התחבר עם התענוג שלה לשמוע אנשים, לדייק את זה, לשמוע את זה שוב ושוב. היא הייתה נוסעת עם הלהקה להופעות ועושה איתם חזרות באותו יום. זה מטורף.
"היא גם הייתה כועסת עליהם, אבל מצד שני היא הייתה סורגת להם כובעי צמר ומכינה להם עוגה. היה בה משהו אימהי אבל גם משהו תובעני וכולם העריצו אותה. אלו אנשים שהודו על כל רגע שהם היו במחיצתה. גם שייקה וגברי אמרו לי שהיכולת שלהם להחזיק מעמד כל כך הרבה שנים בתור הגשש החיוור קשור לחינוך המצוין שהם קיבלו אצל נעמי פולני.
8 צפייה בגלריה
"הטרגדיה של אמנויות הבמה היא גם שלא נשאר אחריך ספר שירים, או מחזה כתוב או רומן". נעמי פולני
(צילום: זהר שחר)
"יכול להיות שעוד כמה שנים ישכחו מהדברים שעשתה כי כל תלמידיה הם בחלקם אנשים מבוגרים וחלקם גם הלכו לעולמם. הטרגדיה של אמנויות הבמה היא גם שלא נשאר אחריך ספר שירים, או מחזה כתוב או רומן. אם לא צילמו, אז אין כלום, ובמקרה של התרנגולים זה ממש טרגדיה. מה שנשאר זה עשרים ושלוש דקות בטלוויזיה הפלמית שאפשר להסתכל על זה ולראות איזה גאונות של בימוי יש שם. נעמי אמרה לי, 'אני מצרה על זה שהייתי צנועה מדי, שלא תיעדתי את מה שהיינו, שהייתי מחוברת לכאן ועכשיו ולא נשאר כלום', והיא כל כך צודקת".
