הקריירה של השחקן הצרפתי ז'יל ללוש החלה ב-2001, אבל חמש שנים קודם, בהיותו בן 24, הוא ביים סרט קצר. שנה לאחר שהחל לשחק הוא ביים עוד סרט קצר, ושנתיים אחר כך פיצ'ר בשם "נרקו" שאותו ביים במשותף עם טריסטן ארואה. הכישלון הקופתי של הפיצ'ר, וקריירת המשחק המתפתחת, הובילו לזניחת החלום על בימוי. למעט סגמנט אחד מתוך שבעה באנתולוגית קומדיית הסקס Les Infidèles מ-2012, ללוש העדיף להישאר מול עדשת המצלמה. רק ב-2018 הוא ביים לבדו פיצ'ר ראשון. קומדיה בינונית שבארץ נקראה "לשחות או לא להיות", ושאימצה את הנוסחה של גברים בגיל העמידה שמוצים גאולה לאחר שהם מתחילים לעסוק כקבוצה בפעילות פיזית לא צפויה (מחשפנות, דרך ספורט וכלה בגינון). סרט שניסה ללכת למחוזות די בטוחים, ונראה שעיקר חשיבותו היה בהסרת קורי העכביש בדרך לפרויקט משמעותי.
"אהבה משוגעת" - טריילר
(באדיבות סרטי יונייטד קינג )
ובכן, הפרויקט הזה הגיע. על "אהבה משוגעת" (L'Amour ouf) לא ניתן לומר שהוא מסתפק באותם מחוזות בטוחים אלא מנסה לעשות את מה שקרוי בסלנג הבייסבול האמריקני "לחבוט ליציעים". עם תקציב הפקה יוצא דופן לסרט צרפתי (מעל 37 מיליון דולר) ואורך מופרז של 166 דקות, הוא מחבר בין נושא רווי אמוציות שיש לו היסטוריה קולנועית ארוכה, אפיות עלילתית ותנופה סגנונית. הצירוף של כל אלו מכריז "הנני קולנוע!".
ייתכן שיש אנשים שיראו את הסרט בגיל הנכון והוא לנצח ייחרת על לוח ליבם - אבל אני לא אחד מהם. כנראה שקל יותר להתרשם ממנו, ולמחול על פגמיו, אם לא ראית את הסרטים שמהם הוא שואב השראה. הסרט השתתף בתחרות של פסטיבל קאן בשנה שעברה, ויצא ללא פרסים וכשהוא חבול בשן ועין מהביקורות. ובכל זאת, אין זה סרט שמגיע לו להיפסל לחלוטין. גם אם ללוש ניסה ולא לגמרי להצליח, זה עדיין עדיף מעוד סרט שמלכתחילה לא היה יכול להיות דבר מעבר לבינוני.
"אהבה משוגעת" הוא עיבוד ל-Jackie Loves Johnser OK? (1997) של הסופר האירי נוויל תומפסון. הוא עוסק באהבת נעורים מהסוג שהורים לא מאחלים לילדיהם, והאופן בו אהבה זו מעצבת את החיים שנים קדימה, גם כאשר הנסיבות מפרידות בין הנאהבים. ללוש כתב את העיבוד התסריטאי יחד עם אחמד חמידי והתסריטאית-במאית אודרי דיוואן, והוא מעביר את העלילה מדבלין לעיר חוף נטולת שם בצפון צרפת. המערכת המעמדית נותרת זהה – ממעמד הביניים ומטה. העלילה עצמה נפרשת משנת ה-70 ועד שנות ה-90, וללוש גודש את הסרט, סצנה אחר סצנה, בפסקול של שירים מוכרים היטב מעשורים אלו.
העלילה נחלקת לשני חלקים עיקרים – הראשון מתרחש בשנות ה-80, כששני הגיבורים בגיל תיכון, והשני בשנות ה-90 כשהם בסוף שנות ה-20 לחייהם. ישנה גם תוספת קטנה ולא לגמרי הכרחית שמתרחשת בשנות ה-70. המעבר בין שתי תקופות הזמן מאפשר לסרט לעסוק באהבת נעורים, הכוללת בתוכה מרכיב של חניכה לתוך עולם עברייני, וגם בתקופת הזמן של סוף שנות ה-20 שבה לא תם הניסיון לעצב את החיים הבוגרים. הקושי לעשות זאת בגיל המבוגר יותר קשור לאי היכולת להשתחרר מאותו ריגוש עילאי של אהבת הנעורים.
שם הסרט בצרפתית הוא משחק מילים על המושג הצרפתי Amour fou שאכן ניתן לתרגמו ל"אהבה משוגעת". אך בשם הזה כבר נעשה שימוש בשלושה סרטים – בניתוח הקפדני של מערכת יחסים שעשה ז'אק ריווט (1969), בסרט טלוויזיה נשכח של רוז'ה ואדים (1993), ובסרט עם הדי הרומנטיקה הגרמנית של ג'סיקה האוזנר (2014). השם כבר מוצה בקולנוע, אבל משחק מילים שהופך את fou ל- ouf ("אוף") הוא גם דבר שעליו ניתן היה לוותר.
הסרט נפתח בהתרחשות דינמית שמקדימה את מה שאמור להיות קרב כנופיות אלים במיוחד. את הכנופייה מנהיג קלוטר (פרנסואה סיביל) והוא מנסה להשתלט על חוסר הרצינות של שאר היושבים במכונית. ההתרחשות מסתיימת באופן אלים במיוחד, ובדרך שאמורה לגרום לנו להניח שכל המהלך העלילתי של הסרט יחזור ויסתיים בנקודה זו.
מכאן העלילה חוזרת לשנות ה-70 שבהם אנו רואים את קלוטר כילד חסר מנוח ופרוע. יש יותר מדי ילדים בבית והוא הפרוע שבהם. אימו (אלודי בושה) לא מצליחה להשתלט עליהם, ואביו, שעובד כפועל בנמל, מאבד סבלנות ומכה את הילד. ברגע של רוגע בין השניים הוא מעניק לבן את התובנה "אם לא תאהב שום דבר בחיים, לעולם לא תתאכזב". בהמשך לכך מוצגת מערכת יחסים קרובה וחיובית הרבה יותר ילדה בשם ז'קלין ואביה (אלן צ'אבט), כשלאחר מות האם הוא ממלא עבורה את התפקיד של שני ההורים.
המחצית הראשונה של הסרט נפתחת בשנות ה-80 בגיל התיכון כאשר ז'קלין בת ה-15 (מלורי ואנק) עוברת מתיכון קתולי לתיכון ציבורי. היא מושכת מייד את תשומת ליבו של קלוטר בן ה-17 (מאליק פריקה), שכבר נפלט מהמערכת, אבל עדיין נהנה לתצפת עם חבריו על התלמידים שיורדים מההסעה. מה שמתחיל בהקנטה שלו, וזוכה למענה הולם מצידה, מתפתח מהר מאוד לקרבה. מעתה ואילך הוא יקרא לה ג'קי, וסיפור הקשר ביניהם יתפתח על רקע המעבר שלו מפשיעה קטנה, להסתבכות אמיתית ומסוכנת.
במעבר לחצי השני של הסרט, שהוא בעצמו באורך של פיצ'ר קצר, אנחנו נחזור לשתי הדמויות לאחר שנים שבהם הופרדו. ג'קי (אדל אקסרקופולוס – הזכורה מ"כחול הוא הצבע החם ביותר"), כבר השאירה הרחק מאחור את הנערה שהגיעה מתיכון קתולי וחייה מטלטלים כעת באופן פזיז ומסוכן. בהמשך נדמה כי היא נחלצת מאי-יציבות זו ועוברת לשיממון בורגני כאשר מתפתח קשר בינה ובין מנהל בחברת השכרת רכב. קשר בנאלי מהסוג שניתן להתפשר עליו, אבל לא כאשר הצופים חוו יחד איתה את כוחה של אהבת נעורים. באופן בלתי נמנע קלוטר יחזור לחייה ויטלטל אותם. האם יש סיכוי לשנים לממש את אהבתם מבלי שהיא תוביל לסוף טראגי?
קשר לפספס את הניסיון המתמיד של ללוש לייצר תנועה – מהשימוש בצבע, תנועות המצלמה, הפסקול הגדוש, המונטאז'ים שאינם בוחלים בקלישאות ("מונטאז' אהבת הנעורים"), ונכונות לסטות לעבר בחירות סגנוניות מודגשות. למרות הביסוס של העלילה על עולם ריאליסטי הסגנון ייקח אותה ברגע מסוים אפילו עד פאתי המיוזיקל. עבור הקהל שיתחבר לכך זה יהיה חלק ניכר מקיסמו של הסרט, אבל קשה להאמין שדימוי מהסוג של מסטיק שהופך ללב פועם לא יהיה קצת יותר מדי גם עבורם. "אהבה משוגעת" ממחיש יותר מדי פעמים את המרחק האפסי בין הברקה ל-ouf.
