למרות שפאטי אקין, בן למשפחה של מהגרים טורקיים שהגיעו לגרמניה בשנות ה-60, הוא אחד הבמאים האירופאיים המוכרים והמעוטרים ביותר, במולדת אבותיו הוא אישיות בלתי-רצויה. יש מצב אפילו שהוא ייאסר אם יעז להגיע לאיסטנבול. "אני אפילו לא יכול להיכנס למדינה המזדיינת הזו", גילה אקין עת נפגשנו בפסטיבל קאן האחרון.
"ילדות גרמנית" - טריילר
(קרדיט: באדיבות בתי קולנוע לב)
באמת? למה?
"אני לא יודע למה. בינואר האחרון המשטרה עצרה את איישה באראם, הסוכנת שלי".
עצרו אותה רק בגלל שהיא הסוכנת שלך?
"לא. אבל היא דיברה עם אוסמן קאוולה, איש עסקים ומפיק של סרטים שלי, שיושב בכלא. אז שניהם חושבים שבגלל הסרטים שלי, שניהם נזרקו לכלא. איישה לחלוטין א-פוליטית וחפה מפשע. אם שמים אותה בכלא, מה לעזאזל קורה פה? אז עדיף שלא אלך לשם. אני לא רוצה לקחת את הסיכון".
מסתבר שבאראם הואשמה בסיוע לארגון המחאות בשנת 2013 שזעזעו את ממשלתו של הנשיא רג'פ טאיפ ארדואן - שכיהן אז כראש ממשלה. באראם הכחישה ואמרה שהשתתפה בהפגנות רק כדי ללוות את לקוחותיה, כמה מהכוכבים המפורסמים ביותר של טורקיה.
זאת לא הפעם הראשונה שאקין מסתבך עם שלטונות אנקרה ועם גופים בטורקיה. ב-2014, אקין ביים את "החתך" שעסק בשואה הארמנית. עוד לפני שהסרט יצא למסכים אקין החל לקבל איומים על חייו מחוגים קיצוניים, שקראו לאסור את כניסתו לטורקיה, וכמובן דרשו להחרים את סרטו.
בכלל, במהלך הקריירה שלו אקין יצר סרטים פרובוקטיביים ושנויים-במחלוקת. אחד מהם – "הכפפה הזהובה" המשחזר את חייו של הרוצח הסדרתי פריץ הונקה, שהרג וביתר נשים שהכיר ברובע החלונות האדומים בהמבורג של שנות ה-70 - חולל שערורייה כשהתחרה בפסטיבל ברלין 2019. הסרט, שתיאר בצורה גראפית את מעללי הונקה, גרם להלם וזעזוע. צופים וצופות רבים עזבו את ההקרנות, המומים ונגעלים.
"הכפפה הזהובה" לא הופץ בישראל ולא הוצג אפילו בפסטיבלים. "כש'הכפפה הזהובה' הגיע לפסטיבל ברלין נכנסו בו חזק", מספר אקין. "חבר שלי שאל אותי: 'אחי, למה ציפית? לתוך הקלחת הזוהרת והנוצצת של הפסטיבל זרקת פצצה'. אבל עם השנים, 'הכפפה הזהובה' נהיה סוג של קאלט ואני מאוד גאה בו. נכון שהבמאי ג'ון ווטרס מפרסם כל שנה את רשימת 'עשרת סרטי השנה' שלו? אז 'הכפפה הזהובה' היה ברשימה".
מאז "הכפפה הזהובה", אקין ביים סרטים אחדים שלא זכו לתהודה, אבל עכשיו הוא חוזר לקדמת הבמה עם "ילדות גרמנית", שזכה בצדק לביקורות משבחות כשהוצג בפסטיבל קאן מחוץ לתחרות. כעת הסרט מוצג בישראל וכדאי מאוד לראותו.
העלילה מתרחשת באי אמרום (וזה שמו המקורי של הסרט) באביב 1945, הימים האחרונים של מלחמת העולם השנייה. האי ממוקם בים הצפוני מול קו החוף של סקסוניה התחתונה, חלק משרשרת איי פריזיה המזרחית. הסיפור מוצג דרך עיניו של נאנינג בן ה- 12, שחי באי עם אימו ואחיו. נאנינג חבר בתנועת הנוער ההיטלראי, ומסתובב כשהוא עוטה את מדי התנועה. המשפחה מצפה לשובו של האב, שלחם במלחמה ונמצא בשבי.
האם שוקעת בדיכאון בשל התאבדותו של היטלר ונפילתה של גרמניה הנאצית ומסרבת לאכול. היא גם מזניחה את ילדיה. נאנינג, ילד בודד, מחליט לצאת למסע בניסיון להשיג עבור אימו לחם, חמאה ודבש, מעדן שעליו היא מפנטזת (הימים כמובן הם ימי מחסור), המסמל את ההנאות הקטנות ששייכות לעולם שהיה ואיננו. במסגרת המסע, הילד הנחוש חוצה את הגאות והשפל, פוקד את הבית של דודו הנאצי וגם נאלץ לחוות התעמרות מצד נערים מבוגרים ממנו. "לדעתי האמא אוהבת את נאנינג, אבל במובן מסוים היא שמוקית", מעיד אקין. "אני לא יודע אם ההזנחה קשורה לעובדה שהיא נאצית או שזה פשוט חלק מהדיכאון שלה".
האם הרקע הטורקי שלך העניק לך פרספקטיבה אחרת על ההיסטוריה של גרמניה בכלל ועל החלקים האפלים שבה בפרט?
"אני לא יודע איזה חלק במורשת הטורקית שלי אפשר לי לגשת לסרט באופן שבו ניגשתי אליו. דיברתי עם עיתונאית גרמנייה אחת שאמרה לי: 'אולי רק אתה יכולת ליצור את הסרט הזה ככה'. והאמת היא שאני לא יודע אם זה נכון. באמת".
אולי כי אתה לא נושא את האשמה הגרמנית?
"אני כן מרגיש אשמה. לפני שעשיתי את הסרט 'החתך', הייתי בגישה של 'השואה של מלחמת העולם השנייה היא לא אשמה שאני צריך לשאת על כתפיי. היא לא משהו שנמצא בדנ"א שלי'. סברתי שהטראומה היא משהו שהגרמנים צריכים לטפל בו. כשעבדתי על 'החתך' הגישה שלי השתנתה. נכון, השואה של מלחמת העולם השנייה לא זהה למקרים אחרים, אבל גם היא צורה של רצח עם וזה לא משנה אם הגרמנים הם אלה שטבחו ביהודים או שהטורקים טבחו בארמנים - בני אדם עשו טבח בבני אדם אחרים.
"מאחר ואני בן אדם יש לי אחריות כלפי מעשים של בני אדם אחרים. בגלל שאדם ממש כמוני טבח באדם אחר, אני חש אחריות גם אם איני גרמני. אני חושב שאנחנו פוטרים את עצמנו נורא בקלות ואומרים ש'זו לא האחריות שלי'. זו בריחה. זו האחריות של כולנו. אני באמת מאמין בזה".
"אהבה, מוות ושטן הם היחס שלי לטורקיה"
אקין בן ה-52 גדל בהמבורג. "הייתי הליצן של הכיתה שלי. הילד הכי מופרע בבית הספר. עשיתי באלגן וממש שיגעתי את המורים", הוא נזכר. אמו של אקין השפיעה עליו ועודדה אותו לרכוש השכלה. הוא למד תקשורת באוניברסיטה והחל לעשות סרטים קצרים. ב-2004 הוא פרץ בסערה עם סרטו העוצמתי והמטלטל "עם הראש בקיר" שזכה בדוב הזהב בפסטיבל ברלין ובאוסקר האירופאי. העלילה עקבה אחרי שתי דמויות משולי הקהילה הטורקית של ברלין – קהיט בן ה-40 שמתקשה למצוא את מקומו וזהותו, וסביל שמבקשת להימלט מהקודים המסורתיים של משפחתה. "עם הראש בקיר" סימן את אקין כקול מסעיר ומסקרן שכדאי לעקוב אחריו.
הסרט גם היה ראשיתה של טרילוגיה שכללה גם את "בקצה גן העדן", שזכה בפרס התסריט בקאן 2007, על צעירה טורקייה הפעילה בתא מחתרתי ונאלצת להימלט לגרמניה, שם היא מתיידדת עם בחורה מקומית ומשתקעת בביתה. השתיים יוצאות למאבק ברשויות בניסיון למנוע את גירושה של הגולה הפוליטית בחזרה למולדתה. הסרט שחתם את הטרילוגיה היה "החתך".
"כשהתחלתי את הטרילוגיה, ניסיתי למצוא סוג של משוואה מתמטית שמסבירה בני אדם. על מה בנוי האדם? אהבה? מוות? אהבה היא מקור החיים ותחילתו. כשהעולם נוצר מפיצוץ, הפיצוץ נוצר מאהבה, והיא הייתה אולי הכוח שגרם לזה. ולאהבה יש סוף, והסוף הזה הוא המוות. אז המוות נוכח תמיד. אבל המוות לא בהכרח צריך להיות הסוף, אולי הוא רק מעבר. אז אני מאמין שהטוב יכול להפוך לרע, לשטן, והשטן יכול להפוך לטוב. בני אדם מוכנים ומסוגלים להרוג אנשים, ומצד שני אותו אדם יכול לבוא לעזרת מישהו. זהו סיפורו של האדם.
"אפשר לומר שאהבה, מוות ושטן הם היחס שלי לטורקיה, השקפתי עליה. 'עם הראש בקיר' עסק באהבה. הסרט השני, 'בקצה גן עדן', היה עליי ועל טורקיה כמדינה. האם לחיות בה או לא כיום, כמקום גיאוגרפי ותרבותי. ואילו 'החתך' הוא עליי ועל חופש הביטוי בטורקיה. אני וטורקיה הפוליטית".
מאז הטרילוגיה הזאת אקין המשיך ללקט פרסים, למשל במקרה של סרטו "משום מקום" (2017) שזכה בפרס גלובוס הזהב לסרט הזר המצטיין. הסרט עסק באישה גרמנייה שבעלה ממוצא טורקי ובנה נהרגים במהלך פיגוע טרור, ואז היא יוצאת בחיפוש אחר האחראים לפיגוע. בתפקיד הראשי כיכבה דיאן קרוגר ("ממזרים חסרי כבוד"), שזכתה בפרס השחקנית המצטיינת בפסטיבל קאן.
משום מקום - טריילר
קרוגר מופיעה גם ב"ילדות גרמנית". "דיאן מגלמת מישהי ששבעה מהמלחמה. האם היא תמכה בהיטלר בעבר? כן, לא? אנחנו לא יודעים. אבל הגישה שלה היא: 'המלחמה המזדיינת הזו חייבת להיגמר, אני כבר לא מאמינה בחרא הזה'. הדמות הזאת מייצגת את רוח התקופה שבה העלילה מתרחשת".
העלילה מסתמכת על זיכרונות הילדות של הבמאי-שחקן-תסריטאי הגרמני הארק בוהם בן ה-86. "כולם משתחווים בפני פאסיבנדר, ונדרס והרצוג, אבל מבחינתי הארק בוהם הוא היוצר הטוב ביותר שיצא מהגל הגרמני החדש של שנות ה-70", מתעקש אקין. "הארק תמיד נבדל מעמיתיו לגל החדש, בגלל שעשה סרטים עם ילדים. זו הסיבה שלא לקחו אותו ברצינות. הוא תמיד היה קצת האאוטסיידר. הסרטים שלו השפיעו עלי בנעוריי.
7 צפייה בגלריה
הכוכבת האהובה עליו. אקין עם דיאן קרוגרפאטי אקין ודיאן קרוגר
(צילום: Alastair Grant/AP)
"כבר בגיל 15, רציתי לעסוק בקולנוע וחשבתי שבשביל להגשים את החלום הזה, אני צריך ללכת להוליווד. אבל אז גיליתי את 'יסמין' שבויים על-ידי הארק, שצולם ממש מול הרחוב שבו גרתי, ועסק בילדה טורקייה שברחה מהבית. בזמנו כל כך כעסתי על איך שהארק הציג טורקים. מצד אחד הייתי מרותק כי הסרט צולם בשכונה שלי, ומצד שני כעסתי כי 'הטורקים לא ככה! ולמה הם מדברים גרמנית בסרט? זה לא מדויק! אני אעשה סרטים ואני אעשה אותם יותר טוב!'. והכעס הזה הוא מה שהוביל אותי לעשות את 'עם הראש בקיר'".
בוהם ואקין שיתפו פעולה מספר פעמים, אבל ההיכרות שלהם התחילה דווקא בצורה פחות מוצלחת. "הארק לא קיבל אותי ללימודים לבית ספר לקולנוע - היה לנו ריב גדול במהלך מבחני הקבלה", חושף אקין. "ככה נפגשנו לראשונה בעצם פנים מול פנים. שנים אחר כך הוא ביקש ממני ללמד בבית הספר. כך הפכנו לחברים והתחלנו לעבוד יחד. הוא אפילו שיחק ב'הכפפה הזהובה'. לפני כמה שנים שכנעתי אותו לכתוב את 'ילדות גרמנית'. הוא אמר לי יום אחד: 'אמא שלי הייתה נאצית, אבא שלי היה נאצי, אבל אהבתי אותם כי הם היו ההורים שלי'. אז שאלתי אותו למה שלא יעשה על זה סרט. הארק התנגד וטען: 'אני לא יכול לעשות סרטים על החיים שלי'. אז השבתי: 'למה לא? כולם כותבים סרטים על הילדות שלהם וגם אתה צריך לעשות סרט כזה".
וכך בוהם התיישב לכתוב את התסריט, בעוד שאקין לקח על עצמו את תפקיד המפיק. "ואז הארק חלה וביקש ממני לביים. וכשמישהו מבקש ממך 'תעשה את הסרט בשבילי, כך אני רוצה', זה דבר מורכב. זה לא כמו להזמין פיצה - סרט הוא משהו שאתה צריך לחיות אתו חיים שלמים, להשקיע בו הרבה כסף והמון עבודה. אז התחלתי להתלבט ולהתחבט".
ומה הצליח לשכנע אותך?
"לפני כמה שנים הוזמנתי כאורח לפסטיבל קאן, ובשלב הזה טרם קיבלתי החלטה. אמרתי שאלך לקאן ושם אמצא את התשובה. באחת מארוחות הצהריים המפורסמות ששותים בהן באמצע היום, ישבתי עם שני יוצרים צרפתים מבוגרים ושתינו רוזה טוב. פניתי אליהם ואמרתי: 'יש לי סרט שאני לא יודע אם כדאי לי לעשות'. סיפרתי להם עליו ושניהם אמרו: 'תעשה את הסרט'. ואני התעקשתי, 'אבל אין לי חיבור אישי לנושא'. והם נתנו עצה: 'תמצא את החיבור דרך העשייה'".
ובסוף מצאת חיבור.
"כן, היו הרבה נקודות חיבור: למשל סוגיות של מיעוט ורוב. במובן מסוים תושבי האי הם אאוטסיידרים. המקום עצמו מבודד. יש כל כך הרבה דברים שאתה יכול למצוא בסיפור הזה ולהתחבר אליהם. הקונספט של האי בכלל מעניין. אייקוני, למעשה. אפשר לראות הרבה סיפורים על איים בספרות.
"אגב, באמרום כולם מכירים את הארק בוהם, שגדל שם. לצערי הוא לא הגיע לצילומים בגלל שהוא היה חולה מדי, אבל הוא הכווין אותנו ואמר: 'תדברו עם הזה, תדברו עם ההוא'. והחבר'ה שדיברתי איתם, בפרט משפחה אחת ספציפית, סייעו לנו עם הדיאלוג. השפה שמדברים באי אינה גרמנית אלא פריזית; זה לא דיאלקט אלא משהו אחר שקרוב יותר לדנית ואיסלנדית מאשר לגרמנית".
אקין מעיד שאחד שהדברים שעזרו לו בקשר עם תושבי האי, היא שאבא שלו היה דייג. "אמנם אבא לא דג באיים, אלא על חופי הים השחור. סיפרתי לכולם באי שאבא שלי היה דייג ושנהגתי להצטרף אליו. כשצילמנו באי סצנות על סירה, החבר'ה בסט אמרו: 'היי, זו לא הפעם הראשונה שלו בים, הוא יודע להתנהל'. יום אחד, כשאהיה זקן, אעשה סרט על אבא שלי".
היום אנחנו רואים עלייה של מפלגות הימין הקיצוני ברחבי אירופה. אתה חושש שזוועות כאלו יקרו שוב?
"אנחנו עוד לא יודעים לאן זה הולך. אנחנו נראה. אבל כן, חלקים מסוימים במכניקה של איך שכל העסק (פאשיזם) הזה עובד היום, אכן זהים. בהחלט אפשר להשוות ביניהם. הימין הקיצוני כבר נהיה מיינסטרים".
זו הסיבה שרצית לעשות את הסרט הזה כעת?
"זו הייתה אחת הסיבות למה".
ב"ילדות גרמנית" אתה מפליא ללכוד את הטבע והחיים באי. אתה גם מעביר מסר חזק מאוד על זכויות בעלי חיים. זה הגיע ממך או שזה היה חלק מהתסריט?
"זה משהו שהופיע בתסריט. הארק כותב בצורה מאוד פיוטית ולירית. התסריטים שלו נשמעים כמו הפרוזה של ריינר מריה רילקה. בתסריט של 'ילדות גרמנית' הוא כתב הרבה על בעלי חיים ותיאר כל תנועה של החתול עובר ממקום למקום. תראה, אני לגמרי בחור עירוני. אבל יש לי כלב - אני אוהב את הכלב שלי והוא למעשה זה שגרם לי לעשות את הסרט, גם עבור בעלי החיים".
איך קוראים לכלב שלך?
"פרסי (Percy). הוא פודל. רוצה לראות את הכלב שלי?".
כן, בהחלט.
פאטי שולף את הפלאפון ומראה לי את פרסי. "זה הכלב שלי", הוא אומר באהבה ובגאווה. "הוא כוכב הסרט!".
