יש משהו מעניין בעובדה שלנה דנהאם, קולו של דור כלשהו (משפט שדבק בה למרות שבמקור "בנות" נכתב מנקודת מבט צינית), נטשה את ספינת האם שלה HBO, ובסופו של דבר מצאה את עצמה מכל הפלטפורמות דווקא בנטפליקס. חברת סטרימינג שתומת עין ששמה לה למטרה להרחיב את גבולות הז'אנר, האיכות וקהל היעד עד שתקיף את העולם כולו. בואו נגיד שבררנים הם לא.
"מוגזמת" – טריילר
(צילום: באדיבות נטפליקס)
והנה דווקא דנהאם, ששמה (לפחות עם "בנות", פחות עם "קמפינג" ופרויקטים אחרים שנקשרה בהם) מעורר אסוציאציות של סוגה עילית, בחרה דווקא בנטפליקס כבית ל"מוגזמת" - הסדרה החצי-אוטוביוגרפית שלה, הפרויקט ששמה מתנוסס עליו באופן המובהק ביותר מאז "בנות". האם זה אומר שהיא התבגרה? הבינה איפה מרוחה החמאה הטלוויזיונית מבחינת משתמשי קצה? האם היא חשקה בחופש יצירתי גדול יותר, האם בינג' של הסדרה יגרום לצופים לשפוט אותה אחרת מסדרה שבועית? או שממקום מושבה הנוכחי, בלונדון, היא סבורה שגלובליות היא שם המשחק עכשיו?
ככה או ככה, "מוגזמת" (Too Much) מגיעה בלי ספק עם טביעת האצבע היחודית של דנהאם. הדמות הראשית שלה, ג'סיקה (מג סטלטר, המזכירה הנהדרת ב"האקס"), היא באמת הרבה מהכול, ויותר מהכול היא מעין תואמת דנהאם מכל בחינה. החל מהמראה הרך עד אמבי ועד לנטייה ללהג את עצמה עד הנצח ומעבר לו. ג'סיקה היא סוג של אקסית משוגעת - מערכת היחסים שלה עם זאב (מייקל זיגן, "גברת מייזל המופלאה"), גבר על הסקאלה הרעילה, הסתיימה שלא בטוב. עכשיו היא גרה עם אמא שלה (ריטה ווילסון), סבתא שלה ואחותה (דנהאם עצמה), שושלת של נשים שכשלו מלהחזיק במערכת יחסים כלשהיא).
כשהיא נאמנה לאופיה המוגזם, ג'סיקה מתדרדרת לאובססיה לא בריאה לאקס שלה ולנוכחית שלו, וונדי, משפיענית סריגה ודוגמנית (אמילי רטייקאוסקי). כדי לחלץ אותה מקריסה שולח אותה הבוס שלה, שהוא גם הפרוד של אחותה (אנדרו רנלס, שמגלם מישהו שפעם היה סטרייט!) ללונדון, כדי לעבוד בשלוחה של החברה א-לה אמילי בפריז, אבל בעצם כדי שתנסה להתחיל מחדש.
המודעות העצמית שלה, שבאה לידי ביטוי בשם הסדרה, לא באמת עוזרת במקרה הזה. ג'סיקה חושבת שהיא עוברת לספר של ג'יין אוסטן אבל בעצם היא עוברת לדרמה שמתרחשת בדרום לונדון. אל דאגה, "מוגזמת" מוגדרת כקומדיה רומנטית, מה שאומר שג'סיקה תפגוש מהר מאוד את פליקס, מוזיקאי מכור לשעבר (וויל שארפ מהעונה השנייה של "הלוטוס הלבן"), והם יתחילו במערכת יחסים שתתחיל בשירותים ותציף את השריטות המרהיבות של שניהם.
"מוגזמת" אכן עשויה לשמש כקומדיה רומנטית שמצליחה להתחמק מכמה קלישאות והיא גם מצליחה פה ושם לעשות את מה שדנהאם עושה הכי טוב – להציג סיטואציות אנושיות לא מחמיאות באופן שגורם לך לאהוב את הדמויות שלה, אבל האמת היא שהיא בו זמנית יותר מידי ופחות מידי. יותר מידי דנהאם – זה אומר שהדיאלוגים שלה מפוטפטים, חלק לא קטן מהם נשמעים כמו סטנדאפיסט שלא מסוגל להרפות מפאנץ', ויותר מידי דמויות שלה נשמעות כמו לנה דנהאם, כלומר מדברות בדיוק אותו הדבר. מעבר לזה, הכימיה בין שתי הדמויות הראשיות לא אמינה באופן שמזמין את הצופה להתמסר לז'אנר. הם בהחלט מורכבים ומעניינים כל אחד בדרכו, אבל החיבור הרגשי ביניהם לא מנומק בשום צורה.
"מוגזמת" מבוססת באופן כזה או אחר על סיפור ההיכרות של דנהאם עם בעלה, המוזיקאי לואיס פלבר, אותו פגשה כשעברה ללונדון עבור פרויקט אחר, "התעשייה". יכול להיות שההגדרה של "מוגזמת" כסוג של קומדיה רומנטית למתקדמים, כזו שמערבבת את הז'אנר עם אמירה גבוהה יותר, על יחסי גברים נשים, פגיעות והתמודדות עם פצעי עבר, כפי שדנהאם עשתה ב"בנות", עומדת בעוכריה. "מוגזמת" כנה ודעתנית, לפעמים עד כדי דיבור יתר, ואם אתם אוהבים את דנהאם, אתם תאהבו גם אותה. אם אתם לא קהל היעד, ואתם מצפים לקומדיה רומנטית כזו שמכבה את המוח, אתם עלולים למצוא את עצמכם חשים שזה באמת פשוט יותר מידי.
