הקריאות החריפות נגד ישראל וצה"ל שנשמעו אתמול (שבת) בפסטיבל גלסטונברי באנגליה אולי גרמו לתחושות שונות בקרב אנשים שונים - אבל "הפתעה" לא הייתה אחת מהן. הכוונה היא לא רק למקום הספציפי של גלסטונברי במפת הפסטיבלים העולמית: האירוע הוותיק, שהתחיל מיוזמה קטנטנה והתפתח למוסד תרבותי בריטי שכל אמן על הפלנטה רוצה לכבוש מתישהו, נחשב כבר שנים לבית החם של השמאל הסוציאליסטי, ולעתים הקיצוני, בממלכה.
המגמה רק התגברה בעשור האחרון, עם עלייתם של כוחות פוליטיים במפלגת הלייבור כגון ג'רמי קורבין. בשנת 2017, רגע אחרי הישג יוצא דופן בבחירות הכלליות, יצא יו"ר הלייבור דאז לבמת ה"פירמידה" המיתולוגית כדי לשלהב את הקהל הצעיר. המטרה הייתה ברורה: לנסות ולבצע חיבור דומה לזה שערך טוני בלייר באמצע הניינטיז עם התפוצצות הבריט-פופ, ובכך למתג את קורבין כתקווה של בריטניה הפרוגרסיבית. בבחירות כעבור שנתיים, קורבין וכל מפלגת הלייבור התרסקו כל כך חזק, שכולם הבינו ששירת "אווו ג'רמי קורבין" לפי הלחן של Seven Nation Army של הווייט סטרייפס לא בדיוק מלמדת על הצלחה מסחררת בקלפיות.
למעשה, גם ראש ממשלת בריטניה הנוכחי, מאותה מפלגת לייבור, הוא לא אישיות נערצת השנה בפסטיבל, למרות שהוא דווקא כן הצליח לסיים את שלטון השמרנים: סר קיר סטארמר לא נשמע נלהב, בלשון המעטה, מהעובדה שהפסטיבל שמשודר ב-BBC הממלכתי (שנקלע לשערורייה בעקבות ההחלטה התמוהה מאוד לשדר את ההופעה של בוב וילן [Bob Vylan] עם הקריאות "מוות לצה"ל"), ממשיך לארח את להקת ניקאפ האירית, שאחד מחבריה הניף דגל חיזבאללה - אקט מביש שגם עלה לו בחקירה פלילית. אתמול, הקהל קיבל את ניקאפ בשירת "פאק קיר סטארמר", למרות שגם הוא לא מעריץ נלהב של נתניהו, בן גביר ופעולות צה"ל בעזה. אגב, לפחות בהופעה של אלאניס מוריסט שלשום נצפה גם דגל גדול ויפה עם סמל החטופים.
4 צפייה בגלריה
בעד חיזבאללה. דיג'יי פרובל מההרכב Kneecap, גלסטונברי 2025
(צילום: Leon Neal/Getty Images)
אולם להבדיל משנים קודמות, בקיץ 2025 סצנת הפסטיבלים מתקרבת לגלסטונברי ולא להיפך: ככל שמספר ההרוגים בעזה הולך ומאמיר, לרבות בתורים לחלוקת אוכל - כך נצפות יותר מחוות כלפי הפלסטינים בקהל (מדגלים דרך חולצות ועד סיכות), ובהתאם אמנים מרגישים יותר בנוח להזדהות בקול רם עם הסנטימנט הזה, קודם ברשתות החברתיות ואחר כך על הבמות. רק מי שלא מודע לפער העצום בין האופן שבו התקשורת הישראלית מסקרת את עזה לעומת התקשורת הבינלאומית עוד עלול לתהות מאיפה זה מגיע. במציאות, שלא רואים בטלוויזיה הישראלית, לפעמים אפשר להתפלא דווקא שהביקורת לא נפוצה יותר.
לכן, אגב, יש לומר שב-90 אחוז מהמקרים אפשר לחזות בקלות באיזו הופעה יקדישו לנושא מקום ועד כמה. אם סברינה קרפנטר, לדוגמה, תגיד פעם "פרי פלסטיין", זה יהיה שוק טוטאלי, או לחילופין אם ניק קייב ישנה את עמדתו הקבועה והמורכבת, שמפרידה בין ממשלת ישראל לציבור הישראלי. אבל כפי שפוקדי ההופעות של רוג'ר ווטרס יודעים שלא יקבלו שם את הנרטיב הציוני, כך גם אצל הרכבים כמו Massive Attack, Fontaines DC, אנתוני והג'ונסונס, Idles וכדומה. האמנים הללו לא דגלו ולא דוגלים בהפרדה בין אמנות לדעות - ואפילו להיפך - ולכן אין מה לצפות מהם להשתנות רק בגלל שהבמה היא פסטיבל כזה או אחר.
עם זאת, בהחלט אפשר להבין את הישראלים והישראליות וגם היהודים והיהודיות שמרגישים כאילו הם צועדים בחלל הבטוח לכאורה של הפסטיבלים עם תחושה שיש מטרה על גבם: מעבר לזה שקריאות כמו "מוות לצה"ל" הן חרפה נטולת-הצדקה, שאין בינה לבין אנטי-מלחמתיות כלום ושום דבר, התחושה כרגע היא שעצם היותך ישראלי או מחובר-לישראל היא חטא קדמון שאין איך להתנער ממנו, גם אם אין לך שום עניין (מטוב ועד רע) בבוב וילן או ניקאפ וגם אם אתה עצמך מזועזע ממספר הנשים והילדים שנהרגים בעזה, ומביט בעיניים כלות על עליית הכהניזם.
בדומה למרחבים אקדמיים, השילוב של קהל צעיר ותקופה טעונה עד להתפקע (וכמובן אלכוהול וחומרי בערה אחרים) הופך את הפסטיבלים למעין שדה מוקשים בלתי-נגמר, שמעיב על מה שיכולה ואמורה להיות חוויה מזככת. הפריווילגיה הזאת התקיימה בשלווה יחסית במשך כמעט 60 שנות שליטה ישראלית בגדה המערבית והפיכתה של עזה למורסה מבעבעת. היא מתה בעקבות הפשעים הנוראיים שביצע חמאס ב-7 באוקטובר 2023, ואין שום סיכוי להקים אותה מהקבר לפני שהמלחמה הנוראית הזאת תסתיים. כל הסתכלות אחרת נעה בין היתממות לבורות (או כמו שהשר עמיחי שיקלי אוהב - שתיהן ביחד).
