בבוקר אחד באוקטובר 2021 התעוררה היוצרת הקולנועית, תמר ברוך, בבית שלה בניו יורק, אל מבול של טלפונים והודעות. באחת מהן נכתב בפשטות שזהבה, האישה שברוך תיעדה עבור סרט דוקו באותן שנים, נמצאה מתה בחיפה. עשרה ימים קודם לכן הן שוחחו בטלפון – זהבה התקשרה לאחל לברוך מזל טוב ליום ההולדת שלה. זמן לא ארוך לאחר מכן ברוך ארזה את עצמה וחזרה לארץ, כדי לסיים את הסימפוניה הבלתי גמורה וכדי להשלים את החוזה בינה לבין זהבה: ליצור סרט שיעמוד כאוטוביוגרפיה של האישה הצעירה.
קטע מתוך "קראו לה זהבה"
(עריכה: יעל פרלוב, צילום: טוליק גלאון, גוני ריסקין, תמר ברוך)
זהבה הייתה אדם שאחז בשלל תוויות שהציבו אותה בשוליים החברתיים: היא הייתה טרנסית, פלסטינית, עבדה בלית ברירה בזנות, היא הייתה מעריצה של אבי ביטר ופליטה שלא מצאה מפלט ומתה בנסיבות טראגיות. כל האפיונים האלה אומנם מאירים אותה באור קיצוני וסטריאוטיפי, אבל הסרט שתוכנן להיות באורך מלא והפך לסרט קצר - "קראו לה זהבה" - מצליח לדלג מעל כל אלה וללכוד את המורכבות האנושית והייחודית שלה כאדם. למעשה הוא חומל ועדין באופן כל כך מוחשי, שהוא הצליח אפילו לעורר את זעמן של כמה פרו-פלסטיניות כשהוקרן בעיר וינה, כשהן טענו בכעס שזה לא הזמן להקרין אותו משום שהוא מסיט את הזרקור מהמלחמה בעזה לסיפורים מורכבים ו"נישתיים" יותר, ואפילו מציג את ישראל כגן עדן להטב"קי.
"זה בעצם סרט מאוד חשוב בתקופה הזאת", מציעה היוצרת, ברוך. "אנחנו חיים בתקופה כל כך דיכוטומית של שחור ולבן, יש פרו-פלסטינים ויש פרו-ישראלים. והסרט הזה הוא בעצם סרט שמדבר על מורכבות. הוא בעצם מדבר על מישהי שלא היה לה מקום לא כאן ולא כאן. היה לה קצת יותר טוב בישראל כי היא יכלה להיות עצמה, אבל עדיין מערכת המקלט הייתה סגורה בפניה, והיא נאלצה לחיות ברחוב. וגם מותה - או שרצחו אותה או שהיא התאבדה, ואף אחד לא חקר את זה כי היא נחשבה לאדם 'סוג ב’'״.
"בכל מקרה זהבה לא ראתה את עצמה כאדם פוליטי. כן, היה לה חשוב לעשות את הסרט ולהאיר אור על הסיטואציה שבה היא נמצאת, שבה החברה הפלסטינית לא מגנה עליה וישראל לא מעניקה לה מקלט למרות שהיא עונה על ההגדרה של פליטה. על הסיטואציה שבה אין לה שום אפשרות אלא לעבור למדינה שלישית, ועד אז היא חסרת זכויות לגמרי בישראל".
6 צפייה בגלריה
"היא גרמה לי להרגיש יותר טוב לגבי עצמי, להעריך ולאהוב את הנשיות שלי דרכה". תמר ברוך בטקס פרסי הארגון הדוקומנטרי הבינלאומי
(צילום יח"צ)
את זהבה פגשה ברוך לראשונה כשביקרה במקלט לנשים ונערות שנסיבות חייהן הביאו אותן לעיסוק בזנות, רבות מהן חיות ברחוב או מנוצלות כלכלית. זה היה כמה חודשים אחרי שברוך נחשפה לסוגיה שלא קיבלה שום ביטוי בציבוריות הישראלית: פלסטיניות טרנסיות, שמצאו את דרכן לישראל, אינן זכאיות להגיש בקשה למקלט תחת אמנת הפליטים הבינלאומית של האו"ם, עליה חתומה ישראל. המערכת סגורה בפניהן. הגילוי הפתיע אותה, משום שלמרות היותה להטב"קית בעצמה ופעילה בקהילה, לא שמעה על כך מעולם וגם לא מצאה בתקשורת אזכורים לנושא.
"בפעם הראשונה שראיתי אותה היא חבשה את הפאה הבלונדינית הזאת שרואים בסרט", משחזרת ברוך, "זה מצא מאוד חן בעיניי והתאהבתי בה אפלטונית מההיכרות המיידית. גם חוש ההומור שלה קנה אותי, שזה קצת עובר בסרט, אני מקווה. היא גרמה לי להרגיש יותר טוב לגבי עצמי, כלומר להעריך ולאהוב את הנשיות שלי דרכה. כי הניראות שלה נתפסה כגברית, והיא כל כך רצתה להיות יותר נשית שזה גרם לי לאהוב דברים שפחות הערכתי בעצמי, דרך העיניים שלה".
זהבה ביקשה מברוך לתעד את החיים שלה בסרט, וברוך היססה. "בהתחלה זאת הייתה נראית לי סיטואציה קצת מורכבת", היא מודה, "חשבתי שאולי לא נעשו סרטים על הנושא הזה בגלל יחסי הכוחות המובנים בין במאית ישראלית יהודיה עם זכויות מלאות, לבין זהבה כפלסטינית חסרת מעמד בארץ". תוסיפו לקומבינציה הזאת את העובדה שזהבה העריצה את אבי ביטר, אביר הדכדוך והתוגה, שאל השירים שלו נחשפה במהלך שהותה בכלא, בפעמים שנעצרה בעקבות שהייה בלתי חוקית.
"אני חושבת שאנשים צעירים יותר או אנשים שיש להם הרבה פחות קשיים ממה שהיו לזהבה בחיים, מסתכלים על אבי ביטר וחושבים על המילים שלו באופן אירוני", מסבירה ברוך, "אבל זהבה פשוט לקחה את המילים כפשוטן והזדהתה אתן. היא העריצה אותו בטירוף". לאחר תיאום ציפיות הגיעו השתיים להסכמה – זהבה תקבע מה לצלם, מתי ואיך וברוך רק תתווך את הסיפור כבמאית.
"אני לא יודעת בדיוק למה היא פחדה מהמשטרה, אבל היא ניסתה לברוח"
זהבה נולדה בבית ליד, כפר פלסטיני בגדה המערבית. כשהייתה בת 19, לאחר שורת התנכלויות והתעללויות, שכללו סחר במין בכפייה והגיעו לשיאם בניסיון לרצח שלה על ידי דודה כשחשד בנטיות המיניות שלה, היא ברחה לישראל דרך פרצה בגדר ההפרדה. בארץ היא חיה ברחוב רוב הזמן, והחלה לקחת באופן יזום הורמונים כחלק מתהליך לשינוי מגדרי. היא שידרה למצלמה כנות ילדית, שעמדה כמעט בסתירה לעומס הקשיים והחוויות שהספיקה להתמודד אתם בחייה הקצרים. "היא ידעה לצחוק על עצמה בצורה מאוד מקסימה", מאבחנת ברוך, "האישיות שלה גרמה להרבה אנשים בארץ ובחו"ל להתחבר לסרט. היא הייתה צעירה מאוד אבל גם בוגרת".
ברזומה של ברוך, 37, יוצרת קולנוע, אפשר למצוא את הסרטים העלילתיים "גלוריה", "ייפוי כח" ו"זר מן החולות", שבין היתר זיכו אותה בפרס אמזון לבמאי המבטיח ביותר בפסטיבל מונטריאול. באחד מהקטעים הבלתי צפויים ב"קראו לה זהבה" היא ליוותה את מושא הצילומים שלה לכפר שלה בגדה המערבית, כדי לפגוש את סבתא שלה, סצנה שיצאה מכלל שליטה ואף העמידה את הצוות בסכנת חיים וצילומיה מצאו את דרכם אל הסרט. "לזהבה היה מאוד מאוד חשוב לנסוע לבקר את סבתא שלה בלי קשר אלינו", מסבירה ברוך, "היא רצתה לפגוש אותה לפני שההורמונים יתנו לה חזות נשית יותר, כי היא ידעה שסבתא שלה לא תקבל אותה ככה. היא חשבה שזה יהיה נכון שניסע ונצלם את זה ביחד.
6 צפייה בגלריה
"המשטרה הופכת למשהו שחלק מהלהטב"קים מאוד מפחדים ממנו". מתוך "קראו לה זהבה"
(צילום: תמר ברוך)
"נסענו זהבה ואני עם טוליק גלאון, שהיא צלמת דוקומנטרית מאוד מנוסה. לא פחדתי כי זאת הייתה הפעם הראשונה שנסעתי לגדה והייתי מאוד קלולס לגבי זה. ידעתי מה שאנשים יודעים לגבי הקונפליקט אבל לא היו לי חברים פלסטינים מהגדה, למשל. לא פחדתי כי לא ידעתי אם יש ממה לפחד והרגשתי בנוח לנסוע לבקר עם מקומית שמכירה את האזור".
אחרי שזהבה וידאה עם אחיה הצעיר שהשטח בטוח לביקור אצל הסבתא, השלוש הגיעו לנקודת המפגש, שם המתינה להן ניידת משטרה. "אני לא יודעת אם זאת הייתה מלכודת שהדוד שלה טמן לה או לא", תוהה ברוך, "החלטתי לא לפרשן בכלל את החברה הפלסטינית בסרט, אלא לתת לזהבה לפרשן אותה, עד לרמה שזהבה הרגישה איתה בנוח.
"אני לא יודעת להגיד בדיוק למה היא פחדה מהמשטרה, אני יודעת רק שהיא ניסתה לברוח על סמך ניסיון העבר שלה איתם. לפני חודשיים בערך הסרט הזה הוקרן באירוע יהודי-ערבי, ושם היו בחורה אחת טרנסית פלסטינית מחברון, ועוד בחורה אחת שהיא פלסטינית ביסית, שנאלצה לברוח לירדן ועכשיו היא נמצאת בישראל. שתיהן דיברו על הפחד מהמשטרה, על זה שלא פעם קרובי המשפחה שלהם יכולים להפעיל באמצעות שוחד את המשטרה, ושבגלל שישראל סוחטת להט"בקים פלסטינים לטובת מודיעין ומאיימת לחשוף את הזהות שלהם אם הם לא יתגייסו, זה מעצים את הסטריאוטיפ כלפי להט"בקים בחברה הפלסטינית. ככה המשטרה הופכת למשהו שחלק מהלהטב"קים מאוד מפחדים ממנו".
זאת סצנה מפחידה מאוד.
"הסצנה הזאת עם המרדף מגלמת את העדות של זהבה בסרט. זהבה מדברת על כמה מסוכן לה בשטחים וכמה היא זקוקה להגנה של מדינת ישראל, למרות שהיא לא מקבלת את ההגנה המלאה. היא יכלה לשהות בישראל באופן זמני אבל לא הייתה לה אפשרות לעבוד, לקבל ביטוח בריאות, או לפתוח חשבון בנק, ולכן לא הייתה לה אפשרות לשכור דירה".
היא אמרה בסרט שהיא בתהליך של ניתוח לשינוי מין, איך בעצם היא עשתה את זה?
״זהבה הייתה בתחילתו של תהליך להתאמה מגדרית שמתחיל לרוב עם טיפול הורמונלי. אנשים טרנסים וטרנסיות בוחרים עד כמה הם רוצים לשנות את הניראות שלהם כדי שתתאים לציפיות החברתיות. זהבה הייתה אישה טרנסית והיא רצתה לעבור גם ניתוח בסופו של דבר, אבל האופציה הזאת לא הייתה פתוחה בפניה כרגע, אז בינתיים היא מצאה כל מיני דרכים לא חוקיות להשיג הורמונים, בתקווה שזה ישפיע על הניראות שלה. כלומר, הטיפול ההורמונלי שהיא לקחה אמור היה לשנות את מבנה הגוף שלה, לדלל קצת את השיער על הפנים ולהגדיל את החזה״.
"אני לא חושבת שהיא התאבדה, היא הייתה כל כך מלאה חיוניות"
כשברוך חזרה לארץ התבררו קצת יותר פרטים על מותה של זהבה. היא נמצאה תלויה על גדר בגן הזיכרון בחיפה, אתר שמוכר כאתר זנות לקטינים מהחברה הערבית וגם סוקר בתקשורת בהקשר הזה. היא עדיין הייתה בחיים כששני פקחים בסיור קהילתי הבחינו בה. אחד מהם הסיר אותה משרשרת האופניים עליה הייתה תלויה. זמן קצר לאחר מכן הגיעו כוחות המשטרה והאמבולנס והיא הובהלה לרמב"ם, שם נפטרה ארבעה ימים אחר כך. במשך שלושה ימים נותרה זהותה לא ידועה, משום שלא נשאה עמה תעודה מזהה או אישור כלשהו. בסופו של דבר הועלתה הסברה שהיא פלסטינית, אז התבררה זהותה, ואביה הגיע לאסוף את הגופה מבית החולים. היא נקברה בכפר ממנו נמלטה, בית ליד.
"היא הייתה, כמו שאבי ביטר אומר בשיר, 'אדם בלי שם'", אומרת ברוך, "גם כשהיא נקברה היא לא נקברה בתור זהבה, היא נקברה בתור עאבד, שזה מבחינתה לא השם שמייצג אותה, וזה בטח לא השם שהיא הזדהתה איתו. אז גם כשמצאו אותה בעצם לא הייתה לה זהות ולא מצאו את הזהות שלה"
6 צפייה בגלריה
"גם כשמצאו אותה בעצם לא הייתה לה זהות ולא מצאו את הזהות שלה". מתוך ״קראו לה זהבה״
(צילום: טוליק גלאון)
מעסיקה אותך השאלה אם התאבדה או לא?
"ברור. אני לא חושבת שהיא התאבדה. היא הייתה כל כך מלאה חיוניות. לא פעם בהקרנות אנשים שואלים אותי איך היא הייתה כל כך מלאת חיוניות ביחס למצב העגום שהיא הייתה בו. אני חושבת שיש אנשים שהם מלאי חיוניות למרות שהם נמצאים במצבים קשים. אני לא חושבת שזה מחייב שאנשים במצבה יחשבו על עצמם כקורבנות. היא הייתה אדם מאוד מאוד אמיץ והיא דיברה, היא לא הרגישה בושה והיא הייתה מאוד אותנטית באיך שהיא ביטאה את עצמה.
"היא הייתה קורבן של הנסיבות, אבל בשבילה זה היה חשוב תמיד לעמוד זקוף ולדבר על הדברים שהיא חווה לא מתוך מקום של בושה. זה היה לה ממש חשוב שבסרט לא יעבור חלילה שהיא מתביישת במקום שהיא נמצאת בו. היא הבינה שגם העבודה בזנות היא תוצאה של נסיבות החיים שלה. לא הייתה לה אלטרנטיבה. לא נראה לי שזנות רחוב, שזה בעצם מה שהיא עשתה, זה משהו שבוחרים בו. מגיעים אליו רק בלית ברירה".
מותה של זהבה תוך כדי העבודה על הסרט הותיר את ברוך מול חלל לא מפוענח: נסיבות שלא נחקרו, חומרים שנותרו תלויים באוויר והשאלה הפתוחה איך ממשיכים מכאן. במקור "קראו לה זהבה" היה אמור להיות סרט באורך מלא, ונוכח מיעוט החומרים היא זכתה להצעות איך לעבות אותו – צירוף דמויות נוספות עם אותה הדילמה או ראיונות עם פעילים או משפטנים שיסבירו את התמונה הרחבה. אבל ברוך החליטה לשמור על הסרט קצר ואינטימי, נאמן למה שזהבה עצמה הספיקה לבקש ולאשר. כל תוספת, מבחינתה, יכולה להיעשות רק סביב מה שתכננו יחד מראש.
"היה מאוד חשוב לה שיהיה צילום של סבתא שלה בסרט, כי סבתא שלה הייתה האדם היחידי שהיא הייתה בקשר קרוב אליו מהמשפחה", מסבירה ברוך. היא שינסה מותניים ויצאה בפעם השנייה אל מעבר לגבולות הקו הירוק, אל בית ליד, כדי לפגוש את סבתה של זהבה.
"היא ידעה שזהבה ואני מצלמות סרט, כלומר שעאבד ואני מצלמים סרט", אומרת ברוך, "אז לא שאלתי אותה שום שאלה על הזהות המגדרית של הנכדה שלה. זהבה לא התכוונה לצאת מהארון. סיפרתי לה שאני עושה סרט על החיים של עאבד בישראל, וביקשתי לצלם אותה".
היית בלוויה?
"לא, כי בלוויה של מוסלמים אין כניסה לנשים לבית הקברות, אבל ביקרתי במקבילה המוסלמית לשבעה, שנערכת במשך שלושה ימים. הסבתא הייתה מאוד נחמדה, היא הייתה עצובה מאוד. לצערי לא יכולנו לתקשר בערבית אבל הצלם שלנו באותו היום היה פלסטיני והוא חיבר ביננו".
"קראו לה זהבה" זכה להצלחה מרשימה במסגרות קולנועיות בארץ ובעולם. בישראל הוא הוקרן בפסטיבל חיפה, שם זכה בפרס הסרט התיעודי הקצר הטוב ביותר, ולאחר מכן בתחרות העצמאית של פסטיבל סרטי הסטודנטים, ב-TLVFest, בפסטיבל הפלורנטיני לקולנוע גאה, באירוע של "עומדים ביחד", בסינמטק תל אביב וגם בקולנוע יפו. מחוץ לישראל הגיע ההישג הגדול ביותר: זכייה בפרס סרט הסטודנטים הטוב ביותר של הארגון הדוקומנטרי הבינלאומי בארצות הברית - אחד הפרסים היוקרתיים ביותר בתחום הקולנוע התיעודי.
"זה בעצם קול של אישה פלסטינית", מסכמת ברוך, "שזה משהו שכרגע אין בקולנוע הישראלי. זה גם היה הסרט היחידי על אדם להט"בקי בתחרות של פרסי האקדמיה. אבל יותר מהכול זה סרט שהוא המורשת של זהבה, הסרט הזה הוא היא".
היכנסו למתחם "קצת אוויר" לחיבור לסיוע נפשי בצל המלחמה, כלים וסיפורים אישיים.
במקרה שאדם בסביבתכם נמצא במשבר ועלול להיות אובדני, אל תהססו - דברו איתו, עודדו אותו לפנות לעזרה מקצועית והדגישו את חשיבות פנייה זו. נסו לסייע לו לפנות לאנשי מקצוע בקהילה או לגורמי תמיכה ארציים: ער"ן בקו החם 1201 או בוואטסאפ 052-8451201, באתר האינטרנט של סה"ר או www.headspace.org.il
