TLVFest, פסטיבל הקולנוע הגאה של תל-אביב, הוא מוסד ותיק שבשנה הבאה יציין שלושה עשורים להיווסדו - אבל עוד קודם, ייערך במתכונתו ה-20. בין ה-23 באוקטובר ל-2 בנובמבר יוקרנו בסינמטק תל אביב עשרות סרטים, קצרים וארוכים, ישראלים וזרים, עלילתיים ותיעודיים. גם הפעם ניתן למצוא בו עבודות החורגות מההיצע של הקולנוע המסחרי - לא רק מעצם העיסוק במיניות בשלל הצורות והזהויות שלה, אלא גם בקריאת התיגר הסגנונית של הקולנוע הקווירי על המיינסטרים.
הפסטיבל ייפתח בהקרנת "נשיקת אשת העכביש"(Kiss of the Spider Woman) בבימוי ביל קונדון - עיבוד קולנועי שני לספרו של הסופר הארגנטינאי מנואל פויג (1976) שבשונה מהגרסה הקולנועית המוערכת משנת 1985, הוא עיבוד לעיבוד המיוזיקל של ג'ון קנדר (1992) שרץ על במות הווסט-אנד וברודוויי. או, אם לקצר, הפעם ג'ניפר לופז משחקת ושרה בסרט. הפסטיבל יינעל במיוזיקל הברזילאי "החבר הכי טוב" (The Best Friend) של אלן דברטון שעוסק במפגש מחודש של שני גברים שהכירו זה את זה בקולג', על רקע החופים היפהפיים של הכפר קנואה קברדה בצפון ברזיל. אקורד סיום קליל לפסטיבל שמכיל גם סרטים תובעניים יותר בהצגתם את ההוויה והתרבות הקווירית.
"גשמים מעל בבל" (Rains Over Babel) פיצ'ר הביכורים האמביציוזי של הבמאית הקולומביאנית גאלה דל סול שזכה בפרס הגאווה לסרט בינלאומי של הלינקולן סנטר בניו-יורק. הוא מתרחש בגרסת רטרו-עתידנית של העיר קאלי בקולומביה, המעוצבת בהשראת "התופת" של דנטה. אם זה נשמע מוזר, מה לגבי עלילה גדושה בדמויות וסיטואציות מוזרות הכוללות, בין השאר, את "דנטה", רוקח שיקויים, סלמנדרה מדברת, מלכת דראג בראשית דרכה ועוד?
במרכז של כל אלו נמצאת "לה פלאקה" ("האישה הרזה") אישה שחורה, רזה ופתיינית, המהווה גילום של מלאך המוות, ושדנטה אוסף בשירותה את נשמות המתים. בסרט יש לא מעט קווים עלילתיים, מארג מוזיקלי מגוון, ומעברים חדים בין ז'אנרים. עולם שבו המוות תמיד סמוך, אך הוא ממשיך להתקיים כקרנבל שמתריס בפניו.
אם "גשמים מעל בבל" הוא דוגמה קיצונית לקולנוע שפראותו היא מהותו, בקוטב הנגדי ישנו קולנוע העוסק במציאות ההיסטורית והפוליטית, ולכן גם הקודרת, של הקוויריות. "ערב יפה, יום יפה" (Beautiful Evening, Beautiful Day) סרטה של איבונה יוקה הוא המועמד השנוי-במחלוקת של קרואטיה לאוסקר לסרט הזר לשנת 2025. שנוי במחלוקת בגלל נושאו, ובעיקר בגלל ההצגה המאוד-ישירה של אקטים מיניים הומוסקסואליים (כולל אקט מיני ברוטלי).
המחלוקת שהסרט עורר אירונית כי הוא עצמו עוסק באי-היכולת של יוצרי קולנוע לבטא את עצמם בחופשיות. ביוגוסלביה של שנות ה-50, תחת הנהגת הקומוניסט השמרן טיטו, שניים מגיבורי הסרט הם קולנוענים שמשלמים מחיר על רמיזה אודות קשר הומוסקסואלי המופיע באחד מסרטיהם. בדיקטטורה שבה כל אדם עשוי להיות מלשין של המשטר, דיכוי הנטייה המינית הוא צורה קיצונית של הדיכוי האנושי עצמו. ארבעת גיבורי הסרט מוצגים החל מהתקופה בה חברות לפרטיזנים הנלחמים כנגד הנאצים ומשתפי הפעולה הפשיסטים, דרך העשורים של שלטון קומוניסטי דכאני. מול אלו הסרט הוא קריאה לחופש אישי ואמנותי המשולבים זה בזה.
האנטנות של כל חובב אימה יזדקרו למשמע שמה של הבמאית טינה רומרו. ואכן אין זה מקרה - מדובר בבתו של ג'ורג א. רומרו, דמות המפתח ביצירתו ופיתוחו של הזומבי בז'אנר האימה המודרני. האב הלך לעולמו לפני שמונה שנים, אבל הבת שומרת על הגחלת (אגב, הסרט כולל הופעת "קמיאו" של תום סאוויני, מעצב האיפור האגדי של סרטי אביה). "ליל המלכות החיות מתות" (Queens of the Dead), הוא קומדיית אימה פרועה ודלת-תקציב שבה הבת מנתבת את מורשתו של אביה לאפיק קווירי. כבר בפרולוג יש דייט שאינו מסתיים היטב בין מלכת דראג מברוקלין וכומר שנמצא בארון. תאוות הבשר הזומבית מתקיימת בחיבור הקצוות שבין קתוליות לקוויריות. במוקד העלילה מפיקת מופעי דראג בשם דרה (קייטי אובראיין) וחלק גדול ממנה מתרחש מאחורי הקלעים ובמהלך מופע דראג. הזומבים כרידוד האנושי לפיזיות בסיסית-מפלצתית, ומנגד המראה הסופר-מלאכותי ונוצץ של מלכות הדראג, מתלכדים בזומבים בעלי עור כסף. מן הסתם אין זה סרט המציע דיון עמוק במיוחד, אלא בדיחה שתספק את הצופים חובבי הקאמפ, במיוחד אם יצפו בסרט במצב התודעתי המתבקש.
הפסטיבל כולל כמה קלאסיקות הכרחיות להשלמת הפילמוגרפיה של הקולנוע הקווירי. בכללן סרטים כמו "קרל" (Querelle) מ-1982, סרטו האחרון של רייינר וורנר פאסבינדר - הבמאי החשוב ביותר של הקולנוע הגרמני במחצית השנייה של המאה ה-20. עיבוד ארוטי קודח ומסוגנן ל"קרל מברסט" (1947) של ז'אן ז'נה. אין צורך להכביר מילים בדבר חשיבותם של ז'נה ופסבינדר לתרבות הקווירית.
כהשלמה (או כהקדמה) ניתן גם לצפות בפנטזיה האירוטית "נרקיס הוורוד" (1971) של ג'יימס ביגוד. הפקת קולנוע אישית שצולמה ב-8 מ"מ ובתקציב זערורי בדירתו הקטנה של ביגוד במנהטן, ושהפכה באמצעות דימיון וכישרון לעולם של קיטש וקאמפ. השלמת צפייה מומלצת נוספת, גם אם פחות רדיקלית מבחינה אסתטית, היא "חברים" (Buddies) של ארתור ג'יי ברסן ג'וניור. חשיבותו של הסרט שנעשה בשנת 1985 היא בהיותו התמודדות חלוצית של הקולנוע הקווירי עם מגפת האיידס. ברנסן ביים לסירוגין פורנו הומואי וסרטים תיעודיים ובדיוניים עצמאיים קוויריים (זה היה סרטו האחרון של ברנסן שמת שנתיים לאחר מכן מהמחלה). לא רק הכרה במחלה אלא קריאת קרב וזעם כלפי אלו הרואים בה עונש אלוהי לחוטאים. הכנות והחספוס מקנים ערך לסרט ומבדילים אותו מהפקה הוליוודית מלוטשת ומאוחרת יותר כמו "פילדלפיה".
חיבתה של הקהילה לדיוות עם סיפור חיים טראגי ידועה, וג'ודי גרלנד היא בוודאי אחת הנערצות שבהן. כבר לפני 80 שנה ההתייחסות לאדם כ-Friend of Dorothy הייתה קוד ליודעי ח"ן לציון נטייתו המינית. "דורותי" היא, כמובן, דורותי גייל, הדמות שגילמה גרלנד בעיבוד הקולנועי הקלאסי של "הקוסם מארץ עוץ" (1939) – אולי יצירת הפנטזיה המשפיעה ביותר בתולדות הקולנוע. ההפקה של MGM הייתה גדושה באלמנטים הקורצים לתרבות הקווירית. מלבד שירתה של גרלנד אלו כוללים גם את התפאורות שמלאכותיותן מוצהרת, והתלבושות האיקוניות (שבחלק מהמקרים הפכו למלכודות מסכנות-חיים עבור השחקנים).
רק השנה הייתה ההפקה הקולנועית המצליחה והמוצלחת של מיוזיקל הפריקוול "מרשעת", והעיבוד הכולל תוספות AI לסרט הקלאסי שנוצר עבור מתקן ההקרנה המפלצתי "הספירה" בלאס וגאס. הפסטיבל מציע תוכנית הקרנות הסובבת את הסרט וכוללת, מלבד הגרסה הקלאסית, עוד חמישה סרטים - בהם גרסה אילמת משנת 1925 (בבימויו של לארי סמון), ו"הקוסם" (The Wiz), גרסת המיוזיקל-דיסקו האורבנית (קרי אפרו-אמריקנית) שביים סידני לומט, ושבה דיאנה רוס היא דורותי, מייקל ג'קסון הוא הדחליל וריצ'רד פריור הוא הקוסם. ישנה גם הקרנה של "בחזרה לארץ עוץ" (Return to Oz) מ-1985, עיבוד רב-דמיון אך גובל באימה בבימויו של העורך ואיש הסאונד המיתולוגי וולטר מרץ'. כישלון מסחרי מהדהד, אבל סרט חובה למי שמתעניין בעולם שיצר פרנק ל. באום. את החריש העמוק בגילומי דורותי משלים הסרט התיעודי "זו דורותי!" (It's Dorothy!) של ג'פרי מקהייל - שעוסק, כמה ראוי, בקשר בין דמותה של דורותי והקהילה הגאה.
