בימים כתיקונם, אילת של חורף היא לא מחזה מרנין במיוחד. הטיילת שוממת, הרוח העזה מפילה שמשיות על החוף, הקור המפתיע מנטרל תוכניות שכשוך, והמלונות עסוקים במקצי-שיפור לקראת הקיץ ההומה. אבל למשך סוף שבוע אחד, העיר הדרומית מתעוררת שוב לחיים - ולא סתם, אלא בעננה האופורית של סקס, סמים ורוק'נרול שמביא עימו פסטיבל רוק פתאל, אשר הפך למסורת משמחת וחגג השנה את שנתו העשירית בגאון בסוף השבוע האחרון.
"חנניה" - חנן בן ארי, מתוך פסטיבל רוק פתאל
(צילום: תומר לוי)
אוקיי, אולי הסקס והסמים הם הגזמה קלה - בכל זאת, חתך הגילים שנצפה בקרב הקהל החוגג נע בקירוב בין 35 ל-55, ולאף אחד לא ממש מתאים אירוע לבבי במהלך הופעה של פוליקר - אבל לעזאזל, רוק'נרול היה, ומלוא החופן.
חנן בן ארי הוא שהתכבד לפתוח את העניינים בליל חמישי, עם הופעה סופר-אנרגטית שהרימה את גג האולם המשובח במלון ההרודס פאלאס. כהרגלו, נוקדה הופעתו של בן ארי בהפעלות לקהל - פטפוט עם צופים ("למישהו יש ערק אשכוליות? זה ערק, מה שביד שלך? תביאי, תביאי"), סיפורים מדמיעים על מפגשים עם פצועי המלחמה וכו'.
מהרגע הראשון שהוא עלה על הבמה, ברור האפיל העצום שלו בארץ - והמיומנות המרשימה שלו ושל להקתו במהלך ההופעה רק מחזקת את הנקודה. באמת שאין עוד הרבה פרפורמרים כאלה בישראל - דבר שלחלוטין ניתן לומר גם על דנה אינטרנשיונל, שעלתה אחרי בן ארי והרקידה לקהל את הצורה במסיבת העשור המרימה של הפסטיבל, עמוק לתוך הלילה. הרבה קוצבי-לב הגיעו לעומס מקסימלי באותו ערב. תודה לבורא עולם על כך שכולם הגיעו לחדרם מותשים, אך ללא נזק נוסף, עם קץ האירוע.
הופעת הצהריים של ברי סחרוף בשישי הייתה שיא הפסטיבל, לפחות עבור כותב שורות אלו, שכמו רבים אחרים מזמזם את "ניצוצות" בלי משים כבר יותר משלושה עשורים. סחרוף, תמצית הקוליות הלא-מתאמצת, עלה מחויך על הבמה קצת אחרי 13:30, וללא יותר מדי דיבורים פצח מיד ב"ככה זה (לאהוב אותך)". חמוש בלהקה פשוט מדהימה (אורן לוטנברג הבריק על הגיטרות כהרגלו), המחיש סחרוף בפעם האלף שאולי פרט לאהוד בנאי, אף מוזיקאי ישראלי לא חיתן בין מזרח למערב, בין מקאם ודיסטורשן, כמותו. והקהל היה באקסטזה. עד שלא ראיתם גבר אלגנטי וכסוף-שיער, טיפוס מנכ"לי מעונב בהווייתו, קופץ מיוזע וצורח "וכשאני מתפרק, אהה-אהה-את יותר שלמה" - ובכן, לא ראיתם כלום.
את הראשונה מבין הופעות ערב שישי הוביל יהודה פוליקר, שאירח למספר שירים את חברי להקת תיסלם. אולם האיש והבוזוקי הפציע כשהוא כנראה חולה - קולו הצרוד לא הצליח להגיע לגבהים הנדרשים ולעיתים כמעט ולא נשמע כלל. מזל שהלהקה המצוינת שלו הייתה שם לחפות על כך, כמו גם הבריטון העוצמתי של דני בסן שהפציע לקראת הסוף כשלצידו יזהר אשדות ויתר החבורה. את הסיפתח לחלק המשותף עשה בסן עם "דברים שרציתי לומר" המופתי, שכתב יענ'קלה רוטבליט והלחין פוליקר - מי שביצועו הוא המפורסם ביותר, למרות שתחילה הופיע השיר באלבום "הילד שבי" של בסן.
אחרי תיסלם את פוליקר (יהודה'לה, שים כוס עם בצל ודבש על אדן החלון, שתה את מה שנוצר מקץ כשעה, תודה לנו אחר כך) עלה על הבמה עברי לידר שאירח את עילי בוטנר והתוספת המשמחת של רועי בן נתן, וכרגיל, המחיש מקצוענות מה היא. הבן-אדם, מכונת להיטים משומנת, פשוט יודע את העבודה.
עם הנגאובר קשוח הגיעו המבלים להופעת הצהריים הסוגרת של הפסטיבל - אברהם טל ומיזם קולולם, והעלימו כל זכר לחמרמורת (או העצימו אותה; תלוי ברמת הקשיחות). שבוע טוב, אינדיד.
"שבוע טוב" - אברהם טל, מתוך פסטיבל רוק פתאלq
(צילום: תומר לוי)
ההופעה הייתה מרימה ומשמחת, כמו כל דבר אחר במהלך הסופ"ש המהנה הזה, שגם אורגן לתפארת בידי אנשי רשת פתאל - והצטיין ספציפית בכל הנוגע לסאונד הצלול והלא-מכביד שאפיין את ההופעות כולן. באמת, חבל שהפסטיבל המושקע הזה מתקיים רק פעם בשנה. מבחינתנו, תביאו כל שבוע.
הכותב היה אורח רשת מלונות פתאל.
