בשיר "דוקים" סטטיק מצהיר שהוא "לא אחד שאי-פעם יחפיץ". ובכן, לא צריך להתפלש באבק הארכיון כדי להשפריץ קולה מהאף נוכח ההצהרה הזאת והקשר האפסי שלה למציאות, אבל היא מצחיקה במיוחד כשאת עטיפת האי-פי החדש שלו, "קעקועים", מעטר גב נשי חשוף שמגיע עד לקצה העליון של ישבן לא מרומז. מצד שני, אולי בגלל זה סטטיק מדבר על החפצה בלשון עתיד: העבר וההווה די אבודים.
אבל מה שמעניין בעטיפה הוא לא הגב ולא שמות השירים שנצרבו עליו (כמו קעקועים, הבנתם?), אלא המספרים 1990 ו-2022 שמופיעים בקטן, על גבי השרירים המכונים "זוקפים". 1990 היא השנה שבה נולד לירז רוסו ו-2022 היא, כך נדמה, סוף התקופה שאותה הוא מבקש לכסות בששת השירים שיצאו לאור. בהודעה לעיתונות, הבמה המקובלת להכרזות יומרניות, מספר סטטיק שזהו "השלב האחרון שלי בהחלמה שלי (הכפילות במקור, ע"ש), מהדברים האישיים שעברתי וגם מהתקופה שהייתה כאן לכולנו... קעקועים זה הסוף של הקו הישן שלי ומכאן אני יוצא לדרך חדשה לגמרי". אומנם "התקופה שהייתה כאן לכולנו" לא נגמרה ב-2022 – היא אפילו לא התחילה שם – אבל הכוונה ברורה.
3 צפייה בגלריה
למרות העטיפה, סטטיק מכריז שהוא "לא אחד שאי-פעם יחפיץ". האי-פי "קעקועים" של סטטיק
(עטיפה: באדיבות GAGA MANAGEMENT)
ההחלטה של סטטיק לצאת ל"דרך חדשה" מסתמנת כנבונה, משום ש"קעקועים" בהחלט מלא בתחושת מיצוי של הפרסונה הנוכחית, אותה אפשר לסכם בראשי התיבות קר"ח: קורבן, רקדן, חרמן. על אף שסטטיק גאה בכך שהשירים נכתבו והופקו עם צוותים שונים – וג'ורדי לא נכלל באף אחד מהם – כולם מכילים את מרכבי הקר"ח, מי מהם קרוב יותר לדאנסהול ("לימונדה" עם האורח הכיפי אופק אדנק) ומי יותר לתחילת הדרך של סטטיק ובן-אל ("פלייליסט של שבורים", שבו סטטיק לוקח על עצמו גם את הסלסולים של תבורי). עם כל הצער על שברון הלב שחווה, נדמה שסטטיק חובט ללא תועלת בתקרת הזכוכית של היכולת לתאר אותו, כולל פאנץ' נוראי ומסורבל כמו "אם הייתי יכול להגיד לשטן שמצאתי מחליף, זאת את". אלוהים יודע שתולדות ההיפ-הופ מלאים בהשמצות כלפי נשים – ד"ש מאמינם – אבל מה השלב הבא בדימויים? יחיא סינוואר?
לעומת זאת, "למה לא" מצליח לטווח מדויק את התדר – המוזיקלי והרגשי – שסטטיק מחפש: אישי, רגיש, משעשע וגם קליט. נדמה שלא במקרה השיר מתחיל, לפני שהביט נכנס, בהקלטה של סטטיק אומר שהוא "חייב לעשות אחד כזה, כאילו בשביל הנפש אחי, לא בשביל הכסף". אומנם מה שבא אחר כך זה לא ממש קטע אינדסטריאל בלתי ניתן להאזנה – יותר כמו שיר סבבה לגמרי של דרייק – אבל הוא בהחלט מצליח לנסח את הקר"ח בצורה יחסית אינטליגנטית ואלגנטית, כולל רגע קולנועי מעניין שבו סטטיק עובר בחדות מהפנטזיה "למה לא שנבכה עירומים במלון" לסצנה שבה הוא "מעשן/מקבל פרנויה".
אגב, באותו שיר סטטיק מספר שהוא "מפחד משירי דיכאון". זאת אמירה תמוהה (אם כי לא כמו "לא אחד שאי-פעם יחפיץ") באי-פי שיש בו שיר בשם "פלייליסט של שבורים", אבל ככל שמאזינים ל"קעקועים" אולי אפשר להבין את זה אחרת: סטטיק לא "מפחד משירי דיכאון", אלא ממפגש אמיתי עם הבור השחור שנמצא בפנים, ואולי הוא לאו דווקא קשור רק לזוגיות. רמזים לאופציה הזאת כבר הופיעו לרגע באלבום "לירז" (2023), שם הוא באמת נגע בפוטנציאל החשוף עם הדיאלוג הנוקב בין "סטטיק" ו"לירז". אם אכן סטטיק רוצה לצאת "לדרך חדשה לגמרי", הוא יכול להשאיר את הקעקועים: אבל הגיעה השעה לשבור את הקר"ח.
