"פרזיטים" (2019) של הבמאי הדרום-קוריאני בונג ג'ון-הו הפך ל"סרט הבינלאומי" הראשון שזכה בפרס הסרט הטוב. בנוסף הוא גם זכה גם בפרסי הבמאי, התסריט, והסרט הבינלאומי. אחרי הזכייה כל הדלתות של הוליווד היו פתוחות בפני בונג. הוא בחר להשתמש בעמדת כוח זו כדי לביים את סאטירת המד"ב האנטי-קפיטליסטית "מיקי 17" (Mickey 17) באולפני האחים וורנר. הובטחה לו זכות ה"פיינאל קאט" אך הדבר לא מנע התכתשויות עם האולפן שהובילו לדחייה חוזרת ונשנית של מועד יציאתו. בונג לא התפשר אבל הסרט עולה למסכים בתחילת מרץ - עונה לא ידידותית במיוחד להכנסות קופתיות. ניתן לפרש זאת כסגירת חשבון של האולפן עם הבמאי קשה העורף.
מיקי 17 - טריילר
(צילום: באדיבות טוליפ אנטרטיינמנט)
"סאטירת מד"ב אנטי-קפיטליסטית" היא כותרת ראויה גם ל"רכבת הקרח" (2013) ול"אוקג'ה" (2017), שתי ההפקות הקודמות של הבמאי באנגלית. גם אם חלק מסרטיו הקוריאנים (בעיקר "המארח" מ-2006 ו"פרזיטים") הם סאטירות על יחסים מעמדיים, רק בהפקות דוברות האנגלית הוא יוצר מודל מוקצן של חברת העתיד. ניתן לומר שבונג הוא היורש לעבודותיו של הבמאי ההולנדי פול ורהובן בשנות ה-80 וה-90 ("רובוקופ", "זיכרון גורלי" ו"גברים בחלל"). שניהם ניצלו את האפשרויות הסאטיריות של המד"ב כדי להטיח בפני מארחיהם האמריקאים את דעתם על השיטה הכלכלית והאידיאולוגיה הנלווית אליה.
"מיקי 17", עיבוד לנובלה "מיקי 7" (2022) של אדוארד אשטון, הוא מיזוג של אלמנטים שהופיעו בסרטיו דוברי האנגלית של בונג. בסרט הפוסט-אפוקליפטי "רכבת הקרח" המין האנושי צומצם לרכבת ענק שנמצאת בתנועה מתמדת. מערכת חברתית שבה בני המעמדות הגבוהים נמצאים בקרונות הקדמיים, והפרולטריון המנוצל והמבוזה בקרונות האחוריים. גם ברקע של "מיקי 17" יש קטסטרופה אקולוגית על כדור הארץ, אך העלילה מתרחשת הרחק ממנו - בחללית שנושאת את גרעין ההתיישבות האנושית על הכוכב הקפוא ניפלהיים.
ב"אוקג'ה" המפלצתיות של הקפיטליזם נקשרה לתעשיית בשר המגדלת חזירי ענק מהונדסים גנטית. ב"מיקי 17" הניצול והביזוי של החי עובר מהחיות לבני האדם עצמם. הגיבור הוא מיקי בארנס (רוברט פטינסון) שמצוי במעגל אינסופי של חיים ומוות. גיהינום שבו כל הווייתו היא מוות וקימה לחיים כשגופו וזיכרונותיו מודפסים לגוף חדש. אובייקט מובהק של מקבריות סאטירית - הפועל שעבודתו היא למות, שחייו חסרי ערך כי הוא תמיד יכול להיות מוחלף על ידי עצמו.
התנהלות לא חכמה של מיקי ושל חבר הילדות שלו טימו (סטיבן יון), הפכה את המשך שהייתם על כדור הארץ לבלתי-אפשרית. הם נמלטים למשלחת מתיישבים שמיועדת לניפלהיים, בתקווה ששם גורלם ישפר עליהם. בראש המשלחת עומד פוליטיקאי כושל ונכלולי בשם קנת מארשל (מארק ראפולו בחיקוי מובהק של טראמפ). מארשל רוצה להקים חברה שתשקף את עולם הערכים המעוות שלו, ושתכלול גם פעולות הרבעה נמרצות שיגדילו את האוכלוסייה האנושית (ד"ש לתוכניות של "ד"ר סטריינג'לאב"). לשם כך צריך לטהר את ניפלהיים מיצורים שעשויים לשבש את ההשתקעות האנושית. לצידו של מארשל זוגתו ילפה (טוני קולט), שמשלימה צמד נרקיסיסטי מהגיהינום של "המנהיג ואשתו". לא מומלץ למי שמחפש הפוגה מהחדשות.
מיקי בארנס, שאותו פטינסון משחק כדמות פאסיבית, ספוגת רגשי נחיתות, עם אינטליגנציה לא מרשימה במיוחד, קיבל את התפקיד הנמוך ביותר בשרשרת המזון המעמדית. הערך הזעום של חייו משתקף גם באופן המבזה שבו אחרים מתייחסים אליו. הוא נשלח שוב ושוב לביצוע משימות מסכנות חיים מהסוג הנדרש בהתיישבות על כוכב אחר. האם יש נגיפים דמויי אבולה על הכוכב? כנראה שכן כי מיקי נחשף אליהם ראשון ואבריו הפנימים הופכים לעיסה. אם יש משימת סיור מסוכנת על הכוכב - ברור שהוא זה שיבצע אותה. הגופה תושלך למתקן המחזור, ומתוך המדפסת יגיח אט-אט הגוף המודפס החדש - כולל רגע קצר וחוזר של היתקעות המדפסת במהלך ההדפסה.
כפי שניתן להבין, הסרט עוסק בגרסה מספר 17 של הגיבור, לאחר שכל 16 הגרסאות הקודמות התפגרו בשלל דרכים אכזריות (חלקן מוצגות בפלשבקים). המיתות של מיקי מספקות רגעים של הומור שחור, אבל המצבור שלהן הוא המחשה סאטירית (מפרספקטיבה הומניסטית) של משמעות השיוך המוחלט של גוף אדם לטכנולוגיה תאגידית. הרהור בהחלט רלוונטי לאור הפיתוחים הטכנולוגיים של השנים האחרונות.
4 צפייה בגלריה
המחשה סאטירית של משמעות השיוך המוחלט של גוף אדם לטכנולוגיה תאגידית. מתוך "מיקי 17"
(צילום: באדיבות טוליפ אנטרטיינמנט)
העלילה נשענת על שני אירועים: הראשון הוא ההיתקלות של מיקי 17 ביצורים שחיים על הכוכב וזכו לכינוי "קריפרס" ("מבעיתונים" יכול להיות תרגום הולם). צורתם, המהווה שילוב בין סרטנים שווה-רגלאים לדובוני מים, נטולת סממנים מהסוג שמעורר אמפתיה אנושית. קל להתייחס אליהם כמו ליצורים שבני כדור הארץ רגילים לצרוך ולהשמיד בלי לחשוב פעמיים. בהדרגה יתגלה האופי שלהם, שמבחינות מסוימות הוא יותר אנושי מזה של לא מעט מהדמויות האנושיות המוצגות.
האלמנט השני מתרחש בגלל הנחה מוטעית שמיקי 17 מת, למרות שהוא הצליח לשרוד בנסיבות אבודות. אי-הבנה זו הביאה ליצירת עותק נוסף - "מיקי 18" שכעת חי במקביל ל-17. זו בעיה כי שני העתקים של אותו אדם אסורים על פי חוק ועשויים להביא להשמדה סופית ובלתי-הפיכה של שני ההעתקים. למרות שתנאי ההעסקה של מיקי 17 לא השתנו, השמירה על חייו הופכת כעת לערך חשוב.
ההעתק ה-18 אולי נראה כמו 17, וחולק איתו זיכרונות המשותפים, אבל הוא גם טיפוס מאוד שונה. זועם, אגרסיבי וחשדן. ההבדל בין שתי הגרסאות מייצר יחסים שניתן להגדיר כ"לא הרמוניים". רוברט פטינסון, שמאז סדרת דמדומים רוב הקריירה שלו בנויה על בחירות שאפתניות ולא קונבנציונליות, מקבל כאן הזדמנות לשחק שתי גרסאות של אותו אדם זו מול זו. זה מבוצע ברמה טכנית גבוהה (כמצופה מבונג), והמשחק של פטינסון מרשים בדרך שמזכירה את העבודה של ג'רמי איירונס ב"תאומי המריבה" (1988) של דייויד קרוננברג. ההבדל בין שתי הגרסאות של מיקי מייצר גם אתגרים חדשים והזדמנויות חדשות ביחסים שיש לו עם החברה שלו נאשה (נעמי אקי).
מבין שלושת הסרטים דוברי האנגלית של בונג "מיקי 17" הוא המוצלח והשלם. אך התקציב הגבוה ומועד היציאה מקטינים את הסיכויים שהוא יהיה רווחי. זה חבל לא רק בגלל איכות הסרט, אלא גם כי הסופר אדווארד אשטון כתב ב-2023 את Antimatter Blues, ספר המשך ל"מיקי 7". נסתפק בסאטירה המוצלחת ומעוררת המחשבה שבונג ג'ון-הו יצר מהחלק הראשון.
