בדצמבר האחרון מימש הכוכב והבמאי ההוליוודי-יהודי ג'סי אייזנברג ("הרשת החברתית", "האשליה") שאיפה שאותה טיפח שנים ארוכות: לתרום כליה. אחת מכליותיו נקצרה והושתלה אצל אדם שנזקק לה. "תראה אני שונא להיות דמות ציבורית. זה מאוד מביך אותי. אני לא מומחה לשום דבר, אבל התחתנתי עם אנה, מורה לילדים עם צרכים מיוחדים, שמקדישה ומתמסרת לעזרה לאנשים, ולכן אני מרגיש שיש לי אחריות מסוימת.
"אז חשבתי לעצמי: 'אז אולי כדאי שאדבר על תרומת הכליה, כי אולי זה ישפיע על אנשים אחרים", התוודה אייזנברג, כשראיינתי אותו במהלך פסטיבל הקולנוע קרלובי וארי, שנערך בעיירת הספא והנופש המצועצעת והססגונית הצ'כית. "למה תרמתי? תחושת אחריות. אני מרגיש שקיבלתי כל כך הרבה וזה לא בריא לחיות חיים טובים ומצליחים, אני צריך מאבקים וקשיים, והרגשתי צורך לתת".
למי תרמת את הכליה?
"אני לא יודע. זה היה בעילום שם. יש 90 אלף אנשים ברשימת ההמתנה. הטרגדיה היא שאתה תורם לאדם אחד, ועדיין נשארים 89,999 אנשים, שחלקם מתים בזמן הם ממתינים לכליה".
ואיך אתה מרגיש עכשיו?
"אחרי שבועיים כבר לא הרגשתי דבר. זה אפילו לא עלה יותר במוח שלי. מחקרים מראים שאנשים שתורמים כליה חיים בממוצע יותר זמן מאנשים שלא תרמו. כדי שיאשרו אותך כמי שראוי לתרום, אתה עובר סדרה עצומה של בדיקות רפואיות, כך שבסופו של דבר רק אנשים בריאים מאוד יכולים לתרום. אני בריא לחלוטין עכשיו, והחיים שלי חזרו למסלולם בלי שום קושי. אני מרגיש מצוין. מאה אחוז. אפילו מאה ואחד אחוז. יש לי קצת יותר אנרגיה, ואני גם קצת יותר קל".
"מחקרים מראים שאנשים שתורמים כליה חיים בממוצע, יותר זמן מאנשים שלא תרמו". ג'סי אייזנברג
(צילום: AP)
במהלך הביקור בפסטיבל, אייזנברג קיבל את "פרס נשיא הפסטיבל". ובנאום התודה סיפר שהוא נרגש לקבל אזרחות פולנית עוד שבוע. "אני רוצה לשהות יותר בפולין בגלל המורשת המשפחתית שלי. משפחתי חיה במזרח אירופה יותר שנים מאשר באמריקה".
בריאיון שערכתי איתו אחרי הטקס, בדיוק ב-4 ביולי, יום העצמאות ה-250 של אמריקה, תהיתי אם קבלת האזרחות הפולנית היא למעשה אקט פוליטי, לאור המצב באמריקה כיום. אייזנברג השיב בשלילה. "לא. בכלל לא. אפס. אפס נקודה אפס אחוז. גדלתי כאמריקאי. אמריקה הצילה את חיי המשפחה שלי. אשתי מורה בחמישה בתי ספר ציבוריים בניו יורק, והחיים של התלמידים שלה הרבה יותר קשים. אנחנו מרגישים שהאחריות שלנו היא לא לברוח ממצב פוליטי, שאנחנו אולי לא מסכימים איתו, אלא לעזור לאנשים שנמצאים במצוקה גדולה יותר בתקופה פוליטית קשה.
"מבחינתי, קבלת האזרחות הפולנית הייתה לחלוטין עניין אישי ורוחני. זו הייתה דרך לנסות להתחבר מחדש למקום שבו המשפחה שלי חיה במשך מאות שנים. זה היה עניין אישי לחלוטין. אני מאוד רוצה לעבוד במזרח אירופה. אחד הדברים ששמתי לב אליהם כשצילמתי את 'כאב אמיתי' בפולין, זה הדגש על האמנות עצמה. בארצות הברית יש יותר דגש על הכלכלה. כך שגם אם אתה עושה סרט אישי וקטן באמריקה, עדיין צריך להכניס אליו מרכיבים מסחריים, שיהפכו אותו לאטרקטיבי לקהל. באירופה, אנשים מוכנים לקחת סיכונים ולעשות דברים יוצאי דופן, אמנותיים יותר. ככותב וכבמאי, זו הקלה עצומה עבורי".
"בילדותי סבלתי מבעיות, חרדות ודיכאונות ולא רציתי לחיות. כשהתחלתי לעשות אודישנים ידעתי להשתמש בבעיות שלי". ג'סי אייזנברג
(צילום: AP)
הסיפור של הכליה מדגים עד כמה ג'סי אייזנברג חריג בנוף ההוליוודי. בפגישתנו ב"בטהובן" - אגף המפגש הסודי של "פופ", מלון היוקרה המפואר והאלגנטי, הוא מתגלה כאיש מקסים, משעשע, נוירוטי, לבבי, כן, מעניק יחס אישי מאוד, וחף מבולשיט ומפוזה. הוא גם נמנע מהרשתות החברתיות.
"יש משהו מאוד אבסורדי במושג של הסלבריטאות", הוא מסביר את הגישה שלו. "הציבור רוצה משהו שבעצם אי-אפשר באמת להכיר. הציבור לא שופט אותך לפי כמה קשה עבדת. הוא לא שופט אותך לפי כמה שנים התאמנת. לא לפי כמה שעות עמדת במקלחת והתאמנת על המונולוגים שלך. הציבור מגיב למשהו שאי-אפשר באמת להסביר במילים".
בשבילי, להיות יהודי תמיד היה דבר חיובי, כי גדלתי על הומור יהודי ולפעמים גילמתי דמויות יהודיות. קיבלתי כמה תפקידים טובים. חוויתי רק את הצדדים החיוביים של להיות יהודי. אבל אני מבין שהחוויה שלי היא כנראה לא החוויה של כולם, ואני לא יכול לדבר בשם החוויות האחרות האלה
אין לו גם בעיה לדבר על ילדותו, "סבלתי אז מבעיות, חרדות ודיכאונות ולא רציתי לחיות. הייתי בטיפולים נפשיים ופסיכולוגים. וכשהתחלתי לעשות אודישנים ידעתי להשתמש בבעיות שלי ולהיות מצחיק ולגלם דמויות עצבניות".
בניגוד להרבה כוכבים וסטאריות, במאים ויוצרות, שנמנעים לאזכר את יהדותם במיוחד אחרי 7 באוקטובר או בכלל לבטא את המילה "יהודי", אייזנברג בנם של מרצים יהודים שגדל בניו ג'רזי וקווינס לא מפסיק לדבר על שורשיו וזהותו היהודית. ומגדיר את ההומור שלו כ"הומור יהודי", שאף מושפע מיוצרים יהודיים, כמו שלום עליכם.
האנטישמיות מתעצמת בשנים האחרונות. גם אתה חש אותה על בשרך?
"תקשיב, יש לי חיים מאוד יוצאי דופן, במובן הזה שאני נמצא במיעוט אמיתי מאוד. בשבילי, להיות יהודי תמיד היה דבר חיובי, כי גדלתי על הומור יהודי ולפעמים גילמתי דמויות יהודיות. קיבלתי כמה תפקידים טובים. חוויתי רק את הצדדים החיוביים של להיות יהודי. אבל אני מבין שהחוויה שלי היא כנראה לא החוויה של כולם, ואני לא יכול לדבר בשם החוויות האחרות האלה. אני מעולם לא חוויתי מצב שבו הרגשתי שאני צריך לפחד מהזהות שלי".
ראיתי מודעה על טיול לאושוויץ עם ארוחת צוהריים. חשבתי שזה דוחה ונורא. מי שהגיע לאושוויץ מת מרעב. אבותיי לא נסעו לשם באוטובוס מפואר, אלא ברכבות. מטריד אותי איך אפשר להיות פריווילגי ולשכוח מהעבר או להתעלם מהזוועות שקורות היום
גם ביצירות שהוא כתב, אייזנברג מתייחס לשורשיו. את המחזה "סיפור ישן חדש" על סופר יהודי אמריקני, שמבקר קרובת משפחה ניצולת שואה, הוא כתב למעשה על קרובת משפחתו - בת דודה של סבו, ששרדה את השואה ומתה מקורונה ב-2020. "מריה גרבר חייה בקרסניסטב, עיירה קטנה באזור לובלין בדרום-מזרח פולין ושרדה אומנם את השואה כשהסתתרה במרתפים בלבוב, אבל שאר בני המשפחה נרצחו מול עיניה. אחיה נרצח בבית הקברות של העיירה.
"יצא לי לגור אצלה כמה וכמה פעמים. היא הייתה אישה מדהימה. מאז אני די אובססיבי כלפיה, כי אני לא מצליח להאמין שיש לי קשר אישי למישהי שחוותה טראומה היסטורית אמיתית. כמו הרבה יהודים אמריקאים - אני לא יודע איך אתה מרגיש, אבל אני מניח שאצלך זה דומה - אני פשוט אובססיבי לחלק הזה של ההיסטוריה".
קשה לי שלא לחשוב על מה שקרה בשואה כל יום.
"'קשה לא לחשוב על זה כל יום' - זה המשפט הכי טוב. באמת. כי אתה חושב לעצמך: 'הייתי יכול להיות שם'".
"אני צריך לנסוע למקומות שבהם בוצעו זוועות כדי להיות מאושר"
לפני שנתיים שיגר אייזנברג סרט שביים, וזכה להצלחה מרשימה: "כאב אמיתי" על שני בני דודים יהודים-אמריקנים (אייזנברג וקירן קאלקין שזכה באוסקר שחקן המשנה) אשר יוצאים למסע לפולין, בעקבות בקשתה של סבתם המנוחה. במהלך המסע הם פוקדים בין היתר את בית הקברות היהודי הישן בלובלין ואת מחנה מיידנק. "כשאתה גדל כמוני בפרברי ניו ג'רזי, אתה לא דואג מאיפה יגיע האוכל שלך. אתה חושב על הגשמה עצמית, על להצטרף לעולם האמנות. ואז אתה מבין: 'האבות והסבים שלנו נאלצו לברוח מהנאצים', וזה פשוט מטורף.
"כאב אמיתי" - טריילר
(באדיבות פורום פילם)
"אני כל הזמן עסוק בפריווילגיה שלי, לעומת מה שהמשפחות שלנו עברו. וזה בדיוק מה שהסרט 'כאב אמיתי' עוסק בו - שני בני דודים שמנסים להשלים עם העבר שלהם. ואחד מהם פשוט התפרק נפשית. אז אתה שואל את עצמך: איך אפשר בכלל להתפרק, כשהסבים והסבתות שלך ניצלו ממש בעור שיניהם?
"הרעיון לסרט נולד ממודעה שראיתי על טיול לאושוויץ עם ארוחת צוהריים. חשבתי שזה דוחה ונורא. מי שהגיע לאושוויץ מת מרעב. אבותיי לא נסעו לשם באוטובוס מפואר, אלא ברכבות. מטריד אותי איך אפשר להיות פריווילגי ולשכוח מהעבר או להתעלם מהזוועות שקורות היום. תיירות שואה היא למעשה דבר טוב, כי ככה לומדים על השואה ולהבין מה קורה. היה לי אגב מוזר כשביקרתי בתאי הגזים ואנשים ביקשו לעשות איתי סלפי. בהתחלה הייתי מוזר, אבל הבנתי שזה גדול - אם היית אומר לנאצי שעוד 80 שנה, שחקן יהודי צעיר יצטלם ליד תא גזים, במהלך עשיית סרט, הוא היה מתעצבן".
זכית בהרבה פרסים והיית מועמד לאוסקר התסריט על "כאב אמיתי". איך הייתה בשבילך חווית האוסקר?
"אבא שלי אדם מאוד חכם, והוא אמר לי: 'אם תהיה לך פעם אחת או פעמיים חוויה כזאת, זו כבר הצלחה אדירה. ואם אתה בכלל מגיע לטקס האוסקר ויושב איפשהו באולם הזה, אתה נמצא באחוזון העליון של אנשי האמנות', וזו הדרך שבה אני מסתכל על כל הדברים האלה. זה היה מטורף מבחינתי. מעולם לא ציפיתי להיות באוסקר. וזה היה סוג של הקצפת על העוגה".
"זה היה מטורף מבחינתי. מעולם לא ציפיתי להיות באוסקר". מתוך "כאב אמיתי"
(צילום: יחסי ציבור)
כשהשיחה שלנו מגיעה לישראל, אייזנברג מעדיף לחמוק. "אני לא יודע שום דבר על פוליטיקה", הוא מתעקש. "אני יודע לעשות בדיחות על תיאטרון מוזיקלי. ולמה בכלל אני נמצא בעמדה שבה שואלים אותי על פוליטיקה אמריקנית? הפוליטיקה הנוכחית באמריקה פשוט כל כך רחוקה מהחיים שלי. אני גר בניו יורק, מתפרנס מאמנות, וזה בערך כמו לזכות בלוטו אלף פעמים ברציפות". מצד שני, אין לו בעיה להתלוצץ ולומר: "אני צריך לנסוע למקומות שבהם בוצעו זוועות או שיש בהם מלחמה, כדי להיות מאושר".
לאייזנברג יש חברים וקרובי משפחה רחוקים בישראל. "ב-2014 הגעתי לישראל בדיוק כשפרץ מבצע צוק איתן בעזה, לכבוד הבכורה של המחזה שלי 'סיפור ישן חדש', שהועלה בתיאטרון בית ליסין", הוא סיפר לי בריאיון שערכתי אתו בעבר. "לא חשתי סכנה. יום אחד עפו טילים מעל הראש שלי. הרמתי עיניים למעלה והסתבר שהיה מדובר בטילים של כיפת ברזל. הביקור בישראל היה מוזר מאוד. כן, זו הייתה תקופה משונה לקפוץ לביקור, אם כי מאירת עיניים".
"לא רוצה להיות מזוהה יותר עם צוקרברג"
אייזנברג בן ה-42, בן של ליצנית, החל להופיע על הבמה כבר בגיל שבע, ובהמשך שיחק בסדרה "תתאפס על עצמך". ב-2002 הוא עשה את סרטו הראשון "מועדון הקיסר". אחריו הגיעו "הקללה" של אשף האימה ווס קרייבן, "מבוקש" עם ריצרד גיר ו"ברוכם הבאים לזומבילנד".
ואז הגיע סרט הפריצה "הרשת החברתית" (2010) של דייוויד פינצ'ר, שבו גילם את היזם היהודי אמריקני מארק צוקרברג, האיש שכונן וייסד את פייסבוק. הופעתו בסרט הקפיצה את מעמדו והעניקה לו מועמדות לגלובוס הזהב ולאוסקר. "כשגילמתי אז את צוקרברג הוא לא היה מוכר, ולכן הסרט נראה כמו מיזם מוזר למדי - הרי איש לא באמת ידע מי הוא והוא לא הרבה להופיע בציבור, כך שהוא הצטייר בעיקר כדמות מעניינת. מאז הדברים השתנו. ואז הוא התפרסם".
"לא אוהב את ההשוואה לצוקרברג. האדם שיצר את הרשת החברתית הוא לא אדם שאכפת לו מאנשים". מתוך "הרשת החברתית"
(צילום: באדיבות yes)
אייזנברג מגלה כי הוא מסרב להופיע בסרט חדש שעושים על צוקרברג - ההמשכון המצופה ל"הרשת החברתית" בבימויו של אהרון סורקין. "אני לא רוצה להיות מזוהה יותר עם צוקרברג, אני לא ממש אוהב את ההשוואה אליו. האדם שיצר את הרשת החברתית הוא לא אדם שאכפת לו מאנשים. אם הבחור הזה הוא היוצר של העולם הזה, אני לא רוצה לחיות בעולם כזה. אני לא נמצא באף אחד מהדברים האלה. כל העניין הזה מפחיד אותי נורא - פייסבוק או טוויטר, מה שזה לא יהיה".
בפילמוגרפיה של אייזנברג רשומות גם הפקות ענק, כמו סרטי הקומיקס "באטמן נגד סופרמן: שחר הצדק" ו"ליגת הצדק", שבו הוא גילם את לקס לות'ור, נבל-העל הססגוני, המגלומן והזדוני, שאותו הוא גילם בצורה קריפית וקינקית. גל גדות שיחקה לצידו בסרטים האלה בתפקיד וונדרוומן. "גל נהדרת. קשה לי להאמין שאני והיא נוצרנו מאותו מטען גנטי", הוא אמר באחת הפגישות הקודמות שלנו. "הייתי רק דמות תומכת בסרטי הקומיקס הללו, ולא קיבלתי גלימה וצילומים על רקע מסך ירוק לשישה חודשים".
"הרגשתי שהגעתי מכוכב אחר, שבו כולם מדוכאים. ופתאום אני מוצא את עצמי בסרט המגניב הזה מגלם דמות שחצנית, בטוחה בעצמה. כל כך נהניתי". מתוך "האשליה 3"
(צילום: באדיבות סרטי יונייטד קינג)
בשנים האחרונות, אייזנברג מזוהה עם טרילוגיית סרטי "האשליה". הסרט הראשון שבו גילם אמן אשליות יצא ב-2013 והפתיע עם הכנסות של 350 מיליון דולר, הסרט השני (2016) גרף סכום דומה, והשלישי (2025) ליקט רבע מיליארד דולר.
איך אתה מסביר את ההצלחה של סרטי "האשליה"?
"אין לי מושג. אין לי שום תחושה לגבי מה מצליח מסחרית ומה לא. כשצילמנו את 'האשליה' הראשון, כל הזמן חשבתי, 'אני לא מאמין שאני נמצא בסרט הזה'. זה הרגיש כאילו הזמינו אותי פתאום לשחק בקבוצת NBA. המצלמה נעה לכל הכיוונים. כולנו לבושים בחליפות. ואני כל הזמן חשבתי: 'איפה אני בכלל?'. הרגשתי כאילו הגעתי מכוכב אחר, שבו כולם מדוכאים. ופתאום אני מוצא את עצמי בתוך הסרט המגניב הזה מגלם דמות שחצנית, בטוחה בעצמה. כל כך נהניתי. זו הדמות היחידה שבה אני יכול לעמוד זקוף, ללבוש בגדים יפים. אני מקווה שיעשו את 'האשליה 4', כבר לא יכול לחכות. מעולם לא הייתי מאושר יותר מאשר כששיחקתי את הדמות הזאת".
ג'סי אייזנברג
(צילום: AFP)
בפסטיבלים של הסתיו הקרוב, אייזנברג יככב עם The Debut ("הופעת בכורה", בתרגום חופשי) - סרט חדש בבימויו המתרחש על רקע עולם התיאטרון, כאשר את המוזיקה והשירים כתב הכוכב בכבודו ובעצמו. בתפקיד הראשי תככב ג'וליאן מור. "כתבתי את התפקיד עבורה, אבל הוא מבוסס על חוויות שלי. הסרט מתרחש בשנת 1990 בניו ג'רזי, בדיוק בתקופה שבה התחלתי לעסוק בתיאטרון. אהבתי את המשחק בתיאטרון מאוד, אבל גם פחדתי מאוד. זה היה המקום היחיד שבו הרגשתי בנוח בתוך העור של עצמי, ובו בזמן גם המקום שבו הרגשתי את הפחד הגדול ביותר, כי אהבתי אותו כל כך. הייתי מבועת, כי היה קהל שבא לראות אותי".
כמו כן, הוא מופיע לפעמים בסדרות טלוויזיה: במיני-סדרה "פליישמן בצרות" (דיסני+) הוא גילם רופא שאשתו נעלמה והשאירה אצלו את ילדיהם. השנה תגיע הסדרה Bream Gives Me Hiccups, המבוססת על סיפורים קצרים שכתב אייזנברג שבמרכזם ילד שמפרסם ביקורות מסעדות. אייזנברג סבור שהוא כותב במחזות ובתסריטים שלו על דמויות מרושעות אותן הוא מציג באור אנושי, ושהוא נהנה לחקור את הבורות האמריקנית, ואיך אמריקנים לא יודעים כלום על אנשים מארצות אחרות. "אפילו אני לא תמיד יודע. אז אני כותב על צדדים הרעים שבי".
"האבהות הצילה את חיי"
לצד כתיבה, בימוי ומשחק, אייזנברג גם נהנה להיות אבא, בנו באנר בן תשע. "ביליתי את 33 השנים הראשונות לחיי בדאגה לעצמי. הרבה מהדאגות האלה היו נרקיסיסטיות", אמר פעם ל"ניוזוויק"." ומאז אני מבלה בדאגה למשהו ממשי, לא למשהו שאני ממציא בראש, הפעם אני דואג לאדם אחר. האבהות הפכה אותי להרבה יותר מאושר". לדברי אייזנברג, הבן שלו לא מתרשם מהעבודה או מהתהילה שלו.
בפגישתנו אייזנברג מעיד, שמאז "שהפכתי לאבא אני יותר ממושמע בתהליך הכתיבה. לפני שהפכתי לאבא, ישבתי בבית, ודעתי הייתה מוסחת, למשל מה אקנה באינטרנט או לראות שטויות. עכשיו, כשיש לי שעות מוגדרות ששבהן בני לא בבית, אני הולך לספרייה וכותב שם. האהבות הצילה את חיי. אני יכול לעשות סרט כל שנה".
הבן שלו מן הסתם שמח שאביו תרם את קולו ללהיט האנימציה "מיניונים ומפלצות", שמככב עכשיו על המסכים. אייזנברג מדבב את דורט - רובוט חייזר, שהמיניונים רואים בו בוס פוטנציאלי. "זה אומנם סרט ילדים, סרט משפחתי, אבל למעשה הוא חוגג את הוליווד, את היצירה ההוליוודית. סרט יפה על ההיסטוריה של הקולנוע והמעבר מהסרט האילם לקולנוע. לצערי אני לא מגלם את אחד המיניונים, אלא רובוט. הרובוט שנראה כאילו יצא מהסיקסטיז הופך לאמיץ במהלך הסרט. זה היה כיף, מה גם שאולפני פיקסאר מקפידים מאוד על האיכות ואני גאה שעבדתי בסרט הזה".
למרות שלל מפעלותיו, אייזנברג מוצא זמן להתנדב. בעבר התנדב במעון לנשים מוכות, שמנהלת אמא של אשתו, וכיום הוא מסייע למהגרים בניו-יורק, "שמתמודדים עם קשיים בגלל נושאי הגירה. הם גרים במקלטים לחסרי בית, ובאמת נמצאים בסכנה. הם מטרה לרדיפה וצריכים לעזוב את המקלטים, כשיש חשש שתהיה פשיטה של רשויות הגירה. אנחנו מנסים לעזור להם למצוא עורכי דין.
"יש לי חברים שסבורים שהם קורבנות גדולים, למרות שהם עשירים, בעלי כוח וביטחון. הם מרגישים שהם סובלים, רק בגלל שיש אנשים שלא אוהבים אותם. הם מסתובבים בעולם כאילו הם הקורבנות, ואני רוצה להגיד להם: 'יש קורבנות אמיתיים. יש אנשים שסובלים עכשיו, לא באיזה תרחיש דמיוני בעתיד. ואנחנו צריכים להקדיש את הזמן שלנו להם. בדיוק כפי שכאשר אנחנו היינו הקורבנות ,רצינו שאנשים יחשבו עלינו'.
"לכן אני לא חושב על עצמי כעל קורבן בשום צורה. אני לא מרגיש מקופח, ולא נרדף, ולא עסוק בשאלה איך אנשים יסתכלו עליי או האם יכעסו עליי בגלל המוצא שלי. זה אפילו לא עובר לי בראש, כי יש אנשים שנמצאים במצוקה הרבה יותר מיידית. איך אפשר להסתכל עליהם ולחשוב שהם במצב טוב יותר ממני?"
"גדלתי על סרטים של וודי אלן, אף פעם לא חלמתי שאופיע בהם"
ובמעבר חד - מסתבר שהכוכב הוא גם חובב כדורסל מושבע. "יש מאמן אחד ב־NBA - גרג פופוביץ'. הוא אימן את סן אנטוניו ספרס. אתה מכיר אותו? הוא האדם הכי מרתק על פני כדור הארץ. מצד אחד הוא המאמן הקשוח והמפחיד הזה, אבל מצד שני הוא לפעמים בוכה ומדבר על מצבה של אמריקה. אנשים כאלה מעניינים ומרתקים אותי, כי מצד אחד הם ידועים כאנשים מאוד קשים, ומצד שני יש להם לב ענק והם מלאי חמלה".
בוודאי היית מאושר שניו-יורק ניקס זכתה לאחרונה סוף סוף באליפות ה-NBA.
"אני אוהב כדורסל באופן כללי, אבל אין לי קבוצה אהובה אחת. אני פשוט אוהב אנדרדוגים, והניקס היו האנדרדוג השנה. ואלוהים, הזכייה הזאת הייתה מרגשת. באמת מרגש להיות האנדרדוג - ולנצח".
"האדם הכי מרתק על פני כדור הארץ". פופוביץ'
(צילום:AP Photo/Eric Gay, File)
ואי אפשר שלא לדבר גם על וודי אלן. כשאייזנברג היה נער בן 16, הוא נהג לקרוא קטעים הומוריסטים שכתב אלן ("הוא נשמע כמו סבא שלי") ושאב מהם השראה. אייזנברג לא הסתפק בכך, ואף כתב תסריט על וודי אלן הצעיר. "התסריט נשלח לכמה סוכנים והם חשבו שהוא מצחיק, ובסופו של דבר הוא גם הגיע לעורכי הדין של וודי אלן - שלא חשבו שהוא מצחיק, ושלחו לי מכתבים ובהם דרישה שאחדול".
כמה שנים אחרי, אייזנברג קיבל מכתב נוסף, הפעם מלא אחר מאשר וודי אלן בעצמו, שביקש ממנו לככב בסרטו "לרומא באהבה" (2012). אייזנברג נעתר בשמחה. ארבע שנים אחרי אותו סרט, אייזנברג קיבל מכתב נוסף מאלן, הפעם הוא הציע לו את התפקיד הראשי ב"קפה סוסייטי". ושוב הוא נעתר. "גדלתי על הסרטים שלו ואף פעם לא חלמתי שאופיע בהם. אפילו חשבתי שאם אני אהיה בהם, אני רק אהרוס אותם. והנה הופעתי בשניים".
בעשור שחלף מאז "קפה סוסייטי", יותר ויותר שחקנים ושחקניות שעבדו עם אלן, הצטערו כל כך, בעיקר בשל ההאשמות החוזרות ונשנות על תקיפה מינית של בתו המאומצת דילן פארו. לאור ההאשמות כוכבים אחרים הודיעו שלא יופיעו בסרטים שלו.
לכן כששאלתי את אייזנברג על תרבות הביטול, שאלן היה אחד מהנפגעים העיקריים שלה, הוא הזדעק. "אלוהים, אתה תמיד עושה את זה: התחלת עם שאלה על ישראל וסיימת בוודי אלן. אני מעדיף לדבר על תרומת הכליה שלי, מאשר לדבר על הדעות שלי לגבי סרטים או לגבי אנשים מפורסמים שבוטלו, כי אולי אם אנשים ישמעו על מה שעשיתי, הם יתרמו כליה. כששואלים אותי על 'תרבות הביטול' אני מעדיף לדבר על מה האחריות שלנו כאנשים שנמצאים בעין הציבור. יש לנו אחריות לנסות לתרום משהו חיובי".
