בשנת 2018 זכה סרט הדוקו של מאיה זינשטיין, "טהורה לעד", בפרס האמי האמריקאי בקטגוריית סרטים תיעודיים העוסקים בפוליטיקה ובממשל. "טהורה לעד" עקב אחרי תגובתם של חברי קבוצת לה פמיליה, הגרעין הלא רך של אוהדי קבוצת בית"ר ירושלים, להצטרפותם של שני שחקנים צ'צ'ניים מוסלמים לקבוצה. הסרט הציב מראה מטרידה מאוד מול החברה הישראלית, כשתיעד את פרצופן ההרסני של הגזענות, האגרסיביות, האלימות וההסתה. היא תיארה איך מתחיל תהליך הפירוק של חברה פצועה, איך הערכים היהודים והדמוקרטים מאוימים על ידי קבוצה קטנה - אבל הולכת וגדלה - של מפריעים. בית"ר ירושלים אפשרה לזינשטיין כניסה חופשית לחדר ההלבשה של השחקנים והיא גם ניהלה דיאלוג מתמשך עם לה פמיליה, אבל בעקבות יציאת הסרט היא גם זכתה לסדרת איומים מפורשים על חייה וחיי משפחתה, שהגיעו גם אל המשטרה ובית המשפט.
"חוליגנים" – הצצה
(צילום: באדיבות כאן 11, ארצה הפקות, סרטי יונייטד קינג)
אמש (שני) עלתה בכאן 11 מה שנראה כגרסה מתוסרטת של הסרט - הסדרה העלילתית "חוליגנים", גם אם בכאן מנסים להכחיש. הגיבור שלה הוא מני אזולאי, חייל צעיר ממשפחה ירושלמית, שנקלע לתגרה בין אוהדי קבוצת בני ירושלים וקבוצה אדומה תל אביבית כלשהי, בלי שמות. אזולאי (שמגלם בכישרון ובכריזמה בן סולטן, "עלומים", "ילד רע" - היזהר, סולטן, ממלכודת הטייפקאסט) לא מוגדר כטיפוס שמחפש צרות (למעשה הוא מתואר כ"זאב בודד עם פתיל קצר"), אבל מעצר משטרתי שולח אותו היישר לזרועותיה של החוקרת המקומית, שמגייסת אותו כסוכן כפול. אלא שאזולאי, שלא מצליח למצוא את עצמו כחלק בשום מסגרת, מוצא את תחושת ההשתייכות שהוא נכסף אליה דוקא בקרב חברי ארגון שומרי החומות, האוהדים השרופים והשורפים של הקבוצה.
הבאזז סביב "חוליגנים" החל, כמיטב המסורת, הרבה לפני שעלתה לאוויר. מצד אחד היא נמכרה לערוצים בצרפת וגרמניה, מה שמבטיח שבמקום שבו כשלה ההסברה הישראלית, "חוליגנים" תיכשל ביתר שאת. במקביל היא עוררה את זעמם (שממילא משוטט חסר מעש על פני השטח ומחפש סיבות להידלק) של אוהדי בית"ר ירושלים. כל זה למרות הניסיון העצל של כאן להיתמם ולטעון שזה שהמדים של הקבוצה בסדרה הם בצבעי שחור-צהוב והסמל שלהם הוא האריה והמשחקים שלהם מתקיימים באצטדיון ירושלמי בשם טדי, בכלל לא אומר שהיא רומזת לבית"ר ומדובר בעלילה בדיונית. נציגי בית"ר הגדילו לעשות ואיימו לתבוע את התאגיד על "פגיעה בשמנו הטוב" (הבדיחה במקור), כלומר פגיעה במוניטין של קבוצה כמי שאוהדיה זורקים אבוקה על ידי בן שמונה ומרביצים לערבים.
אבל לעניינינו - האם "חוליגנים" ראויה לתשומת לבכם, בהנחה שאתם לא נמנים על גרעין לה פמיליה ומעוניינים להיעלב בזמנכם הפנוי? אם להסתמך על שני הפרקים שנשלחו לביקורת, התשובה היא מעט מורכבת. "חוליגנים" סובלת מתסמונת שמאפיינת לא מעט דרמות, גם ישראליות, בתקופה האחרונה. על פניו היא נהנית מערכי הפקה גבוהים. המשחק של סולטן, כמו גם השותפים שלו למסע - שון סופטי בתפקיד עובד חממי, העבריין המנהיג של שומרי החומות, והזמרת דקלה, שמגלמת את אלינור מדמוני, החוקרת שמפעילה את אזולאי ומנסה להפליל את חממי - הוא אותנטי ומוצלח למדי.
2 צפייה בגלריה
קריצה למבול סדרות הנוער הבעייתי. מתוך "חוליגנים"
(צילום: באדיבות כאן 11, ארצה הפקות, סרטי יונייטד קינג)
ניכר שהיוצרים - לי גילת, יובל ברונשטיין, יזהר הרלב ואסתר נמדר-תמאם - ביקשו להוסיף לדמויות ממד נוסף. כך הם המחישו שהאוהדים, מגיעים משולי החברה, נשארים כי הם סוף-סוף הם מצאו לעצמם משפחה, והם מנוצלים לטובת אינטרסים של כוחות גדולים– כסף, פוליטיקה, אתם תגידו. בפועל, התסריט, אפיון הדמויות והדיאלוגים, מתקשים למצות את המטרה היפה. הדמויות שטחיות, אזולאי מגיע ממשפחה בעייתית - אמא חולה ואבא חסר אונים, הוא מוצג כמי שהצליח להימנע מצרות אבל מצד שני הוא טיפוס אלים וחמום מוח. הסדרה נראית כמו קריצה למבול סדרות הנוער הבעייתי עם ההוד על הראש שכל משפט שני שלו הוא קללה ואיום והפרק נראה כמו שרשרת של קטטות אלימות עם קצת עלילה בין לבין.
לפחות בשני הפרקים הראשונים לא הצליחה "חוליגנים" לייצר מורכבות כלשהי בקרב הדמויות, שתגרום לצופה להזדהות איתן או להתעניין בקונפליקט הפנימי שלהן. דקלה מדקלמת קלישאות של חוקרים, חממי מסנן קללות של עבריינים ואסף הראל מדקלם טקסטים של פוליטיקאים בתפקידו כראש עיריית ירושלים. סולטן הוא היחיד שמצליח להכניס לדמות שלו קצה של התלבטות או דילמה, אבל יש גבול גם לקסם שהוא מסוגל לבצע. האבינג סייד דאט, לא אתפלא אם "חוליגנים" תהפוך ללהיט החדש של קבוצת הצופים שמוצאת בתכנים אלימים ומזעזעים איכות נעלמה, ו/או צופה מהטעם החשוב של "בואו נראה איפה הם משחירים את בית"ר". מהדורות החדשות ימשיכו לספק חומרים אלימים לא פחות, כך מלמד אותנו הניסיון, אמן ולפחות בסדרה יהיה לזה סוף טוב.
