סוואדיקה. ונפתח בהבהרה, תסלחו לי שאני לא רוצה לדבר על הרצח, אני רוצה לדבר על האנשים שאולי נרצחו ואולי לא. האמת היא שאין לי כוחות להתאבססות סביב השאלה מי קיפח את חייו ומי לחץ על ההדק. אני גם לא נהנית לחפש רמזים לעתיד ולנחש מה הולך לקרות. בהתאם לרוח העונה אני רוצה להיות נוכחת ברגע ההווה הנפלא הזה, בו אנשים מעמידים פנים, נשרטים, מאבדים את הביטחון העצמי ומפרשים את המציאות בצורה שגויה, כמו שהטבע רגיל, ואין לי עניין להקדים את העדר. אז ניחושים על מהות הרצח – למעט תחינות מסוימות להשאיר בחיים דמויות אהובות – לא תקראו בשורות הבאות, אתכם הסליחה.
הפרק השלישי ב"לוטוס הלבן" נפתח עם חלום. ובחלומה יושבת ויקטוריה על חוף הים ליד הבית של המשפחה שלה בעפולה עילית, בשעת דמדומי בוקר. במרחק מה ממנה יושבים לוקי ושני אנשים לא מזוהים נוספים, ולוקי אומר שככה נראה הים רגע לפני צונאמי. האנשים האחרים עוטפים את ויקטוריה בשמיכה לבנה והיא נכנסת איתה אל המים, כשגל CGI עצום שוטף אותה. היא מתעוררת באמצע הלילה ושומעת את טים מדבר בטלפון עם כתב של עיתון כלשהו. יתכן ויש כמה פירושים אפשריים לחלום הזה אבל אין צורך – ווייט כבר סידר את הכול ולוויקטוריה אין תת מודע. צונאמי אכן עומד להגיע.
אי אפשר שלא לאהוב את ויקטוריה. היא כל כך מטושטשת שאפשר להניח רק שיש לה הרבה מאוד מה לטשטש. אלוהים יודעת עם איזו מפלצת פנימית היא מתמודדת, איזו אפלה מאיימת להשתלט עליה אם היא תתרשל ולרגע אחד תחזור למציאות. יש משהו מהנה בליקוט כל שביב של מידע על העולם הפנימי שלה שזולג החוצה, נדמה שהיא מתנהלת בתחושה תמידית שכולם מנסים לגזול ממנה משהו. בארוחת הבוקר פייפר דווקא מנסה לפענח את החלום של אמא שלה, ומציעה שחלומות הם חלון לאנשהו, אולי לתת מודע הקולקטיבי. כמובן שאין לזה קונים מאחר ומדובר בשיח חרשים.
פייפר היא הילדה הזאת שמתפללת שיום אחד יספרו לה שהיא מאומצת, ולא מבינה איך היא נולדה למשפחה הטראשית הזאת. היא צופה בהם כמו בטלנובלה. יכול להיות שפעם היה לה סוג של דיבור עם אבא שלה, אבל טים כבר מזמן לא איתנו, הוא במקום אחר, כמעט בסדרה אחרת. הטלפון שלו כל הזמן מצלצל – מעשה שטן – דווקא בארוחות, שזה מוזר כי בזמן ארה"ב זה בכלל לילה. סקסון הוא דושון ולוקי חסר עמוד שדרה, אז פייפר לגמרי לבדה. תחזיקי מעמד, ילדה. תכתבי שורות מ-The Wall על הקירות בחדר שלך ותספרי את הדקות עד לקולג'.
5 צפייה בגלריה
חלום של פייפר להיות מאומצת. מתוך "הלוטוס הלבן", עונה 3 - פרק 3
(צילום: באדיבות yes, HOT וסלקום TV)
על פניו אנחנו אמורים לחבב את פייפר – היא באמת הקול השפוי יחסית במשפחת ראטליף, והיחידה ש"הלוטוס הלבן" חומלת עליה קצת. כשהיא צועדת במתחם לימודי הבודהיזם זאת כמעט הפעם היחידה שהסדרה לא עוקצת או מצליפה בדמות כלשהי. המוזיקה נעימה, האווירה רפויה ופייפר סופגת את השלווה והרוחניות שהיא כל כך קיוותה לה והנה, סוף סוף היא יכולה לנוח. אבל האמת היא שגם פייפר היא בסך הכול גרסה קצת יותר מתוחכמת של משפחת ראטליף. פריווילגית עד הסוף ומהסוג הכי בעייתי – זה שמשוכנע שהוא חי חיים רוחניים בשעה שבפועל היא תמדוט בעצלתיים במשך שנה ותחיה על חשבון ההורים שלה.
אבל מעז יוצא מתוק – הטלפונים מהבית מוציאים את טים מדעתו והוא מציע שבכל זאת המשפחה תמסור את הסלולריים שלה כי "זה דבר נדיר, מה שקורה פה, שכולנו יחד. בואו נהפוך את השבוע הזה למיוחד, בסדר?" וסקסון עונה "לא!" שזה קצת כמו בכנס ועידת הליכוד ההוא, כשלימור לבנת שאלה "האם נבחרנו כדי לחלק ג'ובים?", והקהל, שלא יזהה שאלה רטורית גם אם היא תצלם לו את התחתונים מתחת לשולחן, צעק לה "כן!". ההתנגדות של סקסון לא הועילה כי לטים עדיין יש כוח על המשפחה שלו – השעון, המחשב והסלולרי של הדושון מוצאים את דרכם אל נרתיק הפלא של פאם.
5 צפייה בגלריה
מה שנקרא - תבלו. מתוך "הלוטוס הלבן", עונה 3 - פרק 3
(צילום: באדיבות yes, HOT וסלקום TV)
המפנה החשוב לא פחות בפרק הזה הוא שטים מתפתה, ברגע של חולשה, לאחת הגלולות של ויקטוריה, שלא רוצה להיות לבד בדראגלנד. היא מבטיחה לו שהן לא ממכרות בכלל, כי היא לוקחת אותן רק מתי שהיא צריכה. הגלולה הזאת עושה עבור טים מה שאלף דקות על ההליכון לא היו עושות עבורו, וסוף סוף, בגן עדן טרופי שורץ קופים שאמור להיות המקום הרגוע ביותר בעולם, טים ראטליף מוצא מנוחה נכונה ומכבה את המוח של עצמו. בסוף הפרק הוא כבר יקח עוד אחת בלי שאף אחד יציע לו, ומהיכרות עם התרבות האמריקאית כולנו יודעים לאן זה הולך. ג'אסט סיי נו, טימי בוי, ג'אסט סיי נו.
נחש מי
וזוהי שעתו של הזוג האהוב עליי בעונה ואולי בסדרה כולה, ריק וצ'לסי. רק אתמול הם עשו סקס של אפטר-שוד שקירב אותם זה לזו, אבל יום אחד בלבד חלף וריק חזר לסורו מהר מאוד. הוא שוב מתנהג מגעיל לצ'לסי, כלומר מבריז לה באמצע החופשה ועוד יוצא עליה בדיבור מלוכלך כמו 'אולי תפגשי בחור יותר עשיר ממני ותוכלי להתעלק עליו'. וזה אחרי ש'צלסי הגדירה אותו כשותף לחיים שלה, שלא לומר נפש תאומה ("איך נפש תאומה אם אפילו המזלות שלנו לא מתאימים?", מעלה ריק נקודה חשובה). האם יש יותר בזוגיות הזאת ממה שרואה העין? כלומר האם יש פה סיפור שהוא מעבר לבחורה צעירה וגבר עשיר ומפוקפק, שמוצאים את עצמם יחד מהסיבות המובנות מאליהן? האם בגלל זה שניהם מצמצו זו לזה כשגארי וקלואי סיפרו שנפגשו באמצעות שדכנית בדובאי? האם יש משרה מפוקפקת יותר משדכנית בדובאי?
ריק עושה שפיל שלם לסריטלה וזאת הפעם הראשונה שרואים אותו מתאמץ עבור משהו מאז שהם הגיעו. הוא מעמיד פנים – איך לא, הרי מדובר ב"לוטוס הלבן" – שהוא מפיק שמעוניין לסייע בליהוק של סריטלה לסרט, ובונה על זה שתאוות הפרסום שלה תהיה מספיק חזקה כדי שהיא לא תחשוד ותוביל אותו אל בעלה מוכה השבץ. מדהים לראות באיזו קלות ריק לובש פתאום צורה של אדם אחר, איך הוא מכיר את הניואנסים ההוליוודיים, מה שמרמז על היכרות אישית שלו איתם מהבית. אין מה להגיד, החגורה השחורה של גוגינס בנכלוליות סוף סוף מנוצלת פה במלואה, ותענוג לראות אותו בפעולה.
5 צפייה בגלריה
מה קשור עכשיו נחש? מתוך "הלוטוס הלבן", עונה 3 - פרק 3
(צילום: באדיבות yes, HOT וסלקום TV)
אני עדיין מתרשמת מהעובדה שלמרות כל כישורי ההתפתלות שלו, ריק לא מצליח להתחמק מסשן פריקת מתחים סטנדרטי במהלך חופשה במלון מותרות שהוא מממן. האם זה אומר משהו על הכח שיש לצ'לסי עליו? למה ריק לא עושה ראטליף ומשנה את החוקים לטובתו? אני עדיין רוצה להאמין שפעם הם היו מאוהבים באמת. כשהם נוסעים לעיר הסמוכה כדי להשיג וויד, צ'לסי מפנה אל ריק שאלה שמעידה שהיה להם גם טוב פעם – האם אי פעם נעשה כיף שוב? ריק, מטושטש מסוטול, עונה שכן, בטח. מה הפרשנות שלו לכיף? הופעת נחשים.
זוהי שנת הנחש באסטרולוגיה הסינית אבל הנחשים בקוסמוי כלואים בתוך הכלובים שלהם (כמו שאנחנו כלואים בתוך הזהות שלנו, מאץ'?). זה מטריף את ריק לחלוטין כי לדעתו אפילו אם הם ארסיים, מגיע להם להיות חופשיים, ולא, זה לא נהיה יותר סימבולי מזה. או אולי כן – ריק בהתקף של סאטלה גרועה מגראס מרוסס יוצא מההופעה נסער ומשחרר את הנחשים מהכלובים שלהם ("חפש לך עץ!"). ומה קורה? הנחש כפוי הטובה שריק שחרר הכיש את צ'לסי. זה נגמר למרבה המזל בפלסטר קטן על הרגל שלה ועוד הזדמנות עבורה להגיד "כמעט נהרגתי!". היה שווה.
האיש הטוב?
בגזרה השפויה יחסית, אצל בלינדה ופורנצ'אי, היחסים מתחממים (בואו, לאיש קוראים פורנצ'אי ויש לזה סיבה). בלינדה גם מספרת לו על המוות של ארמנדו וההברזה של טניה מהעונה הראשונה. אחר כך היא ניגשת לשולחן של גארי (בסצנה שמקבילה לסצנה שבה קייט ניגשה לשולחן של ויקטוריה בפרק הקודם), וגם הפעם ישנה העמדת פנים, אבל הפעם אנחנו יודעים בדיוק את הסיבה. אגב, אני נוטה להאמין שגארי לא יוסלל להיות הנבל שאנחנו מצפים שהוא יהיה, ולו רק בגלל הנטייה של ווייט לפניות פרסה מהמובן מאליו, והצורך שלו לשרת את הרעיון שדברים אינם כמו שהם נראים. לא אתפלא אפילו אם גארי יתגלה פתאום כאיש הטוב שינסה לכפר על חלקו במותה של טניה, זכר צדיקה לברכה.
בגזרת הפומות אין הרבה מה לכתוב עליו הביתה. הפעם זה תורה של קייט לשבת מהצד ולצפות בשתי החברות שלה משחירות אותה, כי אין לה עמוד שדרה והיא תמיד מקבלת את הצבע של האדם שהיא נמצאת איתו. השלישייה של לורי, קייט וג'קלין משמשת את ווייט כדי לבחון איך עובדות מערכות יחסים נשיות, את המתח שבין תחרותיות וחברות, בין קנאה לנאמנות ואת השקלול האינסופי בין מה שאנחנו מקבלות ממערכות יחסים כאלו ומה שאנחנו מפסידות שם. פה ושם הצופה גם מקבל הצצה למניפסטים של ווייט (הפעם באמצעות ג'קלין: הדת נוצרה עבור גברים, הם הגיבורים, להם קורה האקשן ונשים רק בוכות בצידי הדרכים). מן הסתם הדינמיקה ביניהן תלך ותסלים עד לפיצוץ.
ולסיום, קו העלילה של גייטוק ומוק לא ממריא משום בחינה. הנרד החמוד מנסה לצאת עם מישהי כל כך מעל הליגה שלו, בחייך, תתעורר ותריח את הפתאי, היא פשוט לא בעניין שלך. בחיים לא תהיה שומר הראש של סריטלה, הגיע הזמן להתפכח ולהתחיל לאמץ מטרות קצת יותר ריאליות. במקום גייטוק אני ממש ממליצה להעניק עוד זמן מסך לדמות עם פוטנציאל עצום ולחלוטין לא ממומש, פביאן, המנהל הגרמני של הריזורט. ועד הפעם הבאה, אילליקה.
