כילדה ממשפחה חילונית, שלא לומר היפית, שגדלה במעלות, נור פיבק קינאה באחיה הגדול שעלה לתורה. אחרי קמפיין שערכה במסגרת המשפחה כדי לשכנע את ההורים שלה שגם לה מגיע, הם נאלצו להסכים. בבית הכנסת הספרדי במעלות, עיר עם לא מעט תושבים דתיים, לא גילו התלהבות מהרעיון, אז ההורים של פיבק חיפשו ומצאו בית כנסת רפורמי שיספק את דרישות הלקוח. פיבק עלתה לתורה עם כיפה, ציצית, טלית, חולצת בטן ונעלי פלטפורמה אדומות, וספגה בענווה את הסוכריות שנזרקו אליה מהיציעים. "הקשר שלי עם היהדות הוא מאוד פרינג'", היא אומרת בחיוך בריאיון ל-ynet, "קיים אבל בצורה מאוד לא-קונבציונלית".
"פינק ליידי" - טריילר
(באדיבות סרטי יונייטד קינג)
חוויית העלייה לתורה והמאבק להכרה עצמית אולי הדהדה אצל פיבק במהלך עבודת המשחק שלה בסרט הקולנוע "פינק ליידי", שיוצא בימים אלה לאקרנים. בסרט, שאת התסריט שלו כתבה מינדי ארליך וביים ניר ברגמן, היא מגלמת את בתי - אישה חרדית שיום אחד מקבלת תמונות שמתעדות את בעלה, לייזר (השחקן אורי בלופרב) בסיטואציות אינטימיות עם גבר חרדי אחר. המשבר האישי ותחושת הבגידה מתעצמות מעצם העובדה שהשניים חיים בחברה החרדית, נוכח מערכת החוקים הנוקשה, הבושה, איום הנידוי והקושי לקיים מצווה חשובה. מתוך התהום הזאת צומחת בבתי הכרה אנושית, אוניברסלית וקריטית: מגיע לה להיות נאהבת ומותר לה לרצות להרגיש נחשקת. תחושת הזכאות הבסיסית היא בהחלט משהו שהנערה ממעלות יכולה להזדהות איתו.
"כשעבדנו על הסרט היה לנו חשוב שזה לא יהיה סרט שמיועד לקהל דתי", היא מדגישה, "היה לי חשוב שהסיפור של האישה הזאת יהיה סיפור של הרבה נשים, לא בהכרח נשים נשואות במגזר החרדי. ובאמת, בכל פסטיבל שהסרט הוצג בו דיברו איתי נשים על כמה זמן לקח להן להאמין שמגיע להן להיות נאהבות ושמותר להן ליהנות ממין. נשים סקנדינביות באסטוניה באו משתפכות בבכי על זה שלקח להן שנים להבין מה מגיע להן. גם בתי רוצה מלייזר משהו שהוא לא יכול לתת לה. והמסע הזה של להיות אישה, שחושבת שזה לא בסדר לרצות יותר ונלחמת בתוך מערכת היחסים עד שהיא מבינה שהיא לא יכולה יותר, הוא מהלך שמאוד מוכר לי מעצמי, מהבית שגדלתי בו ומסיפורים ששמעתי.
"אני מרגישה שכמעט כל אחת במקום מסוים עברה את זה במינון מסוים. זה בעצם סרט פמיניסטי. אפילו הדמות של לייזר היא פמיניסטית. אלה אנשים שהולכים נגד המערכת הגדולה ומנסים שיראו אותם ויאהבו אותם כמו שהם. זאת שיחה שמעסיקה אותי כי הפמיניזם מביא איתו את הכיוון של 'אני רוצה להיות אשת קריירה', אבל יש גם את הצורך פשוט להיות בן אדם שמגיע לו לקבל אהבה, לא רק האישה החזקה והעצמאית שעכשיו תגשים את עצמה. אהבה זה מוצר צריכה מאוד בסיסי וזה משהו שאני חושבת שמינדי מאוד הביאה איתה".
פיבק (36), שנולדה בקיבוץ מצובה בגליל ועברה עם משפחתה למעלות-תרשיחא, התפרסמה לפני ארבע שנים כשחקנית ראשית בסרטו של נדב לפיד, "הברך". בפרויקט הבא שלה היא ביימה וגם שיחקה – סרט הדוקו הייחודי "הרף התחתון ביותר", שהתסריט שלו מורכב מפרוטוקולים אמיתיים, מהליך משטרתי ומשפטי שפיבק הייתה חלק ממנו. כשהיא בת 24, במהלך לימודי-משחק, החליטה פיבק להגיש תלונה על התעללות מינית שעברה בילדותה. את חומרי החקירה והמשפט שנערך בעקבותיה פיבק המחיזה באמצעות שחקנים, שהקריאו את הטקסט סביב שולחן בחדר חזרות. התוצאה המטלטלת הביאה לפיבק את פרס אופיר בקטגוריית הסרט התיעודי עד 60 דקות.
המורכבות של השנים האחרונות לא פסחה על פיבק גם במישור האישי. במקביל לצילומי הסרט היא התמודדה עם פרידה אישית מבן זוגה לאחר עשור של חיים משותפים, ובמהלך אירועי 7 באוקטובר והמלחמה שהגיעה בעקבותיהם היא גם שיחקה בצרפת בסדרה "העסקה", שבה גילמה סוכנת מוסד הדולקת אחרי מהנדס איראני ברחובות שווייץ הפסטורלית. אל התפקיד הזה הגיעה כמעט בטעות, כשהסוכנת שלה בצרפת הציעה לה אודישן ש"צריך בשבילו רק עברית, וזאת סצנת מוסד אז את צריכה לשתוק", היא נזכרת בחיוך, "כי מה עושה סוכנת מוסד טובה? רצה ושותקת".
התפקיד לא היה גדול, אבל סמליות לא זקוקה למימדים כבירים. העלילה התבססה על אירוע דיפלומטי משנת 2015, שבמהלכו ניסו גורמים ישראלים למנוע שיגור פצצות איראניות על ישראל. רצה הגורל ואת הלילה שקדם ליום הצילום העבירה פיבק עם חברים בבר תל אביבי, בהמתנה לכטב"מים האיראניים שהובטחו לאומה הישראלית. אחרי הלילה הלבן היא עלתה על טיסה ללוזאן, שם הצטלמה למרדף אחרי המהנדס האיראני הסורר. "ואני כזה, 'חבר'ה, איטס טו לייט, זה כבר קרה'". שותפיה לחוויה היו שחקנים איראנים גולים שהתגוררו באירופה ושיחקו לצדה בסדרה. "הם מאוד לא אוהבים את המשטר שלהם", היא מוסיפה. "היו שם אפילו כמה שקראו לצה"ל 'צבא השחרור של איראן'".
אז ליל הכטב"מים הכניס אותך אל הדמות?
"זה לא בדיוק הכניס לי מוטיבציה אבל זה היה מאוד סוריאליסטי. הכול כל כך יפה שם. עיירה ואגם עם שלג ושקט שאת שומעת את הדגלים מתנופפים. אבל ידו של המוסד מגיעה לכל מקום. וזאת אפילו לא הפקה ישראלית בשום צורה אבל המוסד זה מותג".
אז פנייך לקריירה בצרפת?
"חברים וחברות שלי, שחקנים ישראלים שעברו לפריז בניסיון להצליח פה, נורא כעסו עליי כי הם מחכים המון זמן, אבל זה לא תפקיד פריצה ענק. אני לא חיה באילוז' והטלפון שלי לא עושה 'לו-לו-לו' עם טלפונים של במאים צרפתים. אם אין לך מבטא צרפתי אז האפשרויות שלך מאוד מצומצמות. אני לומדת צרפתית, אבל זה יותר לבימוי והכתיבה. לא כי אני מתכננת לעזוב את הארץ אבל זה מרחיב את האופציות התעסוקתיות, וזה חשוב.
"בסופו של דבר העברית היא סוג של שפת סתרים, שיודעים כמה ילדים בכיתה שלך ומדברים בה ביניהם. אני זוכרת שהגעתי לפה בתחילת המלחמה ונכנסתי לבית מרקחת, והרוקחת ראתה שאני עושה עם הגוגל טרנסלייט מעברית. היא ניגשה אליי ולחשה לי: 'אני גם יודעת עברית', כאילו אנחנו מדברים מצרית עתיקה. זה היה ממש בהתחלה וכולם חצי פחדו, ולא ידעו אם ירצחו אותך פה על משהו".
היום לא צריך לעזוב את הארץ ולגור במקום אחר, אפשר להיות על הקו לכל מקום. אתה לא חייב להזדהות כנפולת של נמושות.
"אין על הביטוי הזה. אני לא נפולת, חברים. אני על הקו. את המיסים אני עדיין משלמת בארץ".
"כשיש תפקיד שכתוב חזק, וטוב ואבסולוטי, זה מחולל בך דברים"
בזמן שהתסריטאית של "פינק ליידי" מינדי ארליך, שהתסריט התבסס בין היתר על סיפורה האישי, חיפשה (ואולי מצאה?) אהבה ב"חתונה ממבט ראשון", חוותה פיבק בחייה את המסלול ההפוך. "תוך כדי הסרט הייתי במשבר זוגיות מאוד גדול אחרי עשור שהיינו יחד. כל החיים הבוגרים שלי הייתי באותה זוגיות", היא מספרת. "שלומי אלקבץ אמר לי פעם שפרידה היא תהליך הפוך מהתאהבות, הכמיהות והגעגועים וההשתוקקות - הכול באותה אינטנסיביות כמו בהתאהבות, רק ברוורס".
הפרידה שלכם הואצה בעקבות התפקיד?
"זה מאוד קשה לדעת. אני מאמינה שכשיש תפקיד שכתוב חזק, וטוב ואבסולוטי, ובמאי כמו ניר ברגמן שמכניס אותך אליו, ואת נותנת לעצמך לצלול פנימה, זה מחולל בך דברים. את לומדת דברים על עצמך דרך עבודה על דמות כי את שמה את עצמך בסוג של השתקפות, מה את צריכה להשיל מעצמך כדי להרגיש כמו הדמות ומה לא היית רוצה לאבד בחיים, וזה היה מסוג התפקידים שהם ההיפך מלרוץ בשווייץ עם אקדח ולשתוק. זה השפיע עליי כאדם וזה מן הסתם השפיע גם על מערכת היחסים. אז אני בטוחה שבמקום מסוים זה היה זרז, ולא כי בן הזוג שלי, או גרושי, לא היה אדם אוהב. משהו בעשור הזה יחד לא התפתח, נשארנו בבועה מאוד רצינית שלא גדלה יחד איתי. כבר לא היה לי את המקום שהייתי צריכה שם.
"זה קורה לא פעם, שזוגיות לא טובה - אבל לא בגלל שהאנשים בתוכה רעים. ואז זה מתחיל לסגור ולהגביל ולחנוק ולייצר המון כאב אצל שני הצדדים. זאת הייתה החלטה מאוד קשה, לצאת מהקשר הזה. אז קשה לי לשים על זה אצבע ולהגיד שבגלל זה נפרדנו, אבל הכול קרה במין כדור שלג, ובמקום מסוים קשה לי להפריד בין התפקיד לפרידה".
הרגשת שמה שהבנת בסרט מייתר עבורך את המאבק במערכות יחסים עתידיות?
"אני חושבת שהתסריט הזה נתן לי מתנה מאוד גדולה בהקשר הזה. המקום של להרגיש ראויה לאהבה הוא משהו שלא התעסקתי בו מספיק עם עצמי, וגם אני עם ההיסטוריה שלי, עם ההתעללות המינית שעברתי, סוחבת כל מיני תפיסות מורכבות סביב המיניות. זה טוב? זה רע? זה מותר? זה אסור? ההתעסקות עם סרט הדוקו ואז התפקיד, הכול התכתב אחד עם השני. יש משהו בחוויה של התעללות מינית שמתחבר למיניות בעולם החרדי – האשמה או הידיעה שמין זה דבר רע, זה הולך לשם אצל הרבה נשים ואנשים שנפגעים מינית. אז המלחמה שלי בחיים על זה שהנשיות והמיניות שלי הם לא דברים שליליים, היא עמוקה מאוד. ומשהו בתפקיד הזה, מכיוון אחר לגמרי, התחבר לשם".
לפחות לא התמודדתם עם פרידה שכוללת ילדים.
"אני לא יודעת אם זה טוב, כי זה גם עניין. אני בגיל כזה שאם היה לי ילד אולי היה לי יותר שקט נפשי. אני עכשיו צריכה להתחיל לתהות אם להקפיא או לא להקפיא ביציות, מה, אני אמצא מהר-מהר בן אחר לעשות איתו ילדים? אני כן רוצה ילדים ואני לא רוצה להיכנס למערכת יחסים, אחרי כל מה שהבנתי, רק כדי לעשות ילדים. אז זה עוד מאבק. אני בת 36, אני לא עם רגל בקבר, למרות שכולנו עם רגל בקבר".
איך היה להיות אמא בסרט?
"זה היה הכי טבעי ומצחיק עם הילדים על הסט. יש משהו בתפקיד הזה שמאוד הכין אותי לאמהות והורות, כל הדיבור הזה על הל"ט (ליל טבילה - ס.ש) ולקיים את המצווה בישל אותי במובן הזה. עשינו תחקיר מעמיק, ביקרתי הרבה אצל האחיות של מינדי, היא נתנה לי להתלבש ממלתחת האברכיות שלה ועשינו אצלן קפה וארוחת שישי כדי לראות איך האמהות עם הילדים. עשינו שבת אצל מישהו מטורף במאה שערים או מוסררה, שיש לו כבר אלף צאצאים. כדי לראות איך זה נראה משפחה כל כך גדולה. כי אנחנו פחות מכירים את המאסות האלה. לי יש עוד אח ואחות, סטנדרטי. אין אירועים ענקיים בשבת שפתאום מגיע איזה שבט".
ברגמן ידוע בבימוי הרגיש שלו.
"הוא חתיכת במאי, איש יקר מאוד. הוא גם קרציה, כן? הוא חייב לרדת לניואנסים הכי קטנים של כל דבר, בעיקר בעבודת ההכנה. דווקא על הסט הוא מאוד נותן חופש, כמעט רגעי אלתור לשחקנים, אבל העבודה לפני, אם בתחקיר או בעבודה הפסיכולוגית על הדמות, הכול מאוד מעמיק".
7 צפייה בגלריה
פחות מכירים את המאסות האלה. מתוך "פינק ליידי"
(צילום: אייל אפרתי, באדיבות סרטי יונייטד קינג)
"היה משהו מוזר במפגש עם נור מהרגע הראשון", מודה ברגמן בשיחה עם ynet, "זה לא שלא היה מתח של אודישן, אבל זה הרגיש כאילו כבר עבדנו פעם יחד, ועכשו אנחנו בודקים תפקיד חדש, ואז נור תחליט אם לקחת אותו או לא. האמת היא שזה קצת היה ככה. נור היא אומנית קודם כל, הרבה לפני שהיא שחקנית. וכאומן היא רותמת את עצמה, את נפשה, לתוך הדמות הכתובה. כביכול כל שחקן עושה את זה, אבל עם נור הרגשתי שאני עומד מול אמן עם עמדה שמכתיבה את היכולת שלה להתמסר לדמות, ושאם כאמן היא תעמוד מאחורי הבחירות שלי, היא תאפשר לעצמה לעשות הכול, להיות טוטאלית, לשחרר את פחד.
"לאט-לאט ראיתי כיצד היא מתמסרת לבתי, הדמות הנפלאה שמינדי ארליך כתבה, מוצאת אותה בדרכה, מעבירה אותה דרך הנשמה שלה, נכנעת לתפיסת העולם שלה ומעניקה לה את העומק שלה את החוכמה והמבט".
בסרט ישנן כמה סצנות שנותרו עם פיבק, לפחות בשל אופן צילומן. "הסצנה שצילמנו בכותל בלילה הייתה טירוף", היא נזכרת, "היו רגעים שהרגשתי ממש שזהו, אני חוזרת בתשובה. ניר לא יכול היה להיכנס לעזרת נשים, אז הביאו צלמת מחליפה שהייתה איתי ותקשרנו מרחוק. זאת אנרגיה מאוד חזקה.
"הקיר הזה, מצד אחד הוא בסך הכול קיר אבנים, ומצד שני את עומדת ליד הממצא ההיסטורי העתיק הזה שקיים שם עוד מלפני הספירה, ואיזה הורדוס אחד כנראה בנה, אבנים שכולם נלחמים עליהן עד היום. זה של כולם. זאת ההיסטוריה האנושית, זה לא קשור בכלל לדתות. וזה הרגיש שאני מצלמת את האמנות שלי ליד הקיר הכי סלב בעולם. הרגשתי את המעמד והכבוד והמשקל של האבנים האלה, והן כבדות".
צפית ב"חתונמי"?
"ראיתי את הפרק הראשון עם מנדי ואני צופה רק בפרקים שהיא נמצאת בהם. מינדי היא אחת הנשים הכנות שאני מכירה, היא הולכת עם האמת שלה. ההפקה כמובן ועורכי-התוכן עושים את שלהם בשביל הדרמה, ומה שרואים זה רק חלקים ממנה, אי אפשר להכיר אותה באמת מהמסך הקטנטן".
7 צפייה בגלריה
הולכת עם האמת שלה. פיבק (במרכז) ומינדי ארליך (ראשונה מימין), מתוך הפרמיירה של "פינק ליידי"
(צילום: רפי דלויה)
"בעיניי, לריב על טריטוריה זה דבר קצת פרימיטיבי"
לצד ריבוי הסדרות והסרטים שעלילתם מתרחשת בחברה החרדית והסקרנות החילונית כלפיה, המתח בין שתי הקהילות הולך ומתחזק בשנים האחרונות, כשהוא נטען משורת משברים פוליטיים וחברתיים. התנהלות המגזר החרדי בתקופת הקורונה, שאלת גיוס החרדים בתקופת המלחמה, התקציבים המועברים למגזר בתקופה של גזרות כלכליות והמחאה הנרחבת נגד תהליכי הדתה, הגדילה את השסע והקצינה את הקיטוב.
מנגד, מלחמת "חרבות ברזל" הפכה את היהדות לנוכחת גם בחייהם של מי שלא התעסקו בזהות היהודית שלהם עד עכשיו. "הסרט הזה העלה הרבה שאלות לגבי ההבדל בין דת ליהדות", היא מאבחנת, "וזה משהו שמעסיק השנה הרבה אנשים. הרבה מתחזקים, הרבה אנשים שלא הגדירו את עצמם כיהודים מבינים שאין להם איך לא להגדיר את עצמם כיהודים יותר. זה מה שזה כי ככה מתיחסים אליך בחוץ, וגם אם את לא רוצה להתייחס אל עצמך כיהודיה, זה לא ממש מעניין אנשים אחרים".
את מרגישה את זה בחוץ?
"לי ספציפית יש שם של ערבייה בכלל, אז אני מתחילים איתי בערבית והנהגים באובר מדברים איתי בערבית. החברים שאני מתארחת אצלם בפריז הם משפחת כהן, והם קתולים. האבא הוא בנואה-כהן ואמא שלו קתולית אדוקה שהתחתנה עם מגורש תוניס. שם-המשפחה עבר מהאבא והדת מהאמא. הוא בכלל אתאיסט והוא לא ידע שהוא יהודי עד 7 באוקטובר, שאז הוא התחיל לחוות עקיצות, הערות, התייחסויות. נהגי מונית שיוצאים עליו על ישראל, והוא בכלל לא יודע מילה בעברית. אין להם שום קשר לישראל. אולי הם יודעים להגיד 'מזל טוב', כי הם גרו בברוקלין איזה תקופה. וזאת דוגמא למישהו שהוא אפילו לא יהודי, אבל הוא יהודי מבחינת הסביבה".
ההורים של פיבק ש"נבעטו", לדבריה, מקיבוץ מצובה, ניהלו אורח החיים שרחוק מלהיות דתי. "אם הם רוחניים במשהו הם כנראה היפים", היא אומרת. "כל מה שקשור לחוק ומותר ואסור לא היה קיים אצלנו, אפילו יחסית לחילונים היו לנו גבולות מאוד גמישים. אבל החיבור ליהדות היה תמיד מאוד חזק בצד של אמא שלי ויש דברים שעוברים במשפחה כמסורת. אני מדליקה נרות, אבל לא ממקום דתי. אמא שלי עדיין מדליקה נרות בפמוטים של אמא שלה, שהיתה בת של עורך דין ורב בבודפשט, אבל חלמה להיות שחקנית ובאמת הפכה לכזאת.
"כשאתה מוגדר מגיל צעיר כיהודי בדרך השלילה, אתה חייב למצוא בזה את הדברים שאתה אוהב, אחרת אתה חי בשנאה עצמית מתמשכת. והיא הייתה אשה מאוד אופטימית. היא נפטרה ממש סמוך להודעה שקיבלתי על התפקיד. ניר התקשר אליי ולא עניתי לו באותו יום, חזרתי אליו יום אחרי ועניתי לו איזה תשובה מוזרה, ורק אחר כך הסברתי לו שבשבוע ההוא קברנו את סבתא שלי והייתי מאוד מאוד מחוברת אליה. אמא שלי אמרה שסבתא שלחה לי את התפקיד מהשמיים. גם זאת הייתה דרמה".
אחרי הגירושים של הוריה עברה אמה של פיבק לתל אביב, ואילו אביה נשאר במעלות. כשפרצה המלחמה הוא סירב לעזוב את הישוב ונשאר כדי לטפל במטעי האבוקדו שלו, "עם החתולים והצבא", מתארת פיבק, "מהחצר שלו רואים את לבנון, וזה כל כך קרוב לגבול שהטילים מגיעים הרבה לפני האזעקה. לפעמים הוא צריך להשתטח תוך כדי קטיף".
למה הוא נשאר? הוא לא מפחד?
"ברור שהיו לו רגעים שהוא פחד. השכן שלו נהרג מפגיעה של נ"ט ביום העצמאות. אבל הוא 'חקלאי וזה הבית שלי ואני לא הולך. מלחמות יבואו וילכו'. אלה אנשי אדמה, אבל לא ממקום ציוני אפילו. זה הבית וזאת האדמה שאני עובד ולכאן אני שייך. חיבור לאדמה שהוא חי עליה, לא בגלל שככה כתבו בתנ"ך. אנשים שגרים בצפון עברו הרבה מלחמות ומבחינתו זה כמו עונות. עכשיו זאת שנה שאין בה גשם, קיץ עם הרבה שריפות, עכשיו זאת מלחמה".
זה גורם לך לתהות איפה את רוצה להיות?
"קשה לי לדמיין את עצמי חיה בלי המשפחה. אני גרה קרוב מאוד לאחי שאני אוהבת מאוד, ואני שוקלת לחזור לבית של סבתא שלי, במצובה. בגדול אני חושבת שאיפה שיש אהבה, מרגישים בית, אז נראה לי שאני צריכה לחפש אהבה ולא קרקע. אני לא יכולה להגיד לך, 'אני נשארת במדינה בכל מחיר'. בעיניי, לריב על טריטוריה זה דבר קצת פרימיטיבי. בסוף אנחנו רוצים לחיות במקום שיהיה לנו נוח וטוב בו. אנחנו צריכים למצוא מישהו שיאהב אותנו באמת, ואדמה שתאהב אותנו באמת, וממשלה שתאהב אותנו באמת - ולהאמין שאנחנו ראויים לזה, לשלום ונחת ושלווה, כמו כל בני האדם. יש אנשים שלוקחים לנו את הזכות הבסיסית המדהימה הזאת, ואני ממש מקווה שכמו בתי גם אנחנו נדע מתי להיפרד מהם".
