ההנחה המקובלת היא שמרבית האלבומים הכפולים - מיתולוגיים ככל שיהיו - היו הופכים לטובים יותר לו רק היו מקצצים מחצית מהם. זה נכון אולי למקרים דוגמת "האלבום הלבן" של הביטלס, המציע לצד שירים קאנוניים גם פילרים המייצרים בטן מיותרת. לעומת זאת, כשמגיעים לדון ב-The Lamb Lies Down on Broadway - יצירת המופת של ג'נסיס שתזכה בסתיו למהדורה מורחבת (ומחומשת! הכוללת לצד האלבום המקורי גם הופעה חיה הפרוסה על פני שלושה תקליטי ויניל נוספים, לצד שני ה"רגילים") לרגל יום ההולדת ה-50 של האלבום (50 וחצי ליתר דיוק, אבל למה להיתפס לקטנות?) - ובכן, נדמה שמוטב לא לגלח ממנה ולו תו אחד.
Back In NYC - ג'נסיס
(קרדיט: יוטיוב, ג'נסיס)
גם בהאזנה ה-1,000 - למהדורה החדשה או לזו שיש לכם בבית על המדף או בנייד - האלבום הכפול הזה שב ומתגלה כיצירה ענקית, מפתיעה ורבת-פנים. עם זאת, ראוי להוסיף לקביעה הזו כוכבית קטנה, שכן מחציתו השנייה מחווירה מעט לעומת הראשונה הכוללת פסגות כ-In the Cage, The Grand Parade of Lifeless Packaging, ומעל כולן - Carpet Crawlers. כך שיש מצב שפיל קולינס, מתופף הלהקה - ובהמשך, לאחר פרישת פיטר גבריאל, גם הסולן שלה - אולי צדק כשאמר פעם בראיון שהאלבום הכפול הזה היה צריך להיות בודד.
ללא-מעט להקות ואמנים גדולים יש אלבום כפול בדיסקוגרפיה שלהם. יש משהו באורך הזה המבקש להצהיר בפני המאזין שלפניו יצירה רחבה שהיה קשה עד בלתי אפשרי לזקקה לאלבום בודד המורכב מעשרה שירים, חמישה בכל צד. חלק מאותם אלבומים כפולים נולדו מסיבה אחרת. ליוצרם היו באותה העת הרבה שירים שהוא חשב - ולרוב, גם נאלץ להתעקש - שהם חייבים לצאת לאוויר העולם, ויחד. אלא ש-The Lamb Lies Down on Broadway של ג'נסיס נזקק לנפח הכפול - לא פחות מ-94 דקות ורבע - כדי לספר סיפור המורכב מיותר ממערכה אחת.
מעריצי ג'נסיס חלוקים על התשובה לשאלה מהו האלבום הגדול ביותר של הלהקה: The Lamb Lies Down on Broadway שהופיע בחורף 1974, או Selling England by the Pound שיצא בסתיו שנה קודם לכן. לכאורה, הם שונים. Selling המשיך את הקו הפרוגי של האלבומים שקדמו לו, עם יצירות ארוכות יחסית (שניים משמונת קטעיו חוצים את מחסום 11 הדקות ושיאו - Firth of Fifth - מתקרב לעשר דקות). גם ב- The Lamb יש רצועות ארוכות יחסית כמו In the Cage המופיעה בצד א' של התקליט הכפול, והמיני-יצירה The Colony of Slippermen - הפותחת את הרבע האחרון שלו, אך מרבית הקטעים בו קצרים יותר, ולא רק במושגי פרוג מאמצע הסבנטיז.
3 צפייה בגלריה
אז מה הוא האלבום הגדול ביותר שלהם? ג'נסיס, 1974
(צילום: Dennis Stone/Express/Getty Images)
ג'נסיס, אולי להקת הפרוג הגדולה מכולן (בעצם לא אולי, בטוח), ביקשה לאתגר באלבום הזה את עצמה ואת גבולות הז'אנר, עם פחות השראה ממוזיקה קלאסית וסולואי גיטרה מורכבים של סטיב האקט, במטרה למצוא את הצליל הבא שלה. ניסתה והצליחה. The Waiting Room הפסיכדלי-אוונגרדי מזכיר את הסאונד של בריאן אינו (שתרם לאלבום אפקטים קוליים), כשאת Anyway הניסיוני, ורגעים כמו Back in NYC או In the Cage, אפשר לראות גם כפרוטו-פאנק. ובעיקר, האלבום הכפול הזה נכתב במטרה לספר סיפור בעל מסר חברתי, ובשלב כלשהו עלה רעיון להפוך אותו לסרט, שנגנז בהמשך למגינת ליבו של גבריאל.
גם העטיפה שלו שונה מאלו שפיארו את אלבומי הפרוג המובהקים של הלהקה שיצאו לפניו, וגם משל השניים שהגיעו אחריו ב-1976, לאחר עזיבת גבריאל - A Trick of the Tail ו-Wind & Wuthering. בניגוד לציורי השמן הסוריאליסטיים-היסטוריים שפיארו את האחרים, על העטיפה הנפתחת שיצר סטודיו העיצוב הבריטי Hipgnosis (החתום על עטיפות אייקוניות של לד זפלין ופינק פלויד, בין היתר), מוקמו שש תמונות ריאליסטיות בשחור-לבן (שלוש בחזית ושלוש בגב), כשדמותו של ראל, גיבור האלבום, מככבת בהן. לא כל חברי הלהקה התלהבו. קולינס למשל תיאר פעם את העטיפה כ"מבולבלת, קצת כמו הסיפור".
גם המקום שבו מתרחש האלבום שונה. ג'נסיס הייתה להקה מאוד אנגלית, ואילו כאן גבריאל מיקם את העלילה בעבר השני של האוקיינוס האטלנטי - בניו יורק. בעיר שלא ישנה אף פעם הוא הציב את ראל, עבריין צעיר ממוצא פורטוריקני היוצא לחפש את אחיו ג'ון, שהופך למסע של גילוי עצמי העובר מתחת לאדמה. לאור מיקום העלילה והמוצא של גיבורה, אפשר לראות ב-The Lamb Lies Down on Broadway מעין וריאציה פרוגית על "סיפור הפרברים". אם התיאור הלא-ממש קוהרנטי הזה נשמע כהזיה, זה לא במקרה. חלק מסיפור המסגרת של האלבום התבסס על החלומות של גבריאל אז. לימים קולינס סיפק הסבר אחר, וטען שהאלבום עוסק באדם סכיזופרני, בדומה לעלילת הסרט "פישר קינג". גבריאל לא שלל זאת, ובראיונות שונים הסביר שלראל (ששמו הוא וריאציה על שם משפחתו שלו עצמו), יש אישיות מפוצלת, ולמרות שהוא מאמין שהוא מחפש את אחיו, הוא למעשה מבקש למצוא את החלק החסר בו. בנוסף, לאורך השירים פוזרו רמזים סאטיריים שעסקו במיתולוגיה, במהפכה הסקסואלית, בפרסום ובתרבות הצריכה. לא תחומים שג'נסיס לא טיפלה בהם קודם לכן, אך לא בעוצמה ובישירות כפי שעשתה כאן.
שירת הברבור של פיטר גבריאל
לא רק ראל היה חצוי אז, גם גבריאל לא היה במקום שבו רצה להיות, ואי-הנוחות שלו השפיעה הן על התוצאה והן על הדרך אליה. ואגב דרך, יצירת האלבום הייתה שונה ובעיקר מורכבת יותר מאשר במקרה של קודמיו. גבריאל כתב את הטקסטים, בעוד ארבעת החברים האחרים (טוני בנקס בקלידים, מייק ראת'רפורד בגיטרות ובבס, האקט בגיטרות וקולינס בתופים), שידכו להם לחנים ששוכללו במהלך ג'אם-סשנים ארוכים. ההתעקשות של גבריאל על אלבום קונספט כפול ואופן העבודה הנפרד העלתה את המתחים בלהקה. גם מסע ההופעות הארוך שאליו היא יצאה לקידום האלבום (שחלקו מופיע במהדורה החדשה והמורחבת), אותתו שגבריאל והם לא ימשיכו עוד זמן רב ביחד. ואכן, The Lamb Lies Down on Broadway היה לא רק אחד משיאיה של ג'נסיס, אלא גם שירת הברבור של הסולן שלה.
האקט, שייפרד מהלהקה שנתיים לאחר גבריאל, סיפר פעם על הימים המתוחים בהם נוצר האלבום, ואמר ש"לכל אחד מאיתנו הייתה אז אג'נדה משלו. חלק מאיתנו היו נשואים, לחלק היו ילדים וכמה מאיתנו התגרשו, ועדיין ניסינו לעשות משהו יחד". כשמתחילים ככה, קשה לצפות שההמשך יילך פשוט. כשגבריאל תיאר בפני חבריו ללהקה את החזון שלו לאלבום הבא שלהם, הם לא התלהבו, גם לא מהכוונה ללכת על דאבל. הם העדיפו להוציא שני אלבומים בודדים בהפרש של חצי שנה אחד מהשני - כדי להקל על הקהל שלהם, וגם על עצמם. והם ידעו למה. הם בדיוק סיימו את מסע ההופעות המוצלח בעקבות Selling England by the Pound שזכה למכירות נאות ולהתפעלות המבקרים. הלהקה עדיין הפסידה כסף, אך חבריה האמינו שהביקורות הטובות וההצלחה הראשונית שלה זכו בארצות הברית ובקנדה ישפרו את המאזן.
בינתיים, המצב שלהם הזכיר יותר את זה של המבנה שאותו שכרו כדי לכתוב בו את אלבומם הבא, מאשר את חלומותיהם על הצלחה. הלהקה שהתה בהדלי גריינג' (Headley Grange) הנמצא באזור המפשייר שבאנגליה. בית האבן הזה אומנם אכלס בעבר את לד זפלין, אך במקום לספוג מקירותיו השראה מענקים שגם הרוויחו כסף, הג'נסיסים גילו שהוא מוזנח ומסריח. למרות תנאי התחזוקה הירודים והדד-ליין שהתקרב, האווירה בין ארבעת המוזיקאים (גבריאל היה עסוק בכתיבה באותו הזמן בנפרד) הייתה סבירה. לעומת זאת, מצב רוחו של הסולן, שהמשיך ללטש את הטקסטים באיטיות בביתו, היה ירוד והוא שקל לצאת לחופשה מהלהקה לטובת קריירה קולנועית. גם כשגבריאל הגיע לחזרות עם חבריו, הוא לא ממש היה שם, ובאחת מהפעמים אף הודיע להם על רצונו לעזוב. הוא הסכים להישאר, ואף חזר לביתו להשלים את כתיבת השירים, אך כבר אז היה ברור לחבריו – וגם לו - שימיו בלהקה הולכים ומתקצרים.
מכיוון שהזמן דחק, בנקס שהוביל את כתיבת הלחנים, ראת'רפורד, האקט וקולינס (שהיו שותפים לעיבודים), נכנסו לאולפן בוויילס והחלו להקליט, עוד לפני שגבריאל סיים את חלקו. שבועיים אחרי, כשההקלטות הסתיימו, גבריאל הודיע להם שהוא צריך עוד זמן. הוא קיבל ארכה נוספת, ותפקידי השירה וההשלמות המוזיקליות האחרונות הוקלטו בהמשך באולפני "איילנד" בלונדון. גם באולפן בלטו הפערים בין הארבעה לבין הסולן, שדרש להוסיף תפקידי שירה לקטעים שנכתבו (ותוכננו להישאר) אינסטרומנטליים.
הכבשה יכולה לנוח בשלווה
מקובל לראות ב-The Lamb Lies Down on Broadway את מכתב הפרידה של גבריאל מג'נסיס, אך האיש שלקח את החיכוכים הפנים-להקתיים סביב יצירת האלבום באופן הקשה ביותר, היה דווקא הגיטריסט האקט - שהרגיש שחלקו בה הולך ומצטמצם. לא סתם הוא היה הראשון מבין חבריה שהשלים אלבום סולו - Voyage of the Acolyte המעולה מ-1975, שיצא עוד לפני שעזב את הלהקה, וחלק מחבריה השתתפו בו. האקט משך עוד שנתיים, אך כאן - ודווקא באחד מרגעי השיא שלה כחמישייה - החל להסתמן שהעתיד של ג'נסיס יהיה בפורמט של טריו. למעשה, היו רגעים במהלך העבודה על האלבום ולאורך סיבוב ההופעות שבעקבותיו, שהשאלה שעלתה בג'נסיס לא הייתה מי יעזוב ראשון, אלא מי יהיה האחרון שיישאר. גם קולינס החל לרעות בשדות זרים, והחל לתופף - במקביל - בהרכב הג'אז-רוק המשובח ברנד X. מי שטרם השתכנע שהוא אחד מגדולי המתופפים בהיסטוריה מוזמן לבחון את ביצועיו שם.
אך בראשית חורף 1974, ועדיין כחמישייה, הג'נסיסים הפנימו שעליהם לסיים את העבודה על האלבום לפני סיבוב ההופעות הבא. כש-The Lamb Lies Down on Broadway נחת בחנויות ב-18 בנובמבר אותה שנה, הוא התקבל בהתלהבות שונה משני צדי האוקיינוס האטלנטי: בבריטניה הוא הסתפק במקום העשירי במצעד המכירות; בארצות הברית הוא הציג שיפור במעמד הלהקה כשהגיע למקום ה-41, והוכיח שהכבשה יכולה לנוח בשלווה, ולא רק בברודוויי. ג'נסיס הייתה מוכנה לקראת סיבוב ההופעות הארוך ביותר שלה עד אז (שכלל יותר ממאה תאריכים), אך זה התעכב מעט מכיוון שהאקט שבר את ידו. היד הפגועה תאמה למצב רוחו של הגיטריסט, שהרגיש שלא ביטא מספיק את יכולותיו באלבום. כשסיבוב ההופעת החל בארצות הברית האקט דווקא פרח, ועכשיו היה זה בנקס שהסתובב מתוסכל בגלל העיבודים החיים שלדעתו לא שיקפו את רוח האלבום. הקהל שצפה בלהקה היה חצוי בדעתו – ולו בשל העובדה הפעוטה שהשירים היו חדשים עבורו, שכן האלבום יצא בארצות הברית רק במהלך סיבוב ההופעות. הסיבוב המשיך ואיתו החריקות בלהקה, וכעת החל קולינס לתהות אם זה המקום הנכון לו. רגע לפני סוף השנה, במהלך הופעה בקליבלנד, גבריאל הקדים אותו.
הסולן הודיע למנהל הלהקה טוני סמית' שאינו יכול עוד. סמית' הצליח רק לשכנע אותו לעכב במעט את מכתב הפיטורים. כשהלהקה הגיעה לקנדה, נודע לארבעת החברים האחרים שבקרוב הם ימשיכו כרביעייה. בהמשך קולינס החליף את גבריאל, לאחר שג'נסיס הבינה שבמקום לחפש סולן חדש בחוץ, יש תשובה מצוינת בבית. לפני החילופים, ובמקביל לפרידה המתקרבת מגבריאל, ג'נסיס נאלצה להמשיך לפעול בפורמט מחומש קרוב לחצי שנה כדי לכסות חלק מהחובות שצברה. במאי 1975 גבריאל עזב, מבלי לטרוק את הדלת. הוא המשיך לשתף פעולה עם חלק מחבריה באלבומי הסולו שלהם, ובהמשך העשור הצטרף לחבריו הישנים באחת ההופעות. הפעם היחידה שבה הוא שב להקליט איתם הייתה בעיבוד מחודש לשיר Carpet Crawlers מאלבום הפרידה שלו מהם, שהופק לרגל אוסף של הלהקה.
ג'נסיס - ודאי ביחס להרכבי רוק מיתולוגיים אחרים - לא ניסתה לסחוט את המיץ מקטלוג העבר המפואר שלה. אלבומיה זכו למיקס מחודש ב-2007 (אלו הגרסאות הזמינות בשירותי הזרמת המוזיקה), אך היא נמנעה מטיפול מעמיק בכותרי המופת שלה בדמות מהודרות עם קטעים שנשכחו על רצפת חדר העריכה, תוספות מהופעות חיות או מיקסים חדשים מאת סטיבן ווילסון. אז מדוע זה קורה עכשיו - ולמה דווקא The Lamb Lies Down on Broadway נבחר לאלבום הראשון שג'נסיס בוחרת להגיש לקהל שלה בצורת קופסה מורחבת ומאוד יקרה?
נדמה שהתשובה לשתי השאלות נעוצה במה שהאלבום עשה לה אז ומאז. מי שהוביל לפרידת אחד מחבריה המרכזיים (גבריאל), ובאופן עקיף לפרישת השני (האקט), הפך בדיעבד לנבואה שהגשימה את עצמה. גבריאל של 1974 רצה שהלהקה המאוד-אנגלית שנמאס לו להיות הפנים שלה, תכבוש את אמריקה. היא עשתה זאת - ובהצלחה עצומה - אבל רק בהמשך דרכה, ובלעדיו. ולמרות היחסים המתוחים בין חמשת חבריה אז וחוסר הסכמתם סביב התוצאה, נדמה שהשנים הקהו את המשקעים, וגם את יחסם לאלבום האחרון שהשלימו ביחד.
הידיעה שעל המיקס המחודש של האלבום בגרסת הדולבי אטמוס (המופיע במהדורה שבדרך) עבדו שני אדריכליו המקוריים, גבריאל ובנקס, באולפן של הראשון, מבטיחה שהיצירה הקרובה לשלמות הזו גם כך תזכה כעת לסאונד נשגב. דמיינו לרגע את שני הבריטים המבוגרים האלו, וגם את שלושת חבריהם האחרים להרכב האגדי, מתייסרים בדרך להשלמת האלבום המורכב הזה. 50 וחצי שנה אחרי, The Lamb Lies Down on Broadway נותר אחת מהפסגות של ג'נסיס ושל הפרוג. מי שמכיר אותו אינו זקוק להמלצה נוספת כדי לשוב אליו. במי שייחשף לפלא שהוא רק כעת - ואם יש לו זוג אוזניים, אז גם יתאהב בו - אפשר רק לקנא.
