בשנה שעברה דמי מור בת ה-62 הרעידה את פסטיבל קאן עם הקאמבק הנועז שלה בזוועתון "יופי מסוכן", שבו הציגה את גופה המחוטב (באופן טבעי ושלא) בעירום מלא תוך הפגנת אומץ-לב אבל לא יכולות דרמטיות מרשימות במיוחד. השנה צעדה ג'ניפר לורנס על השטיח האדום, הפעם בלי למעוד, בדרכה להקרנת הסרט החדש בכיכובה "תמות, אהובי" (Die, My Love). כשיצאה ממנו זכתה לשבחים אדירים על הופעתה החשופה - הגופנית ובעיקר הנפשית. איכשהו העובדה שאפשר לראות פטמה פה, עכוז שם, ולעתים אף יותר, לא הסעירה אף אחד בפסטיבל. בכל זאת, מדובר בריביירה הצרפתית, אבל גם בגלל שבניגוד למור, העירום בדרמה החזקה של הבמאית לין רמזי לא נועד להפתיע או לעורר סנסציה, אלא משתלב באופן טבעי בדמות שמגלמת לורנס: אם צעירה במשבר קיומי שמוליך אותה במסלול של הרס עצמי.
משהו קרה ללורנס מאז שפרצה למרכז הבמה לפני כעשור וחצי כקטניס אברדין מ"משחקי הרעב" (ורייבן מהפריקוולים של "אקס-מן"), וגם אחרי שהספיקה להיות מועמדת לאוסקר ארבע פעמים ולזכות בו פעם אחת ("אופטימיות היא שם המשחק"). כאמא צעירה בת 34 היא הורידה הילוך ותשומת הלב עוברת למשפחה, ואת סימני ההתבגרות רואים גם על הגוף, שלא נראה שהיא טורחת לעבוד עליו יותר מדי, ועדיין לא חוששת לחשוף אותו. גם בלי בטן שטוחה. מאז צילומי העירום שהודלפו לאינטרנט לפני עשור, היא נחשפה באופן יזום ב"מאמא" של בן זוגה לשעבר דארן ארונופסקי (2016), מותחן הריגול הנצלני "דרור אדום" (2018) והקומדיה הפרועה "לא לוקחים קשה" (2023), שסצנת הקטטה בעירום ממנה הפכה לוויראלית. היום לורנס באמת לא לוקחת קשה. היא כבר לא אותה אפרוחית שיש לשמור בעדינות בצמר גפן, או חליפת לטקס של סופרהירוז. בשלב הזה מי שהייתה כוכבת-העל של הוליווד סיימה את מסלול ההמראה שלה בתעשייה, ועכשיו היא מאפשרת לעצמה להתרסק.
וההתרסקות שלה מפוארת מאין כמותה ב"תמות, אהובי", שנפתח בסצנת סקס לוהטת שלה עם רוברט פטינסון, וממשיכה ברגעים אינטימיים רבים שכוללים גם אוננות והנקה. לורנס האדירה לוקחת את הסרט הזה על הגב והכתפיים, גם על הבטן והחזה, מכל הלב, ומשתמשת אפילו בציפורניים כדי להמחיש את החווייה האישית שלה בעודה מסתחררת לתוך מחילת-ארנב של חרדות, ייאוש, התפרצויות אלימות, פגיעה עצמית ובאחרים, ודליריום מוחלט. אנחנו חווים זאת איתה, והבמאית הסקוטית רמזי עושה הכל כדי להמחיש זאת עבורנו בחזיונות התעתועים היצירתיים שלה, והצלילים הצורמים שעלולים להוציא גם אותנו מדעתנו, בעקבות הדמות הראשית שמאבדת את זה. אבל לא אותנו, הצופים. "תמות, אהובי" עשוי לזכות בדקל הזהב, ולהשתלב בהמשך במירוץ לאוסקר. מה שבטוח הוא שלורנס עצמה תהיה מועמדת מובילה. כדאי להזכיר שלצדה יש את פטינסון ולקית' סטנספילד, וגם את סיסי ספייסק וניק נולטי הוותיקים. ואפשר גם לא להזכיר. גדולים ככל שהם, הם כולם מתגמדים בצלה.
אללה אסטר
גם הפקת "אדינגטון" שופעת כוכבים כמו פדרו פסקל, אמה סטון ואוסטין באטלר, אך כולם מהווים נספחים להופעת היחיד של חואקין פיניקס בשירותו של הבמאי ארי אסטר. אחרי שיתוף הפעולה בדרמה היומרנית "בו מפחד" שצללה למרחבים הנפשיים המעורערים של גיבורה, השניים מפנים מבט מכליל למרחב הציבורי האמריקני, המעורער אף יותר. פיניקס מגלם את ג'ו קרוס, שריף בעיירה קטנה בניו מקסיקו בשם אדינגטון. על רקע מגפת הקורונה ומחאות Black Lives Matter המתח גואה והקהילה המקומית נקרעת בין קטבים קיצוניים מימין ומשמאל - כמו ארצות הברית כולה. קרוס השמרני מסרב לעטות מסכה ומתכחש לחוקים והכללים כפי שמייצג אותם ראש העיר המקומי (פסקל). המתיחות האידיאולוגית ביניהם מחריפה כשהשריף מחליט ברגע של זעם לרוץ לבחירות. אבל מאחורי המאבק הפוליטי יש גם עוינות על רקע אישי שנובעת משמועות מן העבר.
וכך הקלחת של שאיפה לכוח, איבוד עשתונות, קנאה, ותיאוריות קונספירציות כלליות וגם פרסונליות מביאים לפיצוץ אלים שיוצא מכלל שליטה ופוגע בכולם. אסטר, שעלה לגדולה כבמאי סרטי אימה מקוריים ("תורשתי", "מידסומר"), מנסה להגיש במערבון המודרני שלו משל לקריסת החברה האמריקנית, אבל הדיוקן הציני הזה גס ומגושם, נטול ניואנסים או תחכום. הוא לועג אקטיביזם הפרוגרסיבי הצבוע והן לימין הקיצוני המטורלל כפי שקרוס עצמו מייצג אותו. פיניקס עושה את המיטב לגלם בהשראת ג'ו ארפיו, "השריף הקשוח באמריקה" (שניסה את מזלו כפוליטיקאי וסיים עם כתב אישום), או כחיקוי זול של דונלד טראמפ. בסופו של דבר "אדינגטון" הוא סרט מבדר לפרקים אבל יומרני ודל במיוחד כסאטירה, וגם ההופעה של פיניקס מאכזבת, מהתחלה ועד לסיום שבו גם הוא נחשף במבושיו.
הגל החדש
יש סרטים שנעשים מלכתחילה כדי להגיע לקאן, וכך גם במקרה של "הגל החדש" - הדרמה הקומית התקופתית שייצר הבמאי האמריקני המוערך ריצ'רד לינקלייטר, ושסוגדת לז'אן לוק גודאר והפקת סרטו הראשון "עד כלות הנשימה", אבן-פינה בקורות הגל החדש הצרפתי. לא ברור מה ללינקלייטר ולהפקה מקומית, דוברת צרפתית ומצולמת שחור-לבן חוץ מההערכה המתבקשת לגודאר ומההבטחה להשתתף בפסטיבל הגדול בעולם. יש בכך הלימה עם הדמות הראשית, גודאר, שבאחת מהסצנות הראשונות בסרט נחוש להצטרף לחברו פרנסואה טריפו בקאן.
משם ואילך העלילה מתפתחת כמו יצירה מוקומנטרית בהשראת אירועים אמיתיים על הסט בפריז, שבו גודאר (גיום מרבק) ודמויות מוכרות אחרות של התקופה חוברים כדי ליצור את יצירת המופת שתשנה את הקולנוע המקומי והעולמי. "הגל החדש" קליל וזורם, אבל באמת לא עושה הרבה חוץ מלהחניף לתרבות הצרפתית ונפיליה: גודאר, טריפו, קלוד שברול, ז'אן פייר מלוויל, אריק רוהמר, ז'אן פול בלמונדו וג'ין סיברג (בגילומה של זואי דויטש).
צליל הנפילה
לא מן הנמנע שהשם שניתן לסרט "רנואר" של צ'יה האיאקווה נועד גם הוא כדי להחניף למארגנים הצרפתים הגאים של הפסטיבל, למרות שמדובר בהפקה מתוצרת יפן, המלווה נערה שובבה עם חיבה לפראפסיכולוגיה - ומתמחה, לפחות בעיני עצמה, בטלפתיה והיפנוזה שמחלצים אותה מהמציאות הלא-פשוטה שלה עם אביה הגוסס מסרטן ואמה שמנסה לשרוד בכוחות עצמה, ובעזרת אחרים לא קרואים. דרמת ההתבגרות העדינה הזאת קלה לעיכול בסך הכל, ונעימה למראה. לא כמו היצירה מעוררת-ההשתאות וגורפת השבחים, "צליל של נפילה" של הבמאית הגרמנייה מאשה שילינסקי - דרמת התבגרות מאתגרת שמותחת קווים מטושטשים, מקוטעים ומפורקים בין ארבע נערות גרמניות, בנות דורות שונים, לאורך תקופה של כ-80 שנה בחווה חקלאית מחוז אלטמרק הכפרי השלו. מדובר במיקרוקוסמוס שבו מתחוללים אירועים מטלטלים עם או בלי קשר לתהליכים הפוליטיים בחוץ.
העלילה מפוזרת ולא ברור מה הקשר בין הדמויות המרכזיות בה: בשנות ה-40 אלמה, ילדה בלונדינית, חווה על בשרה, כלומר על בשרו של קרוב משפחה, מהו מחיר ההשתמטות מהמאמץ המלחמתי שהיטלר כפה על האומה. אחרי תום המלחמה, אנקה חווה התבגרות מינית בחשאי דרך חורים וחרכים כמציצנית. בשנות ה-80 אנג'ליקה מרדנית ומשוחררת מכל רסן של הוריה והחברה השמרנית שגדלה בה. לנקה, בת זמננו, מקבלת השראה מנערה פרועה לא פחות. כל אלה כרוכים יחדיו במעטפת סיפורית רופפת שמחברת בין זמנים שונים באותו מרחק, קצת כמו סרטו האחרון של רוברט זמקיס "כאן ולתמיד".
3 צפייה בגלריה
צליל של פרסים. הבמאית מאשה שילינסקי (חמישית מימין) והקאסט שלה בקאן
(צילום: Pascal Le Segretain/Getty Images)
להבדיל, שילינסקי מקדישה את הכישרון הקולנועי שלה לתחביר חזותי מרהיב, יפה וחושני שלא בהכרח ניתן להגדיר במלים או אפילו ברעיונות בהירים. הבמאית נותנת למצלמה לדבר כאילו הייתה רוח רפאים שמרחפת ומתעדת את קורות הנשים הללו לאורך השנים, מאמצת נקודות מבט שונות ואז נוטשת אותן. ביצירה הפמיניסטית הלוליינית הזאת, אפילו תיאוריות "המבט הגברי" מלימודי המגדר מתפרקות לרסיסים, שקשה מאוד לאסוף ולבנות מהם משהו אחר.
סרגיי לוזניצה הוא אחד הבמאים החרוצים באירופה, ואחד המתמידים שבהם, במיוחד כדוקומנטריסט. אה, והוא כמובן אוקראיני מה שמקנה לו בקאן מנוי של קבע בשנים האחרונות, הפורות ביותר בקריירה. זה לא אומר הרבה על התנופה הקולנועית שלו כבמאי, ולמרות זאת בסרטו החדש "שני תובעים", המבוסס על ספרו של גרגורי דמידוב, הוא מצליח לחלץ מעצמו הבלחות סגנוניות יפהפיות, מתונות וליריות, במורשת אנדריי טרקובסקי שממנו הוא מקבל השראה.
העלילה הקודרת המתרחשת במהלך ימי שלטונו של סטלין ומלווה תובע צעיר וחדור רצון טוב לתקן עוולות במערכת החוק הסובייטית, שבכל זאת מוצא עצמו בפלונטר בלתי ניתן להתרה של בירוקרטיה, שחיתות ואינטרסים אישיים בכל הרמות. הסביבה הקפקאית הזו אבסורדית ולעתים משעשעת כפי שהיא מתסכלת, כשהגיבור נחוש לתפס במעלה ההיררכיה במסלול עקלקל של סולמות ונחשים, וכאלה יש הרבה בדרך. דרך הסיפור העגום הזה, לוזניצה וגיבוריו תוהים מה קרה לקומוניסטים שלחמו בעוז על ערכי השוויון של הסוציאליזם, ואז נטשו אותם לטובת ניצול, גריפת רווח וחיסול חשבונות בפועל. איך האידיאליסטים נדחקים החוצה על ידי אינטרסנטים חדלי-אישים שפועלים בציניות מתוך תאוות-כוח וממון. הרהור רלוונטי להנהגת ברית המועצות של פעם, רוסיה של היום, ואפשר להגיד שגם ישראל.
