במהלך סרט הדוקו "הגברת הראשונה" (שישודר בכאן 11 במוצאי שבת), הסוקר את חייה של אפרת טילמה, אחת הטרנסג'נדריות הישראליות הראשונות ("מחזור א' - של גילה גולדשטיין", כמו שהיא מכנה את זה), קורה מהפך: טילמה, שעד שלב מסוים סירבה בתוקף לקיים את הראיונות בביתה בבת ים, מאפשרת ליוצרי הסרט להיכנס, בתנאי שלא תשמע מהם מילת ביקורת. כבר בכניסה הם נתקלים באתגר הראשון: פנים הבית נראה כמו גבב של חפצים, תוצאה של משהו בין אגרנות להיעדר מוחלט של סדר, והם מתקשים לעבור את סף הדלת. בפעם הראשונה חושפת טילמה את הסיבה למצב הדירה - תגובתה המיואשת למותה של חברתה הטובה, ויקה, עשר שנים קודם לכן.
מתוך "הגברת הראשונה"
(צילום: באדיבות כאן 11)
החשיפה הזאת מזכירה מהלך משמעותי אחר בחייה של טילמה. בשלב מסוים בחייה, כשמאחוריה הליך להתאמה מגדרית במרוקו, היא חזרה לארץ ושינתה את מינה בתעודת הזהות, לא לפני שעברה בדיקה פולשנית ומחרידה למדי על ידי רופאי משרד הפנים. אחרי השינוי הזה היא נדרה נדר: היא לעולם לא תספר לאיש על עברה ועל התהליך שעברה כדי לממש את זהותה. הנדר החזיק מעמד עשרות שנים, שבהן הספיקה טילמה לעבוד כדיילת בחברת תעופה בריטית ולהינשא, אבל בשלב מסוים עול הסוד - שני הסודות - הפכו כבדים מדי. הדירה הכאוטית והזהות הטרנסג'נדרית, שני סודות שמקושרים לחרדה חברתית ולבדידות, השתחררו לאוויר העולם.
"אני קצת כועסת על עצמי", היא מודה בריאיון ל-ynet, "כי הפרתי את הנדר שלי. נדרתי כי רציתי לחיות כאישה רגילה, ובאמת אחרי שסיפרתי חשבתי שעשיתי טעות, כי החיים שלי כבר לא יהיו מה שהם היו. מצד שני, לחיות בשקר כל כך הרבה שנים זה נורא קשה. בזמנים ההם לא הייתי יכולה לצאת מהארון כי לא הייתי מקבלת את כל מה שחלמתי עליו. חברת התעופה הייתה מפטרת אותי מייד אם הייתה יודעת. היום, בגילי, כבר אין לי למה להתחבא".
בסרט, שהוקרן בפסטיבל "דוקאביב", בסינמטקים ברחבי הארץ, פורשים היוצרים, אודי ניר ושגיא בורשטיין, את סיפור חייה הפתלתל של טילמה, מאז לידתה בסוף שנות ה-40 ועד היום. הוא כולל פסגות ושפלים, רגעי חסד וטרגדיות הנובעות מהיחס של הרשויות והחברה לנשים טרנסג'נדריות, ומנגד הצלחות ומפגשים מעוררי השראה. טילמה עצמה (75) מוסיפה לעריכה הנהדרת של הסרט ניחוח יידישאי משגע ("קיש מיין טוכעס!" היא מטיחה באחד היוצרים כשהוא מפציר בה להצטלם "טבעי") ומצד שני נחשפת באופן מעורר הזדהות. בשנה האחרונה היא משוטטת ברחבי הארץ והעולם בהקרנות שונות, גם אלו שאין לה כל כך כח להגיע אליהן. "הקהל רוצה לראות את הגברת הראשונה", היא אומרת בהשלמה, "בסדר, נסענו עד קזבלנקה, נסענו לברלין ובריסל, אז אני אסע עד ראש פינה וקצרין, מה כבר יכול להיות.
"זה כיף לשמוע חוות דעת של אנשים, ואני יותר שמחה לשמוע מאנשים רגילים מאשר מהקהילה שלי. הקהילה שלי תמיד תעטוף אותי ותגיד שזה מדהים, אבל אנשים רגילים שלא פגשו בחיים אישה טרנסית מרגישים כלפיי אחרת, והדעה שלהם משתנה אחרי הצפייה בסרט. זה חשוב, זה מה שייתן לקשת הטרנסית פוש. זאת הסיבה שהסכמתי להיחשף בסרט הזה".
ההסתרה הייתה אקט של הישרדות, אבל להחזיק סוד כזה כל כך הרבה שנים, זה עול.
"היה לי מאוד קשה בארון. הייתי צריכה לספר כל מיני סיפורים. 'לא הצלחתי להביא ילדים לעולם כי יש לי בעיה'. אנשים לא נכנסו לשאלה איזו בעיה, אבל אם היו יודעים את האמת, הם כן היו מנסים להבין מה יש לי בין הרגליים, וזה גרוע. אני לא שואלת אישה, 'תגידי לי, ילדת ותפרו אותך? מתי עשית סקס בפעם הראשונה אחרי התפירה?' אם אני אשאל אותך דבר כזה את תעני לי שזאת שאלה מטומטמת. אישה אחרת לא ישאלו 'בת כמה את', אבל אותי ישאלו. 'למה אין לך ילדים? לא רצית ילדים? לא חשבת על ילדים?' ברור שחשבתי על ילדים, מה נראה לכם?
8 צפייה בגלריה
"היום לאנשים אין בושה והם שואלים שאלות שגובלות בהטרדה מינית". אפרת טילמה
(צילום: שגיא בורנשטיין)
"אני חושבת שהיום לאנשים אין בושה והם שואלים שאלות שגובלות בהטרדה מינית. אני גם לא צריכה לספר מה יש לי בשדיים, סיליקון או הורמונים. זה אישי. אבל הם מצפים ממני שאני אפרט אם יש לי פין או פות. כאילו אני חייבת להם משהו. אני לא חייבת לאף אחד כלום. שאלה אחרת ששואלים אותי בכל הרצאה ובסרט, זה 'איך קראו לך פעם'. ואני עונה שהשם הקודם שלי לא יפתח לכם שום דלת, לא יגיד לכם עליי כלום. זו רק סקרנות מציצנית. קוראים לי אפרת".
מבלי להצדיק את הפולשנות, את מבינה את הסקרנות?
"אני מבינה. לא כל יום פוגשים אישה כמוני וכשזה קורה הסקרנות גדולה, הבעיה היא שבגלל שאני טרנסית, הסקרנות יותר גדולה מהבושה, ואלה לפעמים דברים מאוד אינטימיים שלי. הם חושבים שהם לא פוגעים בי, אבל זה פוגע. בסרט אני אומרת שאין לי בושה לספר, זה חלק מהחיים שלי, אבל אם בן אדם שאני לא מכירה יתחיל לחקור אותי, זה לא עניינו. זה חוסר רגישות.
"לא שואלים אותי אף פעם למה היום אני שמנה אם בצעירותי הייתי רזה, הם שואלים מה יש לי בחזה ובין הרגליים ולמה הפנים שלי כל כך חלקות. אותך לא ישאלו דברים כאלה. שואלים אותי אם הייתי נשואה לגבר או לאישה. למה נראה לכם שאני חיה עם אישה? אני אישה הטרוסקסואלית ואני חיה עם גבר".
את חוששת מהחשיפה?
"אני חושבת שהלכתי בדרך הנכונה, לפי מה שהלב שלי אמר: תעשי את זה, זה ייתן הרבה כוח לקהילה. בשנות ה-70 היה את 'מצעד הנעימים והנעימות' (המחאה הפעילה הראשונה של קהילת הלהט"ב, שנערכה בתל אביב ב-1979 ונחשבת למצעד הגאווה הראשון, ס"ש), ויש סרטון שרואים אותם עומדים בכיכר רבין ומפגינים. היו שם רק הומואים ולסביות, טרנסיות לא. למה? כי הם התביישו בנו. הטרנסיות לא התקבלו לשום עבודה והיו צריכות להתדרדר לתעשיית המין כדי להרוויח כסף. וזאת בושה.
"מצד שני, אנחנו נשכבנו על הגדר, חטפנו את המכות והמעצרים. השינוי הגיע בזכותנו, ובזכות טרנסית אחת שנפטרה בינתיים. היא הייתה בכלא כי היה לה צו הרחקה מתל ברוך אבל היא הלכה לשם, ותפסו אותה והכניסו אותה לכלא כי היא הלכה עם שמלה. ואז שולמית אלוני ויעל דיין, זכרונן לברכה, שמעו על זה והבינו שזה מטומטם לעצור מישהו על דבר כזה. משם זה הגיע לכנסת וככה הוציאו מספר החוקים את משכב הזכר, והטרנסיות יצאו לחופש. אז בזכותנו נפתחו מקומות כמו הבית הגאה בתל אביב. אנחנו סבלנו הכי הרבה".
"שאלו שאלות חודרניות גם נשים טרנסיות אחרות שנכנסו לבית 'האח'"
ואם במחקר אנתרופולוגי עסקינן, אחת השערוריות בעונה הטרייה של "האח הגדול" נגעה לשיחה בין אלאיה הוף, טרנסג'דרית שנכנסה לבית האח, וגלעד, שבינתיים כבר הוצא אחר אי-כבוד מהבית בעקבות "התנהגות בלתי סבירה" במהלך ויכוח בין השניים. קודם לכן בשיחה, שהרעידה את הרשת, ניסה גלעד לגשש באופן ישיר למדי אחרי המידע הרגיש על ההתאמה המגדרית שעברה אלאיה. היא בתגובה זעמה על השיח הפוגעני שהבהיר שנראות לבדה אינה הבטחה להגנה מפני השפלה, ושפני השטח אולי השתנו אבל המהות עדיין זקוקה לשיפור. "זאת לא הפעם הראשונה", מבהירה טילמה. "שאלו שאלות חודרניות גם נשים טרנסיות אחרות שנכנסו לבית 'האח'".
8 צפייה בגלריה
"יכול להיות שאנשים התרגלו לנשים טרנסיות בתקשורת ובמערך הציבורי". אלאיה הוף. מתוך "האח הגדול"
(צילום: באדיבות רשת 13)
את רואה סוג של התקדמות בליהוק של אלאיה? עשה רושם ששינוי המגדר לא היה המיין אישיו שלה. זה לא כמו במעגל של דן שילון, שעשו מזה קרקס, היה בהצגה שלה משהו טבעי.
"יכול להיות שאנשים התרגלו לנשים טרנסיות בתקשורת ובמערך הציבורי. יש הרבה נשים טרנסיות שהן עורכות דין ואחיות ופרופסוריות ושופטת כדורגל. יש גם בהייטק ובאקדמיה. הרציתי לא מזמן בגבעת חביבה, באחווה הסטודנטיאלית, ופגשתי טרנסית מדהימה, גם ביופי החיצוני אבל גם בפנימיות. שנה שנייה קרימינולוגיה! חבר'ה, אני לא סיימתי כיתה ז'! לא הייתה לי אפשרות! אז בואי נגיד שיש שיפור. היום מקבלים מה שפעם לא קיבלו.
"אני זוכרת שבשנות ה-60 הגיעה מרלן דיטריך לתל אביב ונורא רציתי לראות אותה. הלכתי בבגדי נשים להיכל התרבות. את חושבת שנתנו לי להיכנס? לא. אמרו שגבר לא נכנס לפה בבגדי נשים. זה היה הנוהל החברתי. מה שלא לפי הנורמה - אסור. הטרנסיות של היום הן לא הטרנסיות של פעם. הן סובלות מדברים אחרים אבל לא את הסבל שאנחנו עברנו".
8 צפייה בגלריה
"הטרנסיות של היום הן לא הטרנסיות של פעם. הן סובלות מדברים אחרים אבל לא את הסבל שאנחנו עברנו". מתוך "הגברת הראשונה"
(צילום: דניאל בינסטד)
הן גם פחות בודדות?
"אני לא יכולה לדבר על הבדידות כי טרנסיות תמיד בודדות. גם במוות שלהן הן בודדות. לחברתי, גילה גולדשטיין, היה אירוע והיא הייתה חסרת הכרה, ובבית חולים נתנו למבקרים להישאר רק עד תשע, אז הגברת אמרה, 'אני אלך לעולמי בשעה 23 בלילה, כשאף אחד לא נמצא לידי'. מתה בודדה".
אבל היום - בעידן הרשתות החברתיות והאינטרנט טרנסיות יותר מתקשרות ביניהן, לא?
"גילה גולדשטיין נפטרה לפני שמונה שנים, זה לא היה פעם. עד היום מוצאים הרבה טרנסיות בדירות שלהן, לבד, מתות. אז יש את שתי הקבוצות - הדור החדש שהולך ללמוד ולהתפתח כמו כל בן אדם רגיל, ויש את הדור שלי, שלא הייתה להן את האפשרות ואף אחד לא נתן להן אותה, אז הרבה התדרדרו לתעשיית המין והיו כאלו שחוו אובדנות. אני שמחה שלדור של היום יש אפשרויות. ואני שמחה כי הן רואות את הסרט שלי ומבינות מה אני הפסדתי בחיים ומה הן הרוויחו, בעיניי זה מה שעושה את הסרט מעניין".
"בקבר שלו בקזבלנקה בכיתי, אמרתי לו, 'דוקטור, תודה. היית המקום היחיד שיכולנו לחבר בו את הגוף והנפש'"
באחד הביקורים של טילמה במרכז הגאה, לפני ארבע שנים בערך, ניגשו אליה שני בחורים שסיפרו שהם מתכננים סרט בשם "הזמן הוורוד", על מאה המייסדים של הקהילה הגאה. הם הציעו לה להשתתף בו, ובאמת אחרי כמה חודשים התקשר אליה אחד מהם. "הצילומים מתחילים", הוא אמר, "ונשמח אם תקחי חלק". טילמה כבר הייתה אחרי כתיבת אוטוביוגרפיה בשם "לזאת ייקרא אישה", שגם עובדה למחזה שעלה בתיאטרון הלאומי. היא הגיעה לריאיון במחלצות יפות, וסיפרה את הסיפור שלה מול המצלמה.
8 צפייה בגלריה
"הרבה אנשים רצו לעשות עליי סרטים אבל לא היה להם כסף לזה, לא רציתי סתם להתאכזב". אפרת טילמה
(צילום: שגיא בורנשטיין)
בסוף הריאיון היא נתנה לשני היוצרים את הספר שלה. אחרי ארבעה ימים אחד היוצרים התקשר שוב, ואמר לטילמה שהם שינו מסלול: הם מעוניינים ליצור סרט דוקו על החיים שלה. "הדבר הראשון ששאלתי אותו היה, 'יש לכם תקציב?'", היא משחזרת. "כבר הרבה אנשים רצו לעשות עליי סרטים אבל לא היה להם כסף לזה, ולא רציתי סתם להתאכזב או להתחיל לעבוד ולהפסיק באמצע". הבחור הרגיע את טילמה שאין מקום לדאגה, תקציב יש.
"נדהמנו לגלות כמה מעט אנחנו יודעים על הסיפור של הנשים הטרנסיות, שפרצו עבור כולנו את הדרך לחיים חופשיים יותר במדינה השמרנית הזו", מסביר אודי ניר, "הרגשנו שאנחנו חייבים לעשות סוג של צדק היסטורי עם הדור הזה וסיפור החיים הצבעוני ומעורר ההשראה של אפרת שבה אותנו".
אלא שהסרט, שהתחיל כסיפור היסטורי על עבר קודר ומורכב בתל-אביב הטרנספובית של שנות ה-60, הפך לדברי היוצרים, עם השבעת ממשלת נתניהו-בן גביר, למציאות יומיומית, שכללה מתקפות על הקהילה הלהט"בית. "מה שהתחיל כסיפור היסטורי הפך די מהר לתיעוד המאבק של אפרת עם הטראומות, והפחד שהממשלה החשוכה הזו הציפה".
8 צפייה בגלריה
"במרוקו חווינו כל הזמן הפרעה על ידי השלטונות והמשטרה". מתוך "הגברת הראשונה"
(צילום: יורג יונגה)
הצילומים התרחשו בתחנות חייה של טילמה שכללו בין היתר את ברלין, פריז, וקזבלנקה, אם כי הצילומים בעיר המרוקנית המרכזית, שבה עברה טילמה את ההליך המדובר, התבררו כבלתי איכותיים טכנית ולא נכנסו לסרט. "שם גם חווינו כל הזמן הפרעה על ידי השלטונות והמשטרה. כל חמש דקות עצרו אותנו וביקשו אישורים לצלם, אז התחלנו והפסקנו. בשבילי זה היה אחד הימים הקשים", היא מוסיפה, "הגעתי לשם אחרי לילה של חרדות, הרגשתי חנק ולא ידעתי מה זה, כי אני סובלת מאסתמה. כשנפגשנו בבוקר אודי ושגיא שאלו אותי מה קרה, כי נראיתי לא טוב. כנראה זאת הייתה ההתרגשות לחזור חזרה לאותו מקום שפחדתי כשהגעתי אליו בצעירותי וגם התרגשות לחזור אחורה בזמן.
"השגרירות הישראלית במרוקו שלחה אלינו מישהי שתלווה אותנו בצילומים, והיא סיפרה שהיא הכירה פסיכיאטרית מבוגרת שעבדה עם דוקטור ז'ורז' בורו שניתח אותי. התברר שאיימו עליו ויום אחד הציתו את הבית שלו, ואישתו שהייתה בפנים מתה בשריפה. שנה אחר כך הוא יצא לשיט על סירת המנוע שלו, אבל במהלכו נגמר לו הדלק והוא נסחף. חמישה ימים אחר כך מצאו את הגופה שלו.
"כשהיינו בקבר שלו ממש בכיתי, אמרתי לו, 'דוקטור, תודה רבה לך על כל מה שעשית. לא רק בשבילי, בשביל כולנו, כל הטרנסיות של הזמן ההוא. היית המקום היחיד שיכולנו לבוא אליו ולחבר את הגוף והנפש'. זה היה לי מאוד עצוב. יצאתי מקזבלנקה עם טעם לא טוב".
את חושבת שמצבכן החוקי עלול להתדרדר עד כדי חזרה לשנות ה-60?
"אני לא יודעת אם זה יכול לחזור אבל זה יכול להיות דומה. זה תלוי בממשלה. לא צריך ללכת רחוק - בבריטניה, מדינה נאורה, לא עולם שלישי, בית המשפט קבע שזכויות לפי חוק השיוויון לא יחולו על נשים טרנסיות אלא רק על נשים ביולוגיות. ובארצות הברית, תראי מה שהוא עשה! גם בקדנציה הראשונה שלו. לאילון מאסק, שהיה החבר הטוב שלו, יש בת טרנסית והוא לא בקשר איתה ולא רוצה לשמוע עליה. אז טראמפ נתן לטרנסיות עוד מכה. בארץ לקחו לנו את כל התקציבים, מ-40 מיליון ל-4 מיליון, ואלה דברים שאנשים צריכים, לתמיכה. לבתים פתוחים כבר אין כסף לתחזק את עצמם ואנחנו חיים על נדובעס. נדבות.
8 צפייה בגלריה
"לבתים פתוחים כבר אין כסף לתחזק את עצמם ואנחנו חיים על נדובעס". מתוך "הגברת הראשונה"
(צילום: אורי אקרמן)
"עיריית תל אביב מממנת את חודש הגאווה, ויעל חולדאי מעסיקה טרנסיות בעירייה בכל מיני תחומים. אבל באיכילוב, במחלקה האנדוקרינית, שמטפלת בבריאות הטרנסיות, מי יודע אם ימשיכו לתת סבסוד מקופת חולים להורמונים? או הוועדה בבית החולים תל השומר, יתנו לה לחיות ותהיה אפשרות לעבור ניתוחים? ולא רק לשינוי מין, טרנסיות זקוקות לניתוחים אחרים. גם גברים, אגב. הכול יכול ללכת אחורה".
את מרגישה נסיגה גם ביחס של החברה?
"אני גרה בדיור ציבורי, יש פה כל מיני שכנים שאין לי קשר איתם. את חושבת שלא דיברו וצחקו עליי? ברור שכן. אנחנו משהו מיוחד. דברים מיוחדים תמיד מושכים תשומת לב. הם לא דיברו עליי יפה, בואי נגיד ככה. מישהי אמרה, 'הגבר הזה שגר בקומה הראשונה'. אני לא רוצה לריב עם אף אחד, אני חושבת שאם אני לא עושה מזה הרבה רעש, לא יהיה הרבה רעש".
המפנה המפתיע שבמהלכו מסכימה טילמה להכניס לביתה את שני יוצרי הסרט, העמיק את היחסים ביניהם, שהפכו "מהקשר הקורקטי והמהוסס בין אישה מתועדת לצמד במאים, לקשר קרוב ומשפחתי ממש", לדבריהם. אחרי עשר שנים של התנזרות מאורחים, מעידה טילמה, היא חוותה סוויץ' במוח. "אמרתי מה כבר יכול להיות? הכול עלה לי שם. נורא התגעגעתי לוויקה וכבר לא רציתי את הדירה ולא רציתי כלום. זה שוויקה נעלמה לי מהרגע להרגע היה מאוד טראומתי וקשה. אני לא האמנתי שהיא תעשה דבר כזה. אבל כנראה משהו בסרט גרם לי להיפתח, הנה, הצלחתי לשמור על הדירה מסודרת מאז. מדי פעם שניהם באים ועוזרים לי לסדר דברים.
"אני יודעת שהחיים דינמיים. ברור לי שההתרגשות מהסרט תדעך, שזה כבר לא יהיה אותו דבר כמו בימים של הצילומים, שלכל אחד יש את החיים שלו. אני אשמח מאוד אם הסרט הזה יפתח להם דרך חדשה בקריירה, אני כבר קיבלתי משהו. אחרי קזבלנקה הם אמרו לי שאני לא יכולה להמשיך לחיות ככה ואני צריכה לטפל בעצמי. אז כשהגענו לארץ הדבר הראשון שעשיתי זה ללכת לרופא משפחה ודיברנו והתחלתי טיפול אצל פסיכיאטר, היום אני מטפלת בעצמי מבחינה נפשית, וזה בזכותם".
